אני יושב מול המקלדת ונזכר בכל מה שעבר עלי בשנה הזאת. השנה כתבתי כמו שלא כתבתי מעולם בעודי מתעד ומתאר את האירועים השונים ואת תמורותיהם בחיים שלי כרץ וכמאמן. כל הכתיבה הזאת שזרמה ממני בין התקפי מוזה לניצני נרקיסיזם (כי בואו נודה בזה…זה הרבה מאוד כתיבה על עצמי), גורמת לי לחשש שאולי כבר כתבתי את העיקר ולא כדאי שאמחזר את עצמי ובכל זאת, ארועי ואתגרי שנת 2013 מאחורי ויעדי 2014 כבר לפני. איך אסכם את השנה הזאת?
אתחיל בחלק השגרתי- המספרים. 10 אירועים רשמיים בשנה. קרוב ל700ק”מ מצטברים של אירועים. 5 פודיומים. 4 אירועי אולטרה ועוד 2 ריצות לילה למרחקי אולטרה ואירוע מדרגות של 18 שעות הנחשב כאולטרה. 2 שיאים אישיים (למרחקים שאינם אולטרה) ושיאי מרחק ויכולת הרבה מעבר למה שדמיינתי לפני מספר שנים…
אם זאת, אם הייתי עושה את זה בשביל התוצאות והמספרים היה חסר בכל אלה התוכן שממלא את הנפש והופך את כל האירועים האלה לזכרונות שאפשר להתענג עליהם שנים מאוחר יותר. ולכן את הסיכום האמיתי של השנה אני אתאר ב12 זכרונות קצרים שישארו איתי הרבה אחרי שהמולת המירוצים תעבור.
1.ערב לפני מרתון טבריה-“אם הגשם הזה ימשיך מחר יהיה לנו שמח” מחייך אח שלי ומתבונן בגשם המכה בחלונות שסביבנו. “ועם זאת אני הולך להנות פה הרבה יותר מחצי מרתון עמק המעיינות”. אני מביט בו בחיוך של גאווה ומהנהן בהסכמה.אח שלי הפך תוך מספר שנים לרץ מתמיד וידוע בסצינת הריצה הישראלית.השנה הזאת עתידה לחשוף את אופיו כאדם אנרגטי וצנוע לרצים מתחילים וקליברים כבדים(כמו גווין קנינג) כאחד. הידיעה שיש לי חלק, אפילו חלק קטן בתהליך הזה, הולכת ללוות אותי למחרת בבוקר לעין-גב ובחזרה לשיא אישי. אותו הגורל צפוי גם לאחי בדרכו לשיפור תוצאה היסטרי וסיום מחוייך…
2.זריחה חורפית-הקילומטר האחרון של הall night running –”זה היה תענוג לרוץ איתך כל הלילה” אומר לי רוני תדמור מבלי לדעת שהוא היה הפייסר שלי. אנחנו מתקרבים לכיכר רבין. 64ק”מ מאחורי ו6 שעות של ריצה למטרה מקודשת (עמותת איל”ן). אני מסתכל ימינה ושמאלה ורואה מסביבי אנשים רצים שמחייכים אלי בחזרה.”גבירותי ורבותי, תודה שבאתם ללוות אותי בלילה החורפי הזה. בזכותכם מספר אמהות יוכלו לגדל את הילדים שלהם בעלי הצרכים המיוחדים מעט יותר בנחת”. הם מוחאים לי כפיים. אני מוחה להם כפיים…העולם הופך למעט טוב יותר וכל זאת רק כי רצנו ביחד. זה מהותו של ניצחון אמיתי.
3.רגע אחרי קו הסיום של ים אל ים-מטפס ההרים נדב בן יהודה מקבל את פני בחיבוק לאחר שחיכה לי מספר שעות בחום תל אביבי. אלעד מלכה, המלווה שלי ב 8 הק”מ האחרונים של המירוץ לוחץ את ידי ואני מודה לו על זה שדחף אותי ברגעים הקשים. אני מתמוטט אל הדשא ואולג רדייב, חבר נאמן ומסאג’יסט בחסד, מרים את רגלי ומנער אותן בעדינות. בזווית עיני אני מבחין בדמות נשית מוכרת שאף היא חיכתה לי שעות בחום, אף שלא הייתה חייבת כלל לעשות זאת. טניה מחייכת אלי ומברכת אותי על הישגי ואני מחייך אליה חזרה חיוך עייף.”ייתכן שהייתי אידיוט שנתתי לה ללכת” אני לוחש באזנו של אולג.”אז אני מציע שתגיד לה את זה” הוא משיב. מספר שעות מאוחר יותר אני חוזר על אותו המשפט במהלך שיחת בירה עם טניה. תוך פחות מ3 שבועות אנחנו חוזרים להיות ביחד…
4.ארוחת בוקר עם קובי צבילה– “אתה אחרי 130ק”מ אולטרה, אין לך אימוני מהירות והרגליים שלך כבדות מריצות ארוכות ואיטיות. אני לא מאמין שתקבע תוצאה מהירה אחרי הכל, אתה בעיקר מטייל לאור הירח (כך הוא מכנה אנשי אולטרה)”. קובי נכנס לי לתודעה כרץ אדוק ומאמן פדנט. במהלך השנה הוא גם התגלה כחבר בעל איכויות נדירות ואדם כריזמטי שמוביל אחריו קהילת ריצה תוססת. ברגעים שדברים אלה הושמעו לא הגבתי לדבריו אך שנינו ידענו שהתגרות זו היא מכוונת ונועדה להביא לתוצאות מהסוג האהוב עלינו…שבועיים לאחר מכן התוצאות לא איחרו להגיע.
5.ריצת שחרור קלה אחרי מירוץ הרצליה-“רואים שאתה לא מנוסה בלהגיע עם בת זוג למירוץ” מפטיר לעברי אלעד מלכה כשאשתו מחייכת אלינו מרחוק.”ברגע שאתה חוצה את קו הסיום, דבר ראשון שאתה עושה זה לגשת לבת הזוג שלך,לענוד את המדליה על צווארה, לנשק אותה ולהודות לה על כך שקמה איתך בשעות לא הגיוניות של בוקר”. אני מתנצל על הטעות ומיד עם סיום הריצה מתקן את דרכי הנלוזות. טניה מקבלת את המחווה בחיוך אצילי ומגניבה לי סוד שלאירוע הבא היא הייתה מעדיפה להגיע כמשתתפת…מה שכמובן הולך לקרות יותר מפעם אחת השנה. לחלוק את התשוקה לריצה עם בת הזוג זאת מתנה שלא ציפיתי לה ואחד ממקורות האנרגיה שדחפו אותי קדימה השנה.
6.איליה רבינוביץ’ פותר את נפילת האנרגיה שלי-לאחר 12 עליות רצופות של המקטע המאתגר המתהדר בשם “מירוץ המדרגות של חיפה”, 3ק”מ ולמעלה מאלף מדרגות מכיכר צרפת לגן האם, אפשר היה להבין את הרצון שלי לעצור ולתהות לשם מה אני עושה את כל זה…הגוף לא הגיב כמו שציפיתי ממנו והרגשתי שהסוללה שלי מתרוקנת. מתוך החשכה הגיח איליה.ג’חנון בידו האחת ומגש פיצה בידו השניה. כל הצוות הסתכל עלי מוכה בתדהמה.”אתה באמת הולך לאכול את זה באמצע מירוץ?!”. רק איליה ואני החלפנו חיוכים שרוטים של אנשי אולטרה…לאחר שני פרוסות פיצה וסיגר ענק של ג’חנון הייתי מוכן להמשיך באתגר במלוא מרץ. השאלתי מאיליה את המקלות הנורדיים שלו ולראשונה בחיי התחרותיים שמתי לעצמי מוזיקה קרבית באוזניים. כל הדרך למטה בכרמלית חשבתי לעצמי “אני הולך לזכור את הרגעים האלה…בשביל זה אני עושה את זה”.
7.שיחת טלפון הרת גורל-חרחרתי בגרוני והודעתי לאולג שאני בק”מ ה45 על הגבול עם אוסטריה, עם רגל נקועה ובעיה במתן שתן, שוקל לפרוש. אולג ענה לי ברוגע שמבחינתו אם אני חש שמסוכן לי להמשיך שלא אהסס ואפרוש. חייגתי לטניה ובכיתי לה את אותן התלונות. טניה ענתה לי, כצפוי, שמבחינתה אני כבר גיבור ולכן אין לה בעיה שאפרוש. האנשים היקרים האלה התייחסו ואל הבעיות שלי בסימפטיה ואהבה. הייתי צריך עצה אחרת, עצה של קולגה לכאב ולמלחמה בעצמי. חייגתי לזיו צויגהפט והצגתי לו את הבעיה שלי. בלי להסס שניה מיותרת זיו הסביר לי שאני חייב להעלות את ריכוז המלחים בגופי בכל דרך אפשרית. הודיתי לו, הוצאתי את עצמי בכוח מהמרה השחורה שלי וחמש דקות מאוחר יותר, לאחר קפסולת מלח ומרק בווארי צח עם אקסטרה מנת מלח, הייתי בשיחים…זאת הייתה הקלה. זה גם היה הקץ להרהורי הפרישה שלי. “לאן עכשיו?” שאלתי את הגרמני האדיב שמזג לי את המרק.”לשם…עד הפסגה” הוא הצביע לכיוון הר מושלג ובלתי אפשרי. הרגליים פנו בכיוון האצבע שלו, הלב פקד להמשיך הלאה והראש אולץ לציית. לא אשכח את הרגע המכונן הזה לעולם.
8.הבוקר שאחרי…צוקשפיטז,בוואריה-רגל אחר רגל אני משכנע את עצמי לרדת את גרם המדרגות האינסופי מהקומה השלישית של המלון אל היציאה.כל צעד דוקר וכואב. לאחר צליעה אל מתחם האקספו במתחם הקנטרי של העיירה הציורית גריינאו אני מוסר את השבב האלקטרוני ומקבל חזרה את שטר הפיקדון, את תיק אמצע הדרך שלי ואת החיוך של “עשית את זה” מהמארגנים. אני צולע חזרה אל המלון וגל של סיפוק עצמי ממלא אותי. אני מחליט להאריך את הדרך ולעבור דרך מתחם הסיום בשביל לצפות באחרוני המסיימים של ה100ק”מ האפיים שחוויתי ברגלי ביממה האחרונה. במתחם יושבים כמה עשרות מסיימים, מריעים לכל מי שעובר בקו הסיום ושותים בירה בווארית עכורה.”היי זה אתה!”מזהה אותי אחד מהם “הנציג מישראל…האינך יודע?! זה עוזר להתאוששות!” והוא מרים אלי את הכוס האדירה שבידו ומזמין אותי להצטרף. לפתוח את הבוקר בליטר בירה מוקף בגרמנים שמפרגנים לך זאת תחושה מיוחדת ואירונית בו זמנית ומוסיפה לסיום טעם ייחודי (ומרווה…)
9. למעלה מ50 אנשים מדהימים בחניון הר איתן בחצות– כל האנשים האלה הגיעו מכל קצוות המדינה בשביל לרוץ ולתרום לעמותת איל”ן. אני מביט על החבורה המדהימה הזאת. על בני מורגנשטרן שעומד לצידי ומתכונן ללוות אותי כ-40ק”מ מתוך ה55 שאעשה, על אולג שהיה איתי לאורך כל השנה ותמך בי בכל הטרוף הזה, על טניה שבעצמה מתרגשת מגודל המעמד. כולנו כאן בגלל שאנחנו מסוגלים לרוץ ולתרום ובגלל שהייתי מספיק נחוש להוציא את זה אל הפועל. אני חושב לרגע קט על אחי שבאותם רגעים רץ בגונדר שבאתיופיה ומתחבר למקורות האמיתיים של הריצה ועם זאת בולט בהיעדרו…ואז מודה לכולם על כך שהגיעו ופונה אל עבר מסלול הר איתן. “זה הכל באשמתך!” זורק לי בני “מודה באשמה” אני מחייך אליו.
10.אופיר פרנקל מלווה אותי 50ק”מ בירקון מזרח– לאחר שעזרתי בהפקת האירוע בירקון מזרח וראיתי את השמחה והכאב של המשתתפים (ובהם גם אח שלי…) הבנתי שאני חייב להשתמש במסלול הזה כאימון הכנה לסובב העמק. ואם כבר ריצת נפח מסיבית אז חשוב שיהיה חבר שילווה אותי ויתבל את האירוע בכמות נדיבה של חוש הומור. במשך מעט יותר מ4 שעות אופיר נגרר אחרי בשביל המתפתל לאזור התעשיה בהוד השרון וחזור. לאט לאט חזרה אלי התשוקה לרוץ אחרי כל העומס שכבר הספקתי לעבור השנה. לאט לאט המפגש המוכר הזה עם גבולות הגוף חזר להיות מצרך מבוקש.נהניתי וכאבתי, היססתי ושחררתי ולבסוף סיימתי את ריצת האימון הממצה ביותר של השנה בתחושה שעוד לא הספיק לי…אופיר היה שם לידי בכל התהליך הזה.אם אתה קורא את זה אז…לא! אני לא מתנצל על כך שהערתי אותך בשעה לא שפויה וגררתי אותך לכאב ישבן של 4 שעות (אתה בטוח תעשה מטעמים מהמשפט הזה…)
11.הדמעות חונקות את הגרון בק”מ ה97-השחר עולה לאיטו על מירוץ סובב העמק. אני יורד בפעם האחרונה לכיוון קיבוץ הזורע.טל אהרונוביץ’, המלווה הנאמן שלי מזכיר לי שזה הסוף ושאני נראה כאילו שרק התחלתי. אני חושב על ההורים שמחכים לי בקו הסיום, על אח שלי שנלחם כרגע כחצי הקפה מאחורי בדרכו לכריעת הברך המדהימה שלו בקו הסיום,על המתאמן והקולגה שלי יוחנן מור שמסיים ברגעים אלו את המאה מייל הראשון בחייו בקו הסיום שאליו אני עתיד להיכנס עוד מספר דקות,על טניה שלמרות פציעה בירך זינקה למקצה ה33ק”מ ועתידה להתעמת עם גבולות היכולת שלה, על שי חזן, האבא הרוחני והמארגן של האירוע המופתי הזה שבזכותו כל זה התאפשר, על אושיות הריצה השונות שהתנדבו להגיש אוכל ולעזור לאורך המסלול…פתאום כל המעגלים והסיפורים שהתחילו אצלי השנה התחילו לקבל רצף קסום של תמונות וזכרונות בראשי ודחקו בדמעות שלי לצאת וללטף את העיניים. פתאום לא הייתי עייף ולא הייתי במאמץ. בחיוך עצום של סיפוק ובדמעות ששוטפות את שאריות הזיעה על לחיי חציתי את קו הסיום האחרון לשנת 2013 ישר לתוך החיבוק האוהב של הורי. מושלם.
12.הסטייק שאחרי-סגירת מעגל– זה היה כמעט לפני 5 שנים כשהרעיון שהריצה תעזור לחזק את הקשר המשפחתי שלי הבשיל במוחי, והנה כעת, ברגעים שטבחי לימוזין עומלים על הזמנותינו, נראה שהחזון הגיע למיצוי. אני מרים כוסית לכבוד הצטרפותה של ליטל, בת זוגתו של אחי, למשפחת ספיבק וגם למשפחת הריצה לאחר שסיימה את מירוץ הנשים בהרצליה בחיוך ובציפיה לעוד. מגניב מבט אוהב לטניה שסיימה את הקפת הסובב לפני מספר רגעים ומביט החוצה אל הגינה של המסעדה, שם אחי נח על הדשא בעיניים עצומות וגורם למלצריות לתהות על מצבו הבריאותי…ההורים שלי לוגמים מהיין ומסתכלים עלינו בגאווה. ייתכן והם אינם מבינים את עוצמות החוויות שעברנו אך הם רואים את הסיפוק שזה נותן לנו ומכבדים את חשיבות הריצה בחיינו. הם עשו את הדרך ממעלה אדומים לקיבוץ הזורע בדיוק בגלל הסיבה הזאת, ואני אוהב ומעריך אותם על כך. זהו אחד מאותם רגעים חסרי דאגות של שלוות נפש ואופוריה של אחרי מירוץ. זה בדיוק המקום בו רציתי להיות מתחילת השנה ובעצם, כבר לפני 5 שנים.
וכך חלפה לה שנה עמוסה באימונים ומירוצים, בתובנות והארות, בכאבים ונצחונות והרבה הרבה זכרונות. כל מה שתארתי לפניכם הינם רק קטעי זיכרון בודדים ובוודאי הייתי ממשיך להתפייט על עוד סיפורים אם האורך היריעה היה מאפשר לי…אך המסקנה החשובה ביותר שרציתי להעביר בסיכום זה היא פשוטה: מהות הריצה האמיתית בעיני היא אינה הקילומטרים המצטברים ברגלינו על משטחי ריצה שונים וגם לא התוצאות וההישגים שאנו שואפים ומגיעים אליהם. הריצה עבורי היא כלי תקשורת חזק, אולי הכי חזק שהכרתי, עם האנשים שסביבי ובעיקר עם עצמי. זהו המקום האישי בו אני מחדד קווי האופי שלי ומזכך את הנפש. זהו המפלט שלי מצרות היומיום ולעיתים שם גם נמצא הפתרון. וזה בעיקר המקום בו אני חופשי להיות כל מה שאני יכול להיות. ובעצם, מה אפשר לבקש יותר?
