מרחקים

זהו סיפורו של דויד הורטון משנת  2001 בנוגע לאולטרה מרתון ברקלי ,דויד בן 53 ורץ אולטרה מרתונים 24 שנים. סיפור זה לקוח מהספר Running Through the Wall: Personal Encounters with the Ultramarathon
שנכתב ע"י NEAL JAMISON.

" אף  אמרקאי לא סיים את מרתון ברקלי ואני ובלייק ווד ניסינו להיות הראשונים בשנת 2001. אני הייתי שם כבר שמונה פעמים ונכשלתי  וזה היה הנסיון החמישי של בלייק לסיים את ברקלי ,ידענו שזה יהיה קל יותר לרוץ ביחד ויקל עלינו למצוא את הספרים."

אישתי יכולה להבין מדוע אני רץ ריצות של 50 או מאה מייל או מדוע חציתי את אמריקה במסע של 2100 מייל אבל היא לא מבינה את הברקלי הזה..אין שום חולצה בסוף ,או פרס כלשהוא  .היא לא מבינה מדוע אני יורד לטנסי שוב ושוב ושוב וחוזר שבור ומובס.פעמים רבות שואלים רצי אולטרה מרתון מהי המטרה הסופית שלך .לאחדים מדובר על הwestern states  עבור אחרים מדובר על ה-HARDROCK אבל עבור אחרים ורבים מדובר על הברקלי .זהו מרוץ שאף אמרקאי לא השלים עדין .חשבתי שאסיים אותו מתי שהוא ושנת 2001 נראתה השנה.

התחלתי לרוץ בעיקביות בשנת 1977 למטרות שיפור הכושר והורדת משקל .בשנת 1979 רצתי את האולטרה הראשון שלי ה-JFK הגעתי בו מקום 24 מתוך 400 וגיליתי משהו שאני טוב בו ,מאז רצתי מרוצים רבים וקשים.

כל מרוץ 100 מייל הוא קשה אבל ברקלי הוא לא מרוץ מאה מייל אופייני .במרתון ברקלי אין מסלול מסומן ועבור חצי מלולאות 20 המייל אותן צריך לרוץ אין שום נתיב ידוע ומסומן .אתה פשוט רץ ביער כאשר יש נתיב כלשהוא הוא קשה מאוד.למשל קטע מסויים באורך 6 מייל שאותו קשה מאוד להשלים בזמן של ארבע שעות הוא חלק יער העולה ויורד בהר זהו חלק שמעולם לא נוקה או הפך לנגיש לבני אדם

,השטח מכוסה במאות על מאות עצים מתים ואתה עולה ויורד,מתחת ומעל לגזעים המתים .אזורים אחרים מכוסים בפטל קוצני ,אתה נחתך מאות פעמים בריצה בו ,הרץ צריך להחליט אם ללבוש מכנסים כנגד הפטל ולהישרף מהחום או מכנס קצר ולהיקרע ע"י הפטל.

למזלי בשנת 2001 היה קר מספיק ולכן לבשתי מכנס ניילון ארוך ודק .בנוסף המסלול מורכב ממספר רב של גבעות תלולות ,הגבעות מכוסות באדמה רכה ועלים מתים כך שהרץ צריך לוודא כל הזמן איפה  הוא דורך על מנת להימנע מנפילה קשה .במספר מקומות אתה צריך לרוץ ישר בעזרת מצפן דרך יער עבות שהשמש בקושי חודרת דרכו .בקיצור מסלול קשה.

לאורך מסלול המאה מייל (160 קילומטר )  יש   15 קילומטר  לערך של עליות מצטברות ו 15 קילומטר

של ירידות מצטברות .כל 1.6 ק"מ יש עליה וירידה מצטברת של 170 מטר בממוצע .במסלול אין תחנות עזרה וכאמור אין מסלול מאורגן.

לאורך כל לולאה מפוזרים  9 ספרים וכל רץ צריך למצוא את הספר המיועד למקטע ולקרוע ממנו דף ,בסוף כל סיבוב במרוץ הרץ צריך להציג את תשעת הדפים הקרועים למארגן המרוץ על מנת להוכיח שאכן הוא היה איפה שהוא טוען שהיה ,במידה והרץ מאבד דף – הוא נפסל.

מארגן המסלול GARY CANTRELL מספר בתדריך הראשוני לרצים בערך איפה כל ספר ממוקם כך שאתה בערך יודע היכן לחפש ,חשוב לי לציין שהמשימה של איתור הספרים היא לא המשימה שהופכת את המרוץ לכל כך קשה .

בסוף של כל סיבוב אתה מגיע למתחם ההתארגנות שם יש עזרה ראשונה ,הרכב שלך,מחסה ואנשים .להתחיל סיבוב נוסף קשה מאוד מנטלית כי אתה צריך לבחור לצאת שוב לדרך הקשה.

רוב האנשים שפרשו (DNF ) עוזבים  את המרוץ הואיל והם לא רוצים לצאת לעוד סיבוב של ריצה.

הרץ חייב להיות ממוקד ,חייב לאכול ,לארגן את הציוד לסיבוב נוסף ,אתה צריך לחשוב ,מה אני צריך לסיבוב הנוכחי של 8-12 שעות נוספות "?ואז אתה צריך לנטוש את המחסה הנוח ולצאת לטבע הפראי שוב .הדבר קשה מאוד הואיל ולאחר הסיבוב הראשון אתה יודע מה מצפה לך בהמשך.

העובדה שלא סיימתי את מרתון ברקלי כל כך הרבה פעמים מאוד העיקה אלי,המרחק הכי גדול אותו עשיתי בברקלי היה ארבע סיבובים שנתיים לפני כן והנה אני שוב עושה את זה ,בן 51 קונה אספקה שסביר להניח שלא אגמור כי לא אסיים את המרוץ .מעולם לא הגעתי לסיבוב החמישי ,שנה קודם פרשתי בסיבוב השני ,אבל אני הייתי טיפש לנסות שוב ,רק טיפש יוצא כנגד המסלול הזה.

לילה לפני המרוץ לא רציתי אפילו  לדבר אליו ,אנשים שאלו האם אסיים הפעם את המאה מייל,קשה להשיב על כך שניסית כל כך הרבה פעמים כמוני וכמו בלייק .

המארגן    GARY CANTRELL לא מגלה לרצים מתי המרוץ יתחיל עד לבוקר המרוץ .הוא מחצרץ בחצוצרה שלו ושעה לאחר מכן המרוץ מתחיל .בשנת 2001 שמענו את החצוצרה בשעה שמונה בבוקר דבר שאמר שבתשע נוזנק ,העדפתי הזנקה מוקדמת יותר אבל לאור הזמן שהוכרז פשוט ישבתי וחיכיתי .

בלייק ואני התחלנו בצורה מאוד שמרנית  ושלושת הסיבובים הראשונים עברו ללא התרחשויות מיוחדות ,בעצם חסרי אירועים כמו ש-60 מייל בברקלי יכולים להיות ,הרגשנו טוב ואפילו חשבנו שאולי נסיים הפעם ,אז ביום ראשון בערב במהלך הסיבוב הרביעי איבדנו את הדרך ולקח לנו זמן רב מאוד לאתר את הספרים ,כאשר סיימנו את הסיבוב הרביעי ביום שני בבוקר בלייק סבל מכאבים רבים ולא חשבתי שהוא מעוניין להמשיך

,הוא ממש נאבק ,הלכנו רבות ורצנו מעט ,היינו במצב גרוע .אמרתי לבלייק שאנחנו צריכים להיכנס ולצאת מתחנת העזרה מהר ככל האפשר הואיל ואחרת לא נסיים את הסיבוב הבא מהר מספיק כדי לא לעבור את זמן ה-CUT OFF שעמד על 60 שעות .שנינו ממש לא רצינו להמשיך ולצאת לעוד סיבוב

.מנטלית כבר שקעתי במחשבה על חזרה הביתה עם DNF נוסף מברקלי  .ישבתי ,אכלתי ושתיתי ,חשבתי שהמרוץ הסתיים .פיזית הכל היה תקין ,מנטלית הייתי גמור ,בשלב הזה רצתי 80 מייל ב 48 שעות .

שאלתי את בלייק אם  הוא מוכן לצאת לעוד סיבוב ,שערתי שהתשובה תהיה לא ,לאכזבתי הוא אמר שהוא מוכן לעוד סיבוב .

יצאנו לסיבוב האחרון יצאנו מבין הקהל שבא להריע לנו לקראת הסיבוב ,מלבד בלייק בשנה שלפני כן היינו האמרקאים הראשונים שמעולם יצאו לסיבוב החמישי במרתון ברקלי .הדבר היה מרגש מאוד ,אבל בפנים הרגשתי  גמור ,חשבתי שרק נגיע לספר הראשון ונסתובב ,או במקרה הטוב  נגיע לספר השני או השלישי ואז נמצא דרך קיצור ונחתוך לנקודת הפרישה ,בלייק דיבר על ההזדמנות לעשות היסטוריה ולהיות האמרקאים הראשונים שמסיימים את מרוץ המאה מייל הקשה בעולם ,עצרנו למספר רגעים ואז המשכנו .בלייק קצת התקדם במסלול לזמן רב ואני לאורך זמן אכלתי ושתיתי והתאוששתי ,מרגע זה לא שקלתי לרגע לפרוש לאחר זמן מה בלייק נאבק בקשיים ואני הייתי שם עבורו .המשכנו עד הסוף וסיימנו את המרוץ יחד ,כל כך הרבה פעמים רצון לפרוש ולוותר ,אבל לא לעשות זאת ,זה המהות של ריצת אולטרה מרתון.

המייל האחרון של המרוץ לווה בתחושה שעשית משהו מיוחד ושונה ,אנשים עודדו ומחאו כפיים ,הם הביטו בנו בפליאה ,הם לא האמינו שיצאנו מהיער לסיום בפחות מזמן ה-CUT OFF של 60 שעות.ההתרגשות בעניים של הצופים הייתה מורגשת עד מאוד .

התקשרתי לאישתי ברגע הסיום רציתי לאמר לה "מתוקה סוף סוף סיימתי " אבל היא לא הייתה בבית לאכזבתי …סוף סוף סיימתי .הרגשתי תחושה של שלווה פנימית ..הורגשתי מוכה על ידי המסלול ,כמעט גמור ,זה היה הדבר הקשה ביותר שעברתי מעודי ,אבל הייתי בחיים ,הייתי על הסף ,שבור פיזית ומנטלית .היתה תחושה מדהימה של הישג מלווה בתחושה של מותשות ותחושה שאירוע זה עורר תחושות ראשוניות ובסיסיות שמעולם לא הייתי עימן במגע .

בלייק ואני היינו שני האמרקאים הראשונים שסיימו את מרתון ברקלי .הזמן הסופי שלנו היה 58 שעות

ו21 דקות ממש מעט מתחת לזמן ה- CUT OFF ,לא היה רגע אחד לאורך האירוע כולו בו יכלנו להירגע ולהתרווח .נשארתי ער כבר בעבר במרוצי 100 מייל ,אבל מעולם לא נותרתי שני לילות ער ברציפות כמו שנשארתי באירוע זה .התחלנו לרוץ ביום שבת בשעה 9:00 וסיימנו ביום שני בשעה 19:30 .

ריצת אולטרה מרתון היא חלק מחיי ,אני רץ אולטרה מרתון ואני אוהב להתחרות ,אני רוצה להמשיך ולרוץ לעוד זמן רב .לרוץ מרוצים כמו ברקלי מעורר מתח נפשי רב ופעמים רבות התגמול הוא קטן אם בכלל .

הסיום של ברקלי היה עבורי פי עשר מהסיום של כל ריצה אותה רצתי .עד היום (שנת 2001 ) היו 100 איש שרצו לאורך אמריקה אבל אף אחד מלבד בלייק ואני לא סיים את ברקלי ,איש אחד אמר פעם "האדם אינו יכול להעריך את מה שהושג ללא מאמץ ועבודה רבה" וממה אנחנו הכי נהנים  …מהדברים שהשקענו בהם מאמץ רב ובלתי נתפס ,זה מה שהופך את ההנאה מברקלי לגדולה כל כך ,זה הדבר הקשה ביותר שהשגתי בחיי."