האימונים

הכל התחיל ביום הולדתי ברביעי למאי 2011. החלטתי שהגיע הזמן להפסיק למצוא תירוצים למשקלי העודף ( BMI של 31 ) ולחוסר הפעילות הספורטיבית מזה 6 שנים. ידעתי כי אני חייב למצוא מטרה בלתי אפשרית עבורי כדי שאוכל להתמיד בספורט ובדיאטה. התחלתי לחפש ברשת תחרויות אתגר עד שיום אחד שלח לי אלון, חבר לעבודה, לינק למרוץ סובב עמק ומייד החלטתי כי 62 ק" מ זה יעד מכובד עבורי. הפעם כדי להבטיח כי אתמיד באימונים ובדיאטה, החלטתי לספר לכל הסובבים אותי על המטרה כדי ליצור לחץ מחייב עבורי. מצב כושרי היה ירוד ביותר ולא יכולתי לרוץ יותר מ 2 ק" מ רצופים ( אבל הראש חשב אחרת). בכל אופן החלטתי להתחיל מריצות/ הליכות של כ 6 ק" מ אשר לקחו לי לעיתים 40 דקות ויותר. ניסיון לריצת צהריים יחד עם המנהל שלי למרחק 6 ק" מ הסתיימו עבורי בהליכה ארוכה ומתישה. אך, התוצאות היו מיידיות ותוך חודש הגעתי כבר למרחק של ריצה ארוכה בת 15 ק" מ ובקצב 10.5 קמ" ש. בנוסף לכך המשקל ירד אף הוא והצלחתי להשיל 10 ק" ג ממשקלי תוך חודשיים של אימון ( עד סיום האימונים הורדתי 6 ק" ג נוספים). שמתי לב לאורך תקופת האימונים שמהירות הריצה משתפרת ביחס לינארי הפוך למשקל. כלומר המכפלה של משקל גופי ומהירות הריצה בדופק נתון נשארה קבועה לאורך כל תקופת האימונים. מהירות הריצה הממוצעת 10.5 קמ" ש עלתה לכ 12.5 קמ" ש רק כתוצאה מן הירידה במשקל. לאורך התקופה האתגר הגדול היה להתמיד באימונים ללא תשלום מצד המשפחה ועומס העבודה. בתקופה זו של חצי שנה טסתי כ 70000 מייל ונאלצתי לרוץ במקומות שונים בעולם: בקליפורניה, אטלנטה, פילדלפיה, ניו יורק, בוסטון, לונדון ואמסטרדם. לעיתים נאלצתי לרוץ ריצה ארוכה מייד עם הנחיתה מטיסה טרנס אטלנטית ( לא מומלץ). כמו כן, יצא לי לרוץ באילת, ים המלח, טבריה, מבוא חמה, כרמי לכיש ויערות הכרמל תוך שילוב של חופשות ונסיעות משפחתיות בתקופה קצרה זו. התמדה בתוכנית האימונים הייתה קשה ודרשה גמישות רבה לאורך השבוע. לא יכולתי להתמיד בתבנית שבועית קבועה ונאלצתי לרוץ בכל הזדמנות שהתאפשרה לי ( בהפסקת צהריים, לפנות בוקר, באמצע הלילה,..). בסך הכל הצלחתי להתאמן בממוצע כ 6 שעות שבועיות שנראו לי כמינימום ההכרחי לסיום התחרות. החל מסוף יוני אף הצטרפתי לריצות האימון הנהדרות של שי חזן ונפגשתי לראשונה עם שרוטים דומים המכורים לאהבת הריצה והופתעתי מכמות רצי האולטרה בארצנו הקטנה. הכל היה נהדר עד כחודש לפני יום התחרות. אילוצים רבים מנעו ממני כמעט להתאמן ובסך הכל התאמנתי כ 10 שעות בלבד לאורך כל החודש לפני התחרות. מחסור האימונים הוריד את בטחוני העצמי ביכולת לסיים את המרוץ, אך החלטתי כי לא אוותר על החוויה לאחר ההשקעה הרבה לאורך ה 6 חודשים האחרונים.

התחרות

בבוקר התחרות קבעתי עם אריאל רוזנפלד ( שינצח את מקצה ה 62 בזמן לא הגיוני של 4 שעות ו 40 דקות) כי אאסוף אותו כבר בשלוש בבוקר כדי שנוכל להספיק למקם בקבוקים לאורך המסלול. את אריאל הכרתי באחת ריצות הכרות על המסלול ובזכותו ובזכות המלצותיו הגעתי לקו הזינוק. לשטח הכינוס הגענו מוקדם מן הצפוי כבר ב 4 בבוקר לפני שמישהו חשב להגיע ( מלבד אנטוני שהמתין ברכבו). הקור היה עז ונאלצנו לשתות תה חם כדי לשמור על חום גופנו. 10 פעמים נאלצתי להתרוקן עד הזינוק המיוחל ב 6 בבוקר.

הזינוק היה פשוט וללא צלצולים מיוחדים. את ה 500 מטרים הראשונים רצתי יחד עם אריאל, אך מייד עם תחילת העליות, איחלתי לאריאל הצלחה ומאותו רגע הוא הפעיל מנועים ולא נראה יותר עד לסיום. עם תחילת הריצה שמתי לב שתוכנית התחרות שלי שונה משל כולם. אני החלטתי מראש ויישמתי שכל עליה אני הולך באופן יזום, בעוד כל שאר המתחרים רצו ללא הפסקה. כך יצא שכל עלייה נעקפתי ע" י רבים ובמישור ובירידות אני מדביק אותם חזרה. לנקודת הסיבוב בגלעד הגענו קבוצה של 5 רצים כשעה ו 20 מן הזינוק, אחרי שלושה רצים שהיו מלפנים ( אריאל בפער רב ואנטוני ואהוד בפער קטן). עד ליער אנחנו רבים כדבוקה מרשימה כאשר אני מאחור. עם הכניסה ליער אני מרגיש נהדר ורענן ולוקח את ההובלה בדבוקה עד סיום היער. אני חושב לעצמי שאני מפוצץ באנרגיה עדיין מעוניין להמשיך ללכת בעליות החדות כדי לשמור כוחות להמשך ה 40 ק" מ. מייד אחרי היציאה מהיער גווין ובני נראו נהדר ופרצו קדימה והדביקו את אהוד עד צומת חרובים. בעוד אנטוני מאט ומצטרף לאילן , אייל ואליי עד צומת חרובים. אני מגיע לצומת חרובים על פי התכנון לאחר שעתיים וחצי אבל בבעיה חמורה ותחושת העוצמה עד הק" מ 25 התחלפה בתחושת יאוש. החל מן הק" מ ה 25 התאומים מתחילים להיתפס ולהשתחרר דבר שגורר אותי לקצב איטי יותר והצורך להשתמש בתוכנית החרום באכילה ובהוספת מלחים. הבעיה היא כי לא הבאתי איתי כלל כדורי מלח ולכן נאלצתי לבקש מן הרצים שסביבי אם יוכלו לתרום לי כדור להצלה. מדהים איך כל מי שביקשתי ממנו סיפק לי כדור תוך כדי ריצה ובאהבה. כמובן שבכל תחנת הזנה התחלתי לאכול בייגלה כאילו אין מחר. התכווצויות התאומים נמשכו עד הק" מ ה 50. התמודדות עם בקרת מהירות לבל יתפסו השרירים בנוסף למאמץ הריצה דרשו ממני משאבים נפשיים ופיסים שגרמו לי גם להתרוקנות אנרגטית ( בדיעבד ההתמודדות המנטאלית והפיסית הזו היא הכיף של תחרויות כאלו). מאותה נקודת האמצע המאבקים הפנימיים אם להמשיך בריצה או להפסיקה מתעצמים ומתעצמים. רק העידוד של הרצים השונים מן המקצים השונים והחיוכים של כולם מסביב מצליחים להשאיר אותי במגמת התקדמות. מייד אחרי צומת חרובים אילן ואנטוני פורצים קדימה ומצליחים להדביק את בני ואהוד עד גלעד ובזמן של 3 שעות ו 48 דקות מן הזינוק. גווין נחלש מעט ומגיע כ 4 דקות אחריהם בעוד אייל ואני מגלים מצוקה ומנסים למשוך עד גלעד בזמן של 3 שעות ו 58 דקות מן הזינוק. הייאוש רק גובר ואני מתחיל בחישובים מתי אסיים אם אני צריך ללכת מעכשיו עד הסיום ( אני מעריך כי בתקווה אוכל לסיים את התחרות בזמן של 6 וחצי שעות). דוד, ניר ואבי מגיעים מאחור ומדביקים אותנו בירידה לגלעד. המצב באותו רגע הוא שאריאל הרחק מלפנים ליד ג' וארה , אחריו קבוצה של 4 רצים ( אהוד, בני, אנטוני ואילן) , גווין מאט ונמצא 4 דקות אחריהם ואנחנו קבוצה של 5 רצים 8 דקות אחרי גווין. מאותה נקודה דוד, ניר ואבי שועטים קדימה ומשיגים את אהוד וגווין בעוד אייל ואני ממשיכים לסבול עד שמוטי מגיע מאחור ומדביק אותי בק" מ ה 49. מוטי זורק לי מילות עידוד כי ישנה רק עוד עליה אחת וסיימנו ואני עונה לו כי אני לא מצליח לראות את הסוף ונמצא על סף פרישה. אני אפילו לא מסוגל להסתובב כדי לראות את פניו, הדבר היחיד שאני מסוגל לעשות זה להרים את האגודל כתודה. ק" מ אחד אחר כך ( בק" מ ה 50) עם תחילת הירידות אני לפתע מרגיש אנרגיות מחודשות אינסופיות והשרירים מפסיקים להיתפס ( סוף סוף המלח עובד). אני חוזר לקצב השיוט המקורי שלי ומצליח לעקוף חזרה את מוטי ואייל עד הסיום. לקו הסיום הגעתי שעה אחת אחרי אריאל בזמן של 5 שעות ו 42 דקות עם כוחות עודפים, שרירים שצועקים הצילו, מרוצה שהצלחתי לסיים אך מאוכזב כי הגוף בגד בשעת הש'. חבל שהסיום הגיע,

סיכום

הורדתי 16 ק" ג בחצי שנת אימון, רצתי כמעט 1750 ק" מ. הוצאתי מעל 120,000 קלוריות באימונים. פגשתי אנשים מדהימים לאורך שבועות האימון. רכשתי חבר אלוף וסיימתי את מרוץ האולטרה הראשון שלי. התחרות היתה הקשה ביותר שהשתתפתי בה מעולם אך ההתמודדות עם הקשיים היא שהותירה בי טעם של עוד.

תודות למשפחתי האוהבת והתומכת.

איזה כיף !

אמיר

למרוץ הזה הגעתי עם הרבה סימני שאלה. הייתה לי שנה עם רצף של פציעות למיניהם. בעיקר דלקת באזור הקרסול שמנע השתתפותי לפני שנה במרוץ חוצה ארץ. חזרתי להתאמן לקראת חצי מרתון ירושלים – חוויה נפלאה בפני עצמה. הכאבים בקרסול לא נעלמו, אבל עם הרבה מתיחות ותרגילי חיזוק הצלחתי לחזור לשגרת אימונים סבירה. בסוף הקיץ עברנו דירה – הנסיעות לעבודה נעשו יותר ארוכות ומעייפות – התקשיתי למצוא את הזמן להתאמן. בפועל לא רצתי הרבה שבועות מעבר ל50 ק" מ. הדבר היחיד שהחזיק אותי היו הריצות הארוכות בימי ששי. הצלחתי לצאת כל יום ששי ותכננתי להגיע לריצה הכי ארוכה של 40 ק" מ. עברנו מירושלים לגוש עציון. הארוכות של הר איתן, והסטף עברו לדרך האבות ומציאת מסלולים חדשים ומרתקים. תכננתי שבוע שיא בחופשת סוכות… ביום ראשון בבוקר יצאתי לריצה כיפית של 12 ק" מ והתחלתי להרגיש שהמהירות חוזרת. אז יצאתי למשחק " קריקט" ( ע" ע גוגל) והצלחתי למתוח את ההמסטרינג ברגל שמאל. טוב. אימונים בחופשת סוכות לא התקיימו. מנוחה כמה ימים. נסיון ריצה שכלל הרבה הליכה בעליות ביום ששי ל18 ק" מ – עוד כאבים וריצה לא מוצלחת בשבוע שאחרי. לפני סוכות רצתי ארוכה של 36 ק" מ. התכנון המקורי היה לרוץ 40 ק" מ 3 שבועות לפני המרוץ וישר לטייפר. במציאות טייפר לא היה לעניין. עם עוד מתיחות ומנוחה הצלחתי לרוץ 34 ק" מ שבועיים לפני ו18 ק" מ שבוע לפני התחרות. האמנתי שאהיה מסוגל להשלים את המרוץ, אבל לא היה לי מושג באיזה קצב. מצב שאינני רגיל אליו. עוד סימני שאלה. לרוץ עם מנשא מים או לשתות רק בתחנות. לא רציתי להפסיד הרבה זמן בתחנות – אבל מצד שני יורגש הקלה לרוץ בלי לסחוב. לא הצלחתי להגיע למסלול לפני התחרות. ידעתי שלא אסבול בעליות וירידות – כל הריצות שלי באזורים הרריים וריצות יום ששי במיוחד.

הגעתי ב4 בבוקר לקיבוץ. הבן אדם היחידי שראיתי היה מישהו שפרש ממקצה ה92 ק" מ. היה קור מקפיא –יותר קר בהרבה מגוש עציון הגבוה כמעט 1000 מטר. נשארתי באוטו ולקראת 5 הגיעו שי ומתנדביו וקיבלנו את המספרים והצ' יפים. אחר כך התפללתי והתארגנתי. החלטתי להשאיר תיק עם המנשא וליטר וחצי שתייה עם עוד אוכל שיחכה לי ביער החרובים בחצי הדרך. בחצי הראשון בתנאיים יחסית קרים אשתה בתחנות שהיו פרוסים כל 5 קילומטרים. לקחתי איתי בכיסים של המכנסיים – תמרים, כדורי מלח, 2 כדורי איבופרופן, 2 פלסטרי קומפייד, וסוכריות רכות.

זינוק בזמן עם זריחת השמש אחרי זינוק מיוחד של פרופסור שאול לדני שהלך 32 ק" מ. תמיד מחמם את הלב לראות אותו. במרוצי אולטרה שרצתי בשנים האחרונות תמיד התחלתי שמרני – לא דאגתי שאחרים פרצו קדימה. בדרך כלל נשאר לי כוח והצלחתי לעבור הרבה רצים בחצי השני. במרוץ ל50 ק" מ בשנה שעברה סיימתי חזק ובמקום 4. חשבתי שאולי הייתי צריך להסתכן טיפה יותר ולשמור מקרוב על האחרים….

טוב – עם הזינוק – החששות והדאגות נעלמים. הרגליים מרגישים בסדר. מהר מאד אריאל בורח קדימה ונשארו כ8 רצים. אני מחליט שבינתיים אני אנסה לשמור על הקבוצה הזאת. בעליות כמה מהם פותחים קצת פער – אבל אני סוגר עליהם בירידות. מזגזגים בין מקום 2 למקום 8. מגיעים לתחנת רענון הראשונה שמלאה כל טוב עם מתנדבים נדיבים ומחייכים. אני שותה כוס מים וכוס איזוטוני- מפסיד כ30 שניות לכאלה שלא עוצרים. אני מרגיש שהקצב טיפה מהר אבל בינתיים לא רוצה לסגת אחורה. עדיין מוקדם בבוקר. נעים ומוצל. מתברר שיש הרבה אבנים בשבילים. מנסים לנווט בין האבנים ובצדדי הדרך. ככה אנחנו ממשיכים כ20 ק" מ. לא רצים כדבוקה – אבל כולם בקשר עין. באיזשהו שלב אודי עם הכובע המיוחד מתחיל להגביר. בעקבותיו רצים גווין ובני ואני כבר יודע שלא יהיה לטובתי לנסות להישאר איתם. גם אילן פותח פער עלי. אני נשאר בסביבת אייל ואמיר – עדיין רץ בקצב סביר סביב 5 דקות לק" מ בממוצע. בדרך חזרה בשביל עם האבנים כף רגל שמאל ממש כואבת בכרית. אני מנסה לדרוך יותר על העקב אבל זה לא ממש עוזר. מחליט לקחת כדור איבופרופן ותוך כמה דקות הכאב הולך ופוחת. מתקרבים ליער החרובים ונקודת החצי. עברתי את אייל ונמצא במקום ה7. אמיר בקשר עין. כל האחרים ברחו לי. אני עוצר ולוקח את התיק שמחכה לי. מוציא בננה וכמה חטיפי פרינגלס. לוקח על הגב את המנשא מים ומרגיש טוב. מגיע די מהר עד אמיר וכבר במקום ה6. אני ממשיך בקצב יפה אבל אין רצים לפני – לפעמים אפשר לראות כמה מאות מטרים קדימה –מחפש ולא מוצא. יש הרבה רצים ממקצה ה32 שרצים מולי – אווירה נהדרת ואיחולים הדדיים. פוגש את רונה והיא צועקת עידוד מטורף. סוף סוף באיזור ה40 ק" מ אני רואה את החולצה הכחולה שחיפשתי. אני מצליח לסגור עליו ואיך שאני מתקרב אני רואה שעוד אחד מהרצים מתקשה והולך. אני כבר במקום ה4 – שומע צעדים מאחורה ומופתע לראות את בני –מה פתאום מאחרי? הוא לקח פנייה לא נכונה והוסיף לעצמו עוד מרחק לא מבוטל. הוא ממש כועס על הפאשלה ועוקף אותי – אני מנסה להרגיע אותו ושנינו מתקדמים ביחד. בתחנה באיזור ה44 ק" מ אנחנו עוברים את אודי ועוברים למקומות 2 ו3. מתקדמים ביחד כמה קילומטרים. אני התחלתי להרגיש בחילות – בני פרץ קדימה וראיתי שאין אף אחד בעקבותי…. בכל התחנות ניסיתי לשתות כמה כוסות מים ולשטוף את הפנים והראש. הוספתי עוד כדורי מלח – הבחילה עברה – עכשיו כף הרגל הימנית התחילה לכאוב – עוד כדור – הקילומטרים האחרונים היו קשים. ידעתי שאני משלם כרגע על החסרון באימונים והקצב בחצי הראשון. אבל עדיין הרגשתי בטוח במקום ה3. לא ראיתי אף אחד מתקרב – וכך היה עד הסוף. הרגשת סיפוק – והרבה פחות כאבים בשרירים אחר כך – כנראה בגלל שלא ממש דחפתי עד הסוף – אבל כפות הרגליים – בכריות – כאובות ונפוחות.

תוצאה 5:25 – חצאים של 2:33 ו 2:52 – מרחק לפי שעוני 60.5 ק" מ.

בניתוח התוצאות מתברר שכל הרצים עשו " פוזיטיב ספליט" – דהיינו חצי שני יותר איטי מחצי הראשון.

ההפרש ההכי קטן היה אצל המסיים במקום הראשון (5 דקות). ההפרש השני (7 דקות) היה אצל רץ שהגיע מאחור וסיים במקום ה5. ההפרש ההכי גדול היה 1:36. בין 55 המסיימים היו 7 רצים עם הפרש קטן מ20 דקות, עוד 10 מתחת ל30 דקות, ועוד 11 מתחת ל40 דקות.

עבודה נפלאה של שי חזן וכל המתנדבים. אווירה נהדרת בזינוק, בדרכים, בתחנות ובסיום. אני רק צריך למצוא זוג נעלי שטח עם סוליות יותר עבות…

ריצה נפלאה של אריאל לנצח, וריצה חזקה מאד של בני אחריו.

לפני כ15 שנים, כשהייתי מרצה בפקולטה להנדסה באוניברסיטת ת" א, סטודנטית מדהימה בשם אודיל, שלימים נהיתה אשתי, הדביקה לי את הכינוי " אריאל אולטרה" על שם הפרסומת לאבקת הכביסה (" זה לא כמעט נקי, זה באמת נקי"). היום הירווחתי באמת את הכינוי הזה כשסיימתי את מרוץ סובב עמק במקצה ה60 ק" מ.

מאז שהתחלתי להתאמן התעניינתי באולטרה מרתון ועד עכשיו לא העזתי לנסות את הכיוון הזה מכיוון שלא חשבתי שאני מספיק חזק ובשל מבחינה פיזית ומנטלית להיות הרבה זמן על הרגליים. השינוי המרכזי הגיע אצלי במרוץ " הר לעמק" האחרון שבו גיליתי עד כמה אני אוהב לרוץ בשטח, והשילוב עם מרחק ארוך יותר ממרתון וריצה בשטח גרם לי לחפש אתגר מסוג אחר לגמרי, לא של קצבי ריצה ברזולוציות של 2-3 שניות לק" מ אלא של פריצת גבולות בתחומים אחרים – ריצה בעליות ובירידות, מרחק ארוך ממרתון, תכנון לוגיסטי של מלחים, אנרגיה ונוזלים תוך כדי ריצה וכו'.

כשסקרתי את מרוצי האולטרה הקיימים בארץ בחרתי ללא היסוס את מרוץ סובב עמק מכיוון שהתרשמתי שהמרוץ הזה נולד מאהבה אמיתית של המארגן ( שי חזן) ושל תכנון מדויק לפרטי פרטים, כמו שאני אוהב. נרשמתי למקצה ה60 קמ, והמשימה מבחינתי הייתה לסיים את המרחק בריצה רצופה, ללא קשר לזמן או תוצאה כלשהי.

שי ארגן כ-10 ריצות הכרה של המסלול אחת לשבועיים והצטרפתי לאחת מהן בסוף חודש יולי. רצתי 20 ק" מ וחזרתי עם הרבה חששות מאופי המסלול – עליות ארוכות, אבנים, בורות וכו'. לעומת זאת, המסלול מדהים ביופיו והארגון של שי גרמו לי לא לוותר.

קראתי הרבה חומר על מרוצי אולטרה, נפגשתי עם אביב לאופר וקיבלתי ממנו טיפים, קראתי את כל הפוסטים של נחשון שוחט בנושא ההכנה למרתון ירושליים הרווי בעליות ובירידות וביחד עם מאמני היקר, יאיר קרני הכנו תכנית אימונים שדומה מאוד לתכנית אימונים למרתון, אבל בדגש " עיקרון ההכנה הספציפית" למרוץ, ומה יכול להיות יותר ספציפי מלרוץ במסלול המרוץ עצמו ? וכך במהלך החודשיים שלפני המרוץ רצתי אחת לשבוע את הריצה הארוכה ( ולפעמים גם ארוכה מאוד) במסלול המרוץ. במהלך הריצה הזו גם תרגלתי שתיה מרובה של משקה איזוטוני ( של איזופרו) מכיוון שזה מה שאעשה במרוץ עצמו. חלק מהריצות האלו ביצעתי לבד ( אבל ממש ממש לבד, חוץ מכמה שועלים וטירוני גולני שישנו בשטח) והחלק האחר שממנו נהניתי הרבה יותר היו עם ליווי של חברים יקרים – ערן הגיס שלי ( באופניים), נועה ברקמן ( באופניים או בריצה) וריקי סאלם ( בריצה). למרות שלא הסתכלתי בכלל על הקצב שלי בכל רגע ( כתוצאה מאופי המסלול) אלא רצתי רק על פי תחושה, קצבי הריצה התייצבו בממוצע על איזור ה4:42-4:45, כולל במרחקים של 42.2 ק" מ, 46.5 ק" מ ו-51 ק" מ. בניגוד לריצת מרתון, בה רצים את המרוץ בקצב מהיר יותר מקצב האימון, החלטתי לרוץ את האולטרה בקצבים האלו מכיוון שזו הריצה הראשונה שלי למרחק כזה.

למרוץ הוזנקנו בשעה 6:00, בקור מקפיא עצמות כמו שאני אוהב. נועה וערן ליוו אותי באופניים לאורך כל המרוץ, עודדו ותמכו, צחקו וצילמו, הגישו בקבוקי איזוטוני וג' לים, ודאגו שהכל בסדר. חברים יקרים ( עומרי רז, שאביו רפי בן ה60 רץ גם את מקצה האולטרה ודור הורוביץ) נסעו בין 2 נקודות מרכזיות במסלול, עודדו בצרחות, שרקו וצילמו והזריקו לי אדרנלין בכל פעם שראיתי אותם. חלקים גדולים מהמרוץ רצתי לבד, ובחלקים אחרים כשפגשנו רצים ממקצים אחרים זכיתי להרבה פירגונים, " כיפים" ואיחולי הצלחה. את הריצה עצמה ביצעתי לפי התכנית, ראיתי שהקצבים המוכרים מהאימונים מרגישים נוח, ובחלקים הקשים יותר ( במיוחד המקטע שבין ק" מ 43-50, במגמת עליה, עם שמש קופחת ורוח נגדית…) הורדתי את הרגל מהגז עד שהרגשתי שוב נוח.

כ-2 ק" מ מהסיום ביקשתי מערן לרכב מהר לקו הסיום, ולבקש מאשתי להכין את 2 ילדי הצעירים לריצה משותפת של 100 המטרים האחרונים. עוד קודם לכן פגשתי את אופיר, אחי הצעיר, וחברים אהובים ( יוסי יוחאי ודנה ברדה). עמית בן ה-5 ועינב בת ה-9 עמדו במשימה בכבוד ורצו איתי יחד לקו הסיום, שם זכיתי לחיבוק חזק מההורים שלי 

איתי חברי הטוב הכין לי פוף ענק שיכולתי להתרווח עליו ולהתפנק בכל המטעמים שהכנתי לי לאחרי המרוץ.

סיימתי בזמן שתכננתי ורציתי (4:41), והעברתי את כל היום הזה עם אנשים יקרים לי.

רק שיהיו ימים כאלו.

תודה למשפחתי התומכת בתחביב המוזר שלי, בשעות השינה והיקיצה הלא שגרתיות, בהקפדה על תזונה שלפעמים יכולה לעצבן ובכמויות כביסה אינסופיות.

תודה למאמני היקר, יאיר קרני שמלווה אותי מהיום הראשון שהתחלתי לרוץ (08.08.08) כשהתאמנתי למרתון הראשון שלי ( טבריה 2009, אותו סיימתי בזמן איטי יותר ב10 דקות מהקצב הממוצע שלי למרתון במסלול האולטרה המאתגר…) ועוזר לי להגשים את היעדים שלי.

תודה ענקית לשי חזן, מארגן המרוץ, שנתן מעצמו כל כך הרבה בכדי שלרצים תהיה חוויה איכותית. בסיום המרוץ אמרתי לו שאני מבטיח להשתתף בשנה הבאה ( לא יודע באיזה מקצה..).

תודה לחברים שהתאמנו יחד איתי – יערה ושי רדושיצקי, אביעד צרפתי, דנה ברדה, יוסי יוחאי, נועה ברקמן, ריקי סאלם, אמיר לבנתר וערן גז.

תודה למועדון איילות שמפרגן ותומך לאורך כל הדרך.

מה הלאה? היעד הבא הוא שיפור השיא במרתון תל אביב (30.3.12).

הכותרת לפוסט נקבעה עוד לפני שיצאתי למרוץ. זאת באמת ובתמים הייתה ההרגשה כשיצאתי לתחרות. כשחזרתי, עברתי על המילים של דני סנדרסון ב'לא נודע' וכך הוא כותב:

"הולכים אל הלא נודע…

בלי לדעת את גורלנו

או מה יהיה

כל אחד מנחש קדימה

עד היכן שהוא רואה

אין לדעת מה יהיה

אין לדעת מה נראה

כל אחד מרחק מודד

היכן שהוא שהוא עומד"

טוב, בלי לדעת את גורלנו זה קצת דרמטי, אבל לא מופרך. מי שהשתתף במרוצי סבולת יודע שהגורל יכול להיות תקלה טכנית באופניים, פציעה, או אפילו דקה אחרי "cut off time”.

בתחילת 2010 החלטתי לעשות משהו שכבר מזמן אני מתכנן וצריך לעשות-הסמכה של מדריך ספורט. אני משתעשע עם הרעיון לא מעט זמן. ההכשרה תסייע לי בתפקיד שאני ממלא בענף האופניים מזה עשור. הגעתי למסקנה שהקורס שאני רוצה ב'שיאים' (קמפוס של אוניברסיטת ת"א),הינו קורס מדריכי טריאתלון. התקשרתי לרן שילון, רכז הקורס, ונרשמתי. ללא ספק, ההשתתפות בקורס הייתה מרכיב בהחלטה האם להשתתף במרוץ. הסברים בהמשך.

ישנה תכנית טלוויזיה מצוינת: "חופים", שבה בכל פרק עוברים לאורך קטע מחופיה המרשימים של אנגליה. בבית יודעים היטב עד כמה היציאה לטבע חשובה לי. בחוג הקרוב יודעים שבכל חופשה (כאן או מעבר לים) תמיד, אבל תמיד, יהיה איזה טיפוס או מסלול אתגרי. בדרך כלל הם לא מתלוננים.

בתחילת הקורס רן מבטיח שנלמד, מעבר ללימודי החובה (מדעים ותורת הענף), על המקצים הארוכים (איש ברזל) ותחרויות סבולת (מרתון, אולטרה ודומיהם).בכל פעם שקראתי או שמעתי על תחרות שמישהו עשה מיד שיתפתי את זוגתי. יום אחד זוגתי שולחת לי מייל עם קישור לכתבה על coastal race לאורך אחד מחופי אנגליה. נכנסתי לאתר וקראתי, התלהבתי, קראתי שוב וחיפשתי קצת מידע. את coastal race העדפתי לשמור לפעם אחרת וללכת על מרוץ 'C2C' או 'חוף לחוף' בחלקו המערבי של האי הבריטי, הכולל 240 ק"מ משולבים רכיבה, חתירה בקיאק וריצה. חזרתי הביתה וקיבלתי את ברכת הבית. עדיין לא נרשמתי.

בשיעור הקרוב ניגשתי לרן וסיפרתי לו על המטרה. מסתבר שמתאמן וחבר שלו, אביב כפיף, עשה את המרוץ שנתיים קודם. בינגו. טלפון לאביב כפיף שמספר לי קצת חוויות מהמרוץ ונותן כמה טיפים. לאחר השיחות עם שניהם-נרשמתי.

יש לי חצי שנה להתכונן. את כל מה שלמדתי בקורס על אימונים, חדר כושר, תזונה ומה לא ניסיתי להכניס לתוך טבלת אימונים. לא פשוט.יש לי ניסיון באימונים למרוצים ארוכים, אבל זה שונה. אמנם, יתרון אחד יש לאימונים למרוץ כזה על פני אימונים סיזיפיים למרתון- שילוב בין שלושת המקצועות. עובדה היא ששלושת חודשי האימונים למרתון היו קשים יותר לגוף מאשר חצי שנה של אימונים למרוץ הזה.

מעבר לאימונים יש לוגיסטיקה. יש ציוד לתחרות ויש ציוד לקמפינג ויש טיסות והסעות לנקודת הזינוק (מנקודת הסיום) ומה לא. למי שמגיע מחו"ל העברות הן פרוצדורה לא פשוטה. חמש שעות נהיגה משדה התעופה לנקודת הסיום (בשעה 15:00 יוצא האוטובוס. לא דקה יותר). שם יאספו את הציוד ונצא לנסיעה של 3.5 שעות לנקודת הזינוק. קמפינג לילי והזנקה מוקדם בבוקר.

למזלי בני המשפחה האנגלים החליטו לסייע לי ולצאת איתי למסע למערב המדינה. הם אמנם ניצלו את ההזדמנות לטיול באזור ולהם זאת הייתה חוויה בפני עצמה, אבל בשבילי זה היה גלגל הצלה, לא פחות. נהיגה (הגה בצד ימין, זוכרים?) של חמש שעות לאחר סיום התחרות- 'לא כייף'. שנושא ההעברות ירד ממני, הוקל לי מאוד. עכשיו צריך לחשוב על שינוע האופניים בתצורה שתכנס לתא המטען של הרכב המשפחתי. נקודת המוצא היתה טובה מאחר והרכב המשפחתי נרכש, בראש ובראשונה, כך שתא המטען יוכל להכיל סט מחבטי גולף ועגלה ממונעת. מזוודה קשיחה לא באה בחשבון-גדולה מידי.חבר שחזר מחו"ל ורכש מזוודה רכה הציע לי אותה לאחר שהיה לו ניסיון טוב(האופניים חזרו שלמות).

ציוד:

שלושה מקצועות: אופניים, קיאק וריצה. המון ביגוד, המון פריטים ואחד מסכן שצריך לסחוב את הכול. חוקי התחרות קובעים שעל האופניים להיות אופני שטח כאשר ניתן להחליף (בלילה) מצמיגי כביש לצמיגי שטח ולחלופין לרכוב עם צמיד היברידי. רכשתי שלדת זנב קשיח קלה ושני סטים של צמיגים ובניתי אופניים שיענו על הדרישות. אולי התענוג הגדול בהכנה למרוץ היה הביקורים בחנויות והצטיידות. תענוג.

העובדה שהתחרות מתקיימת בחודש ספטמבר באזור הכי ירוק באי הבריטי אין בה כדי לאמור שאנו צפויים למזג אוויר נוח. בהחלט לא. לתחרות כזאת מתלבשים בשכבות. זה תמיד עובד. שכבת בסיס, מעליה חולצה סינטטית קצרה/ארוכה ומעיל נגד רוח /נגד גשם.

הרופוס המדהים ששירת אותי נאמנה במרוצים קודמים לא יוכל לצאת איתי בגלל נפח אכסון קטן. את אחיו הגדול של הרופוס מבית Gregory ה- MIWOK, קיבלתי לניסיון ממטיו (בעלים של גרביטי ישראל, יבואנית ציוד ספורט אתגרי) כשהשתתפתי בהר לעמק. קצת מוזר לרוץ קטעים של שעה עם תיק מלא בציוד (בכוונה העמסתי אותו  כדי לדמות את התנאים במרוץ) כשכולם רצים עם בקבוק. העמסתי 2 ק"ג ציוד ובנוסף 2-3 ליטר נוזלים. המשקל הזה צריך היה להיות מיוצב היטב על הגב (הקצר) שלי מבלי שימשוך אותי אחורה. מסתבר שבGregory יודעים את העבודה והצליחו להגדיל את הרופוס בלי לפגוע בהתאמה שלו לרץ, וזאת לא משימה פשוטה. ברכיבות שיניתי את המיקום של התיק על הגב שיתאים לתנוחת הרכיבה ובעיקר הורדתי את ההידוק במותניים ההכרחי כל כך בריצה. עד היום, אחרי עשרות רבות של ק"מ עם התיק הזה אני זוכר למטיו תודה על ההמלצה.

את נעלי הוואסק Mindbender שלי אני לא מחליף. זה הזוג הרביעי שלי ואיתו התכוונתי לרוץ גם באנגליה. החלטתי לצאת עם זוג נוסף ובעצה עם מטיו לקחתי דגם אחר של וואסק, קצת יותר מסיבי, Blur. בדיעבד, החלטה נבונה שתתאים לתנאי השטח במרוץ.

עזרה ראשונה. אחת מהדרישות להסמכה כמדריך הוא קורס מגיש עזרה ראשונה. העובדה שאני צפוי להיות שעות לבדי בתחרות  לא הציקה לי כמו החשש מחוסר אונים במקרה של פציעה, באמצע שום מקום. אמנם קורס עזרה ראשונה לא מכין אותי לעבודה בחדר מיון אבל לא מעט דברים חיוניים למדתי שם שאפשרו לי לשים את החשש הזה בצד. חוץ מזה, בערכת המשתתף: נצנצים, שמיכה טרמית, טלפון, פנס, משרוקית, מעיל ומכנס נגד מים ותיק עזרה ראשונה שמומלץ לדעת מה עושים איתו בשעת הצורך.

עזרה ראשונה מכאנית. לא יוצאים למרוץ הזה בלי להבין במכאניקה של אופניים ועם קצת  ניסיון בתפעול תקלות בשטח. לא בכדי יצאו למרוץ הזה זוגות ורביעיות. הסבירות לתקלות בתנאי השטח האלה מאוד גבוהה ותמיד טוב שיש לידך מישהו. אישית, ברגע שלקחתי איתי את הציוד שרציתי,לא חששתי כל כך להיתקע מאחר ויש לי ניסיון בטיולי אופניים בשטח ותיקון תקלות בחירום. בערכת האופניים היה לי כמעט הכול. מי רוצה לפרוש בגלל שפיץ שבור, שרשרת קרועה, בורג שנפל מהקליט ושאר מזיקים. הבעיה: משקל. הפתרון? אימונים עם (הרבה) משקל.

חצי שנה הייתה לי על הdesktop רשימת ציוד שהייתה מתעדכנת על בסיס שבועי. מה לא היה שם: אטמי אוזניים, שרוכים, 3M, גליל טייפינג(חובה!!!), נמס בכוס, צמיגים להחלפה, אוהל ושק"ש, שקיות אטומות למים, נעלי אצבע, מגבת מיקרו, פנס, טלק, אקילן ספורט, ספורק, סכום(מרוץ 'ירוק' ונתבקשנו להביא כלי אוכל מהבית), ערכת שורש חלופית, סוללות, MP3, ספר ועוד.

האימונים:

ניסיון במרוץ כזה או אפילו דומה, לא היה לי. מה שידעתי קודם קיבל חיזוק שכלמדנו על כך בקורס- בהעדר ניסיון (וגם שכשיש קצת) אתה חייב (זאת לא אופציה) להשתמש בידע ובניסיון של אחרים. אקדים את הסוף ואומר שבלעדי ההכוונה מרן שילון ומאבי ארגמן (מאמן חתירה)  ומספר טיפים מאביב כפיף המרוץ היה הרבה יותר קשה.

הלימודים נתנו לי אפשרות ללמוד לעומק על תורת האימון, מחזורים, שיטות, העמסות, מיפוי המתאמן. לשמחתי רן חילק איתנו את הניסיון והידע שלו בהכנה למרוצי סיבולת. כך, שכאשר חוזרים ודנים בנושא התזונה אתה לא יכול להרשות לעצמך לעשות טעויות בתחום הזה. גם באימונים וגם במרוץ יישמתי את כל מה שלמדתי ובאדיקות והתוצאה הייתה אנרגיה זמינה לאורך כל המרוץ, כמעט בלי נפילות. זה לא פשוט לאכול במרוץ, כולם כותבים על זה. הרגשת הבחילה מהמתוק, כדורי המלח והאיזוטוני לא עוברים בקלות דרך מערכת העיכול שלי. כדי להתגבר על הקושי הזה מלמדים את הגוף (באימונים) לאכול תוך כדי, ומהכול. אוכלים לפי שעון ולא לפי המרגש. ידעתי שאני לא יכול לקחת איתי סנדביצים ודומיהם אלא להסתמך על אוכל טכני. מצאתי שילובים (מלוח מתוק) שיאפשרו לי להימנע מהבחילות.

יש לי מספיק ק"מ ברכיבה ובריצה (שטח ובכביש) כנקודת התחלה לקראת האימונים אבל מה לי ולקיאקים? איפה מתחילים? אבי ארגמן, חבר שמנהל תחנת הצלה בתל אביב (עם ניסיון תחרותי בחתירת קיאקים, טריאתלון ומה לא), החליט לקחת אותי כפרויקט וזאת לא משימה קלה. תלמיד קל אני לא. זמינות לשיעורי חתירה לא הייתה לי, בטח לא בחודשים הראשונים. קיאק אין לי ונוסף על הכול אני גם שמאלי (אבי הכריח אותי להתאמן עם משוט של ימניים- צדק במאה אחוז כי המארגנים לא שמעו על משוט לשמאליים). מכל תקופת האימונים אני זוכר לטובה את אימוני החתירה, למרות שההתקדמות הייתה ביחס הפוך להנאה. עד היום אני לא מבין איך אבי לא הרים ידיים. כשסיימתי את קטע הקייאקים היה לי זמן לבחור לאיזה מסעדה אני לוקח אותו על זה שהוא הביא אותי, יבש ולא תשוש, לקו הסיום.

מגרש האימונים שלי  היה יער הקדושים והסובבים אותו. כל שישי ריצת שטח וכל שבת רכיבת שטח. כל שבוע שלישי רכיבת השטח הוחלפה ברכיבת כביש (על אופני השטח) באותו אזור, למעשה עליתי וירדתי את העליות סביב צובה בריצה בשטח ובכביש, בלי סוף.

באמצע תקופת האימונים עשיתי הפסקה מאולצת של שלושה שבועות בשל נסיעה עם משלחת לחו"ל. האמנתי שאצליח להתאמן פה ושם, בפועל, חזרתי עייף ונדרש לי שבוע נוסף לחזור לעצמי ולאימונים סדירים.

בתאריך שאני לא זוכר התחילו זרמים ביד ימין שהתפתחו לכאב מטריד ביד ובצוואר. טלפון בהול לאורי רייך הפיזיותרפיסט ואחרי כמה טיפולים קיבלתי את היד והצוואר בחזרה (מי אמר קוסם?). בין לבין הוא שם לב שברך שמאל לא כל כך יציבה וקיבלתי שיעורי בית (תרגילים עם רצועות גומי). עוד לפני כן, בתחילת האימונים, נקעתי את הקרסול באחת הירידות וגם פה הייתי צריך אותו. למדתי ממנו איך לחשוב והוא עשה לי היכרות מחודשת עם ה'פיתה'.

קשה להתאמן לבד. קשה להוביל כל הזמן שכאין סביבך נפש חיה למעט כמה רוכבי אופניים מזדמנים שחולפים לידך. הזמן עושה את שלו וגם לזה מתרגלים ואפילו לומדים לאהוב את ה'לבד'. ככול שהמרוץ התקרב הייתי עסוק יותר ויותר בתכנונים לנסיעה כך שהריצות הפכו לזמן איכות עם עצמי לארגן את לוחות הזמנים והמשימות לביצוע עד הנסיעה.

במהלך השבוע היו שני אימונים בחדר כושר, שני אימונים ריצה קצרים ועצימים, אחד ספינינג (התמקמתי בשורה האחרונה ורכבתי לפי תכנית האימון שלי), שעה וחצי רכיבת טנדם, אימון חתירה (בחדר כושר שהוחלף בסוף באימוני חתירה בים). שעות האימון באמצע השבוע היו בעיקר בבוקר כך שלמעשה לא החסרתי כמעט שעות בית. כשהתאמנתי אחר הצהריים (ספינינג) שילבתי את זה אם אימונים של הבן בסופ"ש. היו האימונים הארוכים וגם אם יצאתי מוקדם הייתי חייב את שנת הצהריים בשישי ושבת. הבית היה איתי 100%. בשבועות של הפחתת עומס הייתי מסיים מוקדם ואז 100% משפחה.

אם יש משהו שלמדתי מניסיון שלי ושל אחרים, הוא הכרח באימוני עליות. לא משנה איפה עובר המסלול- עליות יהיו שם, והרבה. הרי ירושלים מספקים למתאמן לא מעט עליות לריצה ועוד כמה להליכה. רצתי בכל העליות ובכל המסלולים הקיימים סביב יער הקדושים וכמעט ולא נכנסתי לעליות שאפשר לטפס אותן רק בהליכה. היום אני יודע שכדאי היה לי להתאמן גם בעליות כאלה וטעיתי כאשר לא לקחתי איתי מקלות הליכה. לפחות היו לי שעות אליפטי רבות שבהן אתה מדמה (פחות או יותר) טיפוס בזויות משמעותיות.

איפה לא טעיתי- אופניים. בניתי לי מכונת רכיבה מצויינת. במרוץ כזה צריך לחשוב על נוחות רכיבה, אמינות ופחות על משקל ויופי. התצורה של אופני השטח שלי, עם צמיגי כביש ואירובר הייתה שונה עד מאוד ממכונות הכביש הקלילות והחטובות שיוצאות מלטרון. 'החזיר' – זה השם שטל נתן לאופניים- לא היה יפה או חטוב.

בשבתות כשיצאנו לרכיבה, טל על SIX שלו ואני על החזיר, החזקתי מעמד רק בשלב החימום ומשם הוא נעלם. אין ספק שזה מתסכל לרכב לאט (יחסית) בהשוואה לאופני כביש ועוד שעל הגב יושב לו תיק כבד בהשוואה לנרתיק האוכף הקליל. מצאתי כמה יתרונות לחזיר: הצמיגים מאפשרים לך לרכב, בטוח יותר, בקצה הימני של השוליים מבלי לדאוג לפנצ'ר. בעליות יש לך גלגל שיניים קטן ואתה מפדל בקלילות לעומת רוכבי הכביש.

מרתון שטח ואופניים אחרון והאימונים הסתיימו. מכאן אני בקרוז קונטרול עד הטיסה.

טל אוסף אותי עם מזוודת האופניים האימתנית לנתב"ג. טיסת אלעל ללונדון עם 60 ק"ג בקירוב. עושים כבוד לרוכבי האופניים. נחיתה. נסיעה לנקודת האיסוף למשתתפים שהיא נקודת הסיום של המרוץ ומשם יוצא אוטובוס לנקודת הזינוק. המקום הזה אולי מופיע במפה אבל לא הרבה אנשים יודעים שהוא קיים ולא פלא, אנחנו בשום מקום. דגל של endurancelife ולידו שני וואנים להעמסת הציוד. הצוות מעמיס במהירות את האופניים והציוד. עוד מעט יגיע האוטובוס ונעלה צפונה.

 בינתיים יושבים בבית הקפה הקטן ושותים תה עם חלב בספלי פורצלן (שנשתמרו מהסרט 'השיבה להודו', גם האוכל נשאר מאז). בישוב הזה אפשר לספור חמישים איש 'בחגים', וכמעט כולם בני מחזור של המלכה, ככה שלא היה קשה לזהות את המשתתפים, שהתקבצו סביב הכיכר ליד בית הקפה. כולם, ללא יוצא מן הכלל, עם מכנס ברמודה (השמש זורחת), נעלי ריצה, תיק ריצה על הכתף, קסדה תלויה עליו, משקפי שמש (על הראש), והמקבילה של חולצת סיום קורס. כמובן שיש קורסים שווים יותר ושווים פחות.  מרתון גובי, נורדסמן, איקס-מן, טרנס משהו, קרוס איפשהו.

עולים לאוטובוס. דממה. משהו כמו שינוע של לגיון הזרים שיוצא לאפריקה. גיבורים כולם עד שהנהג התחיל בנהיגה. הבחור פשוט מטורף ובלי יוצא מן הכלל כולם ממהרים לחגור את עצמם. כל הדרך צפונה אנחנו עולים ויורדים ובין לבין רואים איך השמיים מאפירים והגשם מתחיל לרדת- עוד סיבה להמשיך לשתוק. כל אחד מתפלל שעד מחר בבוקר ישתפר מזג האוויר.

אחרי שלוש וחצי שעות הגענו כמעט לנקודה הצפונית ביותר במערב האי ונותרה רק עוד עלייה ונגיע ליישוב שבו נעביר את הלילה. הצטערתי שישבתי ליד החלון. העלייה הזאת היא הזמנה לתאונה. שביל צר ומאוד תלול. ביום טוב, כשאני נוהג, הייתי חושש לעלות את העלייה הזאת כשהצוק משמאלך ואין זכר למעקה בטיחות, תוסיף על זה הנהג מטורף,  גשם, ויכולת תמרון של אוטובוס. עצרתי נשימה. בסוף העלייה הודיעו לנו שאנחנו חייבים לרדת כיוון שאנשי הישוב מסרבים לתת לאוטובוס להסתובב שם (הזויים האנשים האלה). ירדנו מהאוטובוס והתחלנו לרדת לכיוון Brendon. קילומטר וחצי של ירידה בזווית 25%. רוחות חזקות וקרות, גשם מעל ואף אחד לא רץ למטה, אז גם אני לא רץ .

הגענו. Brendon הישוב: ארבעה בתים, אחד חדר אוכל ('אולם הכפר' בשפתם) ואין קליטה. הפוגה בגשם והמארגנים ממליצים (המלצה שלהם היא בגדר חובה) להקים עכשיו את האוהלים. מצביעים על אזור הקמפינג: שטח מרעה לפרות (איך יודעים שהיו שם פרות? נכון הן השאירו מזכרות, הרבה מזכרות). כמו כולם, אף מילה או ציוץ על בחירת אתר הקמפינג, מקימים את האוהלים. חודש לפני התחרות, כתב לי מישהו שהתחרה בעבר והמליץ על קניית אוהל עמיד למים. כבר אמרתי שכדאי להקשיב לבעלי ניסיון? הוא הציל אותי. המחשבה שהייתי מגיע עם אוהל ריקושט (אוהל מחאה ברוטשילד), ושק השינה ספוג במים לא עושה לי טוב.

תדרוך קצר שמתחיל ב: אנחנו בbrendon ונסיים איפה שאספנו אתכם, מתישהו, מחר אחר הצהריים. תיזהרו מרכבים שלא ידרסו אתכם. הקיאק לא אמור להתהפך, לא לשכוח את ערכת החובה, להקפיד על נצנצים פועלים כל מרוץ, הטרנזיט יאסוף אתכם אם לא תעמדו בcut off time, מי שמשליך זבל נפסל, יש לכם טלפון נייד? למארגנים יש טלפון לווייני וגם לסירת ההצלה בנהר יש אחד. תהינו.

כנראה שהבעת הפנים שלי לא הייתה שונה מהבעות הפנים של הסובבים אותי. מה שכן הבנתי שרוב המשתתפים היו בזוגות, עוד קצת ברביעיות (שליחים) והמיעוט, ואני בכללם, היו במקצה בודדים.

יוצאים מחדר האוכל ומתקינים את הציוד על האופניים (נצנצים, מספרי משתתף, קיוסק(נרתיק אוכל שיושב על הרמה), משאבה, איירובר והתקן למפה) אוכלים את ארוחת ערב שהזמנו באתר (“ערב פסטה"). הייתי כל כך רעב שלא היה אכפת לי מה אני אוכל. מה שכן, היה מעט אוכל אבל אף אחד לא מצייץ.

"לילה טוב”. איזה טוב? גשם בלי סוף. לפחות אין רוח (אנחנו בתוך איזה וואדי). יושבים באוהלים ומכינים את התיק למחר, ביגוד, transition bag (נקרא לו T.bag). השעה 23:00- כיבוי אורות באוהל שלי והשקמה ב4:45. "בוקר (לא כל כך) טוב", הגשם לא מפסיק, וחושך מצרים מחוץ לאוהל. מתחיל להתארגן, מקפל את האוהל (לא פשוט עם כל המים) וממתין שיפתחו את חדר האוכל לארוחת בוקר. קוואקר, טוסטים, ריבה, בננות, תה, חלב וכמה עוגיות. תדרוך בוקר. מחלקים לנו מפה. המארגן מסביר: “המפה למטרת אוריאנטציה בלבד, את הניווט תעשו לפי סיפור דרך- 'יותר עדיף'. אחלה, לא?

יוצאים להליכת 'חימום' של 45 דקות לנקודת הזינוק. יופי של חימום בגשם שוטף. תודה לקומפניולו שייצרו מעיל אטום לגשם שלא רק מבטיח אלא גם מקיים. מטפסים 250 מטר  ויורדים לקו האפס- הנקודה הצפונית ביותר. מקום מקסים ביופיו. מעלינו מגדלור (מוטיב חוזר במסע הזהו) ותחתנו האוקיינוס האטלנטי- תמונה מהנשיונל גיאוגרפיק. מתכנסים ויוצאים לדרך.

האופטימיים ואני בכללם, מתחילים בריצה אבל מהר מאוד עוברים להליכה.איטית. קטע  כביש קצר ואחריו חזרה לשטח. נוף מדהים, גשם , בוץ, והשיגעון מתחיל. חוויה של מסלול. חוצים מעברי מים, מחליקים קצת, רצים מהר. אחרי שעה נכנסים שוב לbrendon לנקודת החלפה ראשונה. עולים על האופניים, חובשים קסדה, נעלי רכיבה (שבינתיים הספיקו לשתות הרבה גשם) ומתחילים לטפס. זאת הפעם הראשונה שאני רואה שלט שמזהיר על שיפוע 25%. נקווה שלא נפגוש אותו עוד הרבה בהמשך הדרך. אני מתבונן במפה ולומד שההסברים במיילים  בעוד שהגרמין מכוון לק"מ. אין סיכוי שאני יורד מהאופניים לשחק עם ההגדרות בשעון, רטוב מידי, קר מידי, ויעקפו אותי. מאותו רגע אני עסוק בחישובים של מרחק והשיפועים הם הבעיה הפחות קריטית. אחרי שעה הניווט והחישובים מתחילים להיות קשים יותר ואני כבר לא בטוח שאני נמצא על הציר הנכון. עצרתי. איפסתי את השעון ושיניתי את התצוגה למייל.

אחרי ארבע שעות כבר חיכיתי לרגע שאני יורד מהאופניים ולעבור לריצה. כישורי הניווט שלי לא מהמשובחים וניווט רכוב לא עשיתי מימיי, נוסיף לזה מפה מכוסה בוץ והוראות בפונט 8 לא מקלות על המלאכה.

זוכרים את המילים של דני סנדרסון?

"כל אחד מנחש קדימה

עד היכן שהוא רואה"

כך בדיוק היה, שדה ראיה מוגבל וניחושים לרוב. לשמחתי, טעויות הניווט לא גזלו ממני יותר מידי זמן. עברתי עוד נקודת ביקורת והמרשל אומר שעוד 10 מייל נגיע לנקודת החלפה (מאופניים לריצה). הוא לא סיפר שה10 מייל הם במגמת עלייה. לא היה נורא כל כך. הגעתי לנקודת ההחלפה. התכנון שלי היה לרוקן את התיק מציוד הרכיבה, לחבוש את הרגל. בבוקר לא רציתי לחבוש את הרגל בטייפינג מחשש שהגשם והבוץ יורידו את הטייפיג וכבר בריצה הראשונה  ידעתי שעשיתי טעות אבל לא נגרם נזק). הגיעו אחרי עוד כמה רוכבים ומיד יצאו לריצה ואני מתעכב בהעברת ציוד. החלטתי לא להתעכב עוד ולצאת לריצה בלי טייפינג, טעות טיפשית. המרשל אמרו שהשביל לא מסומן והפסגה היא לא זאת שממול אלא זאת לאחריה. להגיע לפסגה הראשונה לקח לי חצי שעה. עלייה בלתי נסבלת בתוך מרק עשבים ומים. מהפסגה הראשונה ראיתי את המרחק והטיפוס לפסגה השנייה ורציתי לחזור. כמובן שהמשכתי לטפס. הגעתי לפסגה השנייה (700 מטר גובה) והמרשל רשם את מספר החזה (התעקש לראות את המספר  מתחת למעיל- כאילו שעוד מישהו ייתן את המספר שלי או בכלל, מי מגיע למקום הזה?).

בירידה מהפסגה השנייה נקעתי את קרסול שמאל. צרחתי לשמיים. אחד המתחרים עבר לידי ושאל בנימוס: all right? איזה שאלה, לא יכול להיות טוב יותר. יש לי היסטוריה עם נקעים (לא שאני לומד מזה) אבל הפעם זה משהו משובח, אולי בגלל שהחלקתי. בכל אופן, אני מתעקש לדרוך על הרגל ובסוף עובר לריצה איטית כשמשקל הגוף על הצד הימני. הגעתי לנקודת ההחלפה. חיסלתי מטר טייפינג וקיבעתי את הקרסול ב90 מעלות ככה שרק עם פטיש הקרסול יזוז מהמקום. עולה על האופניים ומתחיל לרכב. הכאב מציק מאוד אבל הניווט עוד יותר. הגשם, כמובן, לא מפסיק לרדת. חולפות עוד כמה שעות והגעתי לישוב שנקרה princetwon- איזה נסיך' ואיזה עיירה. בית כלא מפורסם (לפחות לאסירים יש תא מחומם וישב), שלושים בתים, כמה חנויות קטנות, אחד דואר, ואחד חדר אוכל- מי חי פה? מפתיע אבל האנשים נחמדים, חייכניים ומברכים אותנו על המאמץ.

לא מעניין אותי זמנים, לא מעניין אותי מיקום, לא הקרסול רק תנו לי בגדים יבשים ומשהו חם לשתות. אחרי חצי שעה קיבלתי את מבוקשי. החלפתי בגדים והכנתי לי תה. המנוחה קצרה כי המלאכה מרובה. יורד גשם ואני לא מתכוון לצאת החוצה ולטפל באופניים או להרכיב את האוהל (טעות, בינתיים אחרים תופסים את האזורים הפחות מוצפים להקמת אוהלים). אז נשארתי בחדר אוכל ועשיתי את כל מה שניתן לעשות בלי לצאת לגשם: רוקנתי את הTBAG רוקנתי את האריזות החטיפים (אכלתי למעלה מעשרה ג'לים, חטיפים, בייגלה, סוכריות ג'ל, חטיפי חלבון ורוקנתי 10 כפות של צאלנג פרו), הכנתי בגדים למחר, מילאתי מים, ניקיתי את המפה, סידרתי את התרמיל.

אין ברירה, יוצאים לגשם ומקימים אוהל. בסמוך לחדר האוכל יש שטח פתוח, מוצף להפליא ועליו אנו אמורים להקים את האוהלים. ההבדל מאתמול בלילה הוא הרוחות המשובחות שנושבות על הרמה שבה אנחנו נמצאים. אחרי האוהל ניגשתי לאופניים והחלפתי צמיגים (מחר עוברים לרכיבת שטח). כל האופניים היו בצבע אחיד- בוץ.  החלפתי צמיגים במהירות, שפכתי מים על השרשרת ומיד שימנתי אותה. עוד מים על המעבירים וסביב הבולם הקדמי בזאת הסתיים הטיפול. אחרי שהכול מסודר, ירד קצת הלחץ ויכולתי לשבת בחדר אוכל עם עוד כוס תה ולחייך. עכשיו אפשר לחייך ולהעריך את ההישג של היום. הסתכלתי החוצה על האוהלים וצחקתי לעצמי. אם כל התלונות אני הרי אוהב את זה, והנה אני חוזר שוב ושוב לאנגליה הרטובה, לעוד טיול ספוג מים וגם זה לא המסע האחרון.

ארוחת הערב מוגשת. במתכונת של אתמול. רן המליץ לי על מנה חמה ונמס בכוס. בינגו. רק אחרי שסיימתי לאכול שמתי לב להתקבצות של אנשים באזור קטן מחוץ לחדר האוכל. מסתבר שזאת הנקודה היחידה שהיה בה קליטה. התקשרתי לדווח שחצי מאחורי ושמחר בסביבות חמש אחה"צ אגיע לנקודת הסיום.

 אחרי שכולנו אכלנו ונרגעו, נשארנו בחדר האוכל לארגן את הציוד. פה ושם דיבורים בין המתחרים. הלחץ של היום הראשון מאחורינו כולם יודעים מי הגיע ומתי, ומי לא סיים. פתאום נשבר המחסום ומתחילים לדבר ולשמוע צחוקים. מה שעזר למצב הרוח היה הדוכן שהקימו המקומיים  (הכנסות המכירה קודש להקמת אגף חדש לחדר האוכל) שבו מכרו בירות. מהר מאוד חוסל המלאי והמקומיים נשארו עם העוגות ללא דורש. אחד המתחרים ניגש להודות לי על כדורי המלח והמגנזיום שנתתי לו בנקודת ההחלפה (ראיתי שהוא סובל מהתכווצות). האמת היא שלא זיהיתי אותו כי בפעם האחרונה שראיתי אותו הוא היה עם קסדה, מעיל, בוץ על הפנים ורטוב. אחד לידי ראה את הקצה של הטייפינג וביקש לדעת אם יש לי עוד- הייתה לי דוגמית וחשבתי לו את הקרסול (עוד אחד שהחליק בירידה מההר).  לא הייתי אומר שהיה שם 'שכונה' אבל היה נחמד.

המארגנים עולים ברמקול ונותנים תדרוך קצר לגבי מחר כולל סדר ההזנקה (שהוא הסדר ההפוך מהמיקום היום). לא רע, (מקום טוב באמצע), שישה לא סיימו בגלל תקלה תכנית/פציעות ועוד כמה שהמטאטא אסף אותם בדרך. לאוהל ולישון.

באמצע הלילה השלפוחית לחצה והייתי חייב לצאת מהאוהל. לא החלטה קלה. הרוח והגשם עובדים שעות נוספות ואני לא רוצה להירטב. אפוף וישנוני יצאתי מהאוהל רק כדי לדרוך בתוך מרק בוץ . הייתי אומלל. נעלי הריצה שלי היו ספוגות מים. עמדתי מחוץ לאוהל והוספתי נוזלים לביצה.

4:45. קיפול האוהל. העמסה של הציוד על הוואן, הכנה של TBAG, מילוי מים, העמסת הקיוסק. מזנקים בסדר הפוך (הראשונים אחרונים). אחרי 10 דקות על הכביש ואנחנו בשטח. מכאן נרכב כמה שעות אמפיביות- גשם מלמעלה, מים מלטה ושפריצים של בוץ מהצדדים. עליות ירידות, סלעים אבנים, בוץ- כל אלה באים והולכים ,ורק המים נשארים. זאת פעם הראשונה שאני חווה רכיבה בתנאים כאלה ונהנה מכל רגע. הגוף סופג זעזועים בלי סוף,  הידיים כואבות, השיניים נוקשות. הנוף והאדרנלין מעולם אחר משכיחים את המאמץ ואני מחייך.

המסיבה נגמרה אחרי כמה שעות כשהגענו לנקודת ההחלפה הבאה בנהר דארט. בפעם הראשונה במרוץ אני חושש שאני לא בשליטה. הקייאק שונה מזה שעליו התאמנתי. המשוטים סוג ד' והנהר גדול ומאיים, מאוד שונה מחוף הדולפינריום שבו התאמנתי. הלחץ עשה את שלו ושכחתי למרוח אקילן  באזור בית השחי, שם בדיוק יושבת הרצועה של חליפת ההצלה. אחרי שעתיים של חתירה יהיה לי שם חתך שיציק לי כל הריצה.

הגענו לנהר כשרוח פנים מקבלת את פנינו, הזרמים בנהר משתנים בלי סוף, מעבורת או יכטה מקומית תדאג לעשות לי גלים כל עשר דקות. אחרי חצי שעה נגמרו לי המים, כנראה שלא רק את האקילן שכחתי אלא גם למלא מים. המארגנים ביקשו שנאכל לפני העלייה לקיאק- את העצה הזאת זכרתי ואכלתי שני חטיפים וקצת בייגלה רגע לפני הכניסה למים. מי שמקשיב, שורד.

הנהר הזה לא נגמר וגם כאשר הפניה ימינה לתוך מעגן הסירות הגיע ראיתי שיש לי עוד ק"מ עד לאזור המבדוק שבו עולים ליבשה. ברוך שפטרנו מקיאק זה. המרשל מבקשת שלא ארד מהקיאק אלא אפעיל את הרגליים קודם ולאחר שארגיש תחושה אוכל לצאת. אחרי עשר שניות, שהתחושה חוזרת, יכולתי לרדת (בזהירות) מהקיאק. רץ לחפש מים. בעמדת התדלוק מעמיס עוד קלוריות, ממלא את השורש עם 3 כפות פרו, לוקח שני חטיפי קליף (קצת לשנות את הטעם) ומשם מחפש את הTBAG שלי כדי להחליף בגדים. הגשם ממשיך לרדת אבל השמש מתחילה לצאת. החלטתי להיפרד ממכנס הריצה הארוך, ששירת אותי נאמנה עד שלב זה, לטובת טייץ קצר ויבש. נעלי הריצה הרטובות(אילו שנרטבו בלילה לפני ואיתן עליתי לקייאק) נכנסו לTBAG יחד עם הקסדה, נעלי הרכיבה והציוד הטכני של האופניים. החלפתי את חולצת הריצה הארוכה באחת יבשה. עליתי על גרביים ונעליים יבשות, לקחתי וסט נגד רוח למקרה שיפסיק הגשם ואולי, סוף סוף, אפרד ממעיל הגשם שהיה צמוד אלי מתחילת המרוץ. ברגע של אופטימיות העמסתי את כובע המצחייה (בהחלט אופטימי).

יצאתי לריצה בהרגשה טובה. הקרסול המשיך להציק אבל לא היה אכפת כל כך, מה שכן החתך שורף. ידעתי שאני מסיים, ומסיים יפה. הריצה היא התחום החזק שלי ואין שום סיבה שאני לא אצליח לרוץ כמו שאני יודע.

אחרי שני ק"מ על הטיילת של דאטמור הריצה האמיתית מתחילה. מכאן מתחיל הcoastal path האמיתי. מתחילים במדרגות וממשיכים בשביל (בוצי ומלא שורשים בולטים מהקרקע) שמטפס ומטפס ולא נגמר. בקצה השביל ישנה נקודת תצפית מרשימה לטירת דארטמור. השביל הזה רץ במקביל לים. הנופים עוצרי נשימה וכך גם העליות (בהליכה). מה שטוב (לי) בשלב הריצה זה השילוט המצוין שמוריד ממני את הצורך לנווט, וכך אני יכול לרוץ ולהתרכז (גם) בנוף.

אחרי שנגמרו לי המים בקיאק הכרחתי את עצמי לשתות כל הזמן כדי להחזיר את מה שאבדתי. אחרי שעה וחצי הנוזלים בדרך החוצה היו בגוון הרצוי.כמובן שלא שכחתי לאכול כל הזמן ולהציץ בשעון כדי לראות אם אני עומד בזמנים (סיום מתוכנן 17:00). למעט כמה עליות מאוד קשות שהשפיעו על המורל, התרשמתי מהמסלול והתקנאתי במקומיים שיכולים לצאת מהבית ולרוץ עליו. כאן בערך החלטתי שזאת לא הפעם האחרונה שאני נמצא על המסלול זה.

שעתיים וקצת מתחילת הריצה ונפרס למולי מפרץ מדהים שבסופו הרחוק לשון שנכנסת לים. חששתי שזאת נקודת הסיום, אבל מיד פסלתי את האפשרות- רחוק מידי והזמן קצר מידי. נזכרתי בתיאור המסלול והבנתי שלנקודה הזאת אני צריך להגיע, גם אם היא מאוד רחוקה. כל האופטימיות נעלמה ברגע אחד והמפרץ היפה עצבן אותי. הקצב יורד ופתאום הקרסול כואב והתיק לא יושב טוב, חם לי מידי והחתך מציק לי. עצרתי, אכלתי ושתיתי. הגשם הפסיק לרגע והחלטתי להוריד את המעיל ולעבור לווסט נגד רוח. כל הסיפור הזה לוקח כמה דקות. חזרתי לרוץ בעצלתיים. כמה דקות והגעתי לנקודה גבוה המסלול וראיתי את השביל יורד לכיוון הים ובמרחק של חצי ק"מ ממני היו זוג רצים. זה בדיוק מה שהייתי צריך כדי למשוך אותי קדימה- המטרה סומנה. אחרי עשר דקות סגרתי עליהם אבל שמרתי מרחק של כמה מטרים ולא עקפתי. רציתי לרוץ בקבוצה והיה לי נוח שיש מישהו לפני. הם פחות אהבו את זה ודאגו לסגור את השערים (מעברי בקר) שנייה לפני שאני מגיע אליהם. הכול נרשם. עשרים דקות ואנחנו בנקודה ביקורת שלאחריה עוד נקודה אחת במרחק 4 מייל ומשם כמה ק"מ לסיום- כך אמר המרשל. נתתי לזוג הרצים לצאת לפני והמשכתי לעקוב אחריהם, למורת רוחם. ירדנו לחוף ומשם התחיל קטע מישורי של 2-3 ק"מ על זיפזיפ שבו הרגשתי שהם מתקשים והקצב ירד משמעותית, בכל זאת חיכיתי ולא עקפתי. חששתי לעקוף כי לא הרגשתי מספיק בטוח שמכאן אני יכול לברוח להם. כל הזמן הזה אני עסוק באסטרטגיית שמירת מרחק והזוג ושום דבר אחר לא מעניין אותי, לא הנוף, לא השעון- רק הרצים שלפני.

את העקיפה ביצעתי במעבר(שער) לא לפני שפתחתי עבורם את השער והמתנתי שהם יעברו וסגרתי אותי מאחורי. מכאן אני לא מסתכל אחורה עד הסיום. הגעתי לנקודת הביקורת הבאה בריצה מהירה. המרשל הסביר לי את המסלול וביקש שאשים לב לפנייה עוד 500 ולא להגיע למגדלור (השני ביומיים), משם שוב הסימון רגיל. מצאתי את הסימון והתחלתי לספור 3 מייל. כמו בכל מרוץ, גם הפעם אני מנסה לשכנע את עצמי ש5 ק"מ זה המרחק מהבית לפארק הלאומי והקפה של הדשא- קלי קלות. בהתחלה זה עובד ואז מגיע קטע מאוד טכני (לא קשה) שמחייב ריצה מאוד איטית בגלל הקרסול. אני מאוד חושש שהזוג ידביקו אותי, אבל מסרב להסתכל אחורה. השעון מראה שיש לי מספיק זמן לסיים לפני חמש. כל מה שאני צריך זה להתרכז במסלול כדי לא למעוד. שני מייל לסוף תוקף אותי רעב. בכיסים הקדמיים אין יותר חטיפים וצריך לעצור ולהוריד את התיק. מאוד לא רציתי לעצור ועוד יותר כי השניים בטח מאחורי. אין ברירה, ובקצב הזה שני מייל יכולים להמשך גם חצי שעה. עצרתי, אכלתי חטיף חלבון, שתיתי, והסתכלתי לאחור, אין זכר לרצים מאחורי.

מכאן ריצה זהירה בקצב סביר (אין לחץ) עד שראיתי את הדגל בקצה המגדלור. לא מאמין. השעון מראה שסיימתי רק שהמגדלור (השלישי ביומיים) נמצא עוד כמה מאות מטרים, בקצה הגבעה. איחולי בריאות אין סופיים למתכנני המסלול. מולי מגיע מתחרה שסיים כמה דקות קודם לכן: good effort הוא אומר ואני מחזיר בחיוך. העלייה מעצבנת, ועוד יותר מציקה רוח פנים חזקה שמגיעה מהים. זהו 4:45 ונגמר. ברכות מהמרשל, רושמים את מספר החזה, מקדדים את הצ'יפ ומבקשים ממני להצטלם למזכרת. ירדתי מהמגדלור (זאת התמונה המצורפת) וכלום.  מה זה כלום? ריק. לא מרגיש כלום, לא שמח, לא כואב, לא עצוב, לא עובר לי כלום בראש, וואקום. יורד כמה עשרות מטרים, ומתחיל לטפס לכיוון מאהל הסיום (שם מחכה המשפחה ובר-בי-קיו שהבטיחו המארגנים). אני מבחין בזוג הרצים מקודם מתקרבים לנקודת הזינוק, עוצר וממתין שיעברו, ואומר להם: good effort. מצטרף בהליכה לרץ שסיים לפני ושנינו שותקים כאילו זה עתה לא סיימנו מרוץ של 240 ק"מ ב 20 שעות.

אני מתחיל לתכנן את הלוגיסטיקה מכאן עד לבית, איסוף אופניים (בנקודת המעבר לקיאק), איסוף הTBAG, איסוף התרמיל וציוד הקמפינג. רכב עובר ומהבהב, המשפחה. הם הבינו מהמשתתפים שסיימו והגיעו למאהל שיש הליכה של 25 דקות מנקודת הסיום. הם באו לאסוף אותי. ראיתי שהם בוחנים לראות האם אני שלם ובר שיחה. האמת שהרגשתי מצוין. נכנסתי לאוטו יחד עם עוד משתתף שקיבל טרמפ. הגענו לאוהל ואספנו את הציוד (שם היה הנייד להתקשר מטה בישראל ולדווח !Done. כשאני ממתין להמבורגר ניגש אלי המארגן ונתן לי את הדסקית (כמו בצבא) של המסיימים, צמיד של endurancelife שעליו כתוב:

never, never, never, give up לוחצים ידיים, ברכות ומקשקשים קצת. ההמבורגר נבלע תוך שניות ויצאנו לדרך חזרה.

 אחרי שעה אספנו את האופניים (גוש בוץ, ממש ככה). ארבע שעות לאחר מכן הייתי בבית המשפחה ובבוקר יצאתי לשדה. העמסתי את כל הרטוב והמלוכלך לתוך מזוודת האופניים (המוכס שיבדוק אותי זכה לכבוד לפתוח את המזוודה לבדוק אם הברחתי אופניים לארץ ולפשפש בעיסת הבגדים והבוץ עד שהגיע לשלדה).

טל אוסף אותי בשדה ובדרך, איך לא, מתרגמים את מה שעבד ולא עבד אצלי להכנה לאיש ברזל שלו ושל הקבוצה. עכשיו תורם לבצע.

מה היה לנו? מסע של חצי שנה הכנה לקראת הלא נודע. הרבה אימונים, הרבה קניות ורשימות, מעט התרגשות לקראת ועוד פחות אחרי. למעט כמה קטעים קשים מאוד נהניתי מהאתגר, המסלול, המאמץ. סך הכל הביצוע היה טוב, על אף הטעות הטיפשית שהביאה לפציעה.

מה עכשיו? אהבתי מאוד את הcoastal path, למרות הטוויסט שהמתכננים הכינו לנו בסיום. אני מקווה שבקרוב אשתתף בריצת אולטרה באזור היפה הזה.

3 מדינות ב-3 ימים, כולל גבינות, בגטים ואיזוטוני ללא הגבלה

שנה עברה מאז בדווטר, והנה אני שוב נמצא על קו הזינוק של מרוץ קיצוני נוסף – האולטרה מון - בלאן. בימים רגילים, ה-TMB (Trail Mont-Blanc) נחשב לאחד הטרקים היפים באירופה, ובכל שנה מטיילים בו אלפי אנשים. המסלול עובר בצרפת, איטליה ושוויץ ומספק הצצה לנופים מדהימים, כפרים ועיירות מקסימות, וטעימה אמיתית ומלאה של רכס האלפים. כל זה היה נכון עד שעבר שם רץ אולטרה אחד, והחליט שבמקום טרק של 10 ימים, זה יהיה רעיון מעולה לפזר סטיקלייטים לאורך המסלול ולהפוך אותו למרוץ אולטרה של 48 שעות. כך נולד אחד המרוצים הקשים בעולם – 167 ק" מ, עם עליות ( וירידות) מצטברות של כ-9500 מטר.

מסלול המרוץ – משמוני דרומה, מעבר לאיטליה ושוויץ וחזרה לצרפת

פרופיל המרוץ – עליות וירידות ללא הפסקה

השנה התחרו במרוץ שני ישראלים – עבדכם הנאמן, ורן שילון שמוכר לרבים בארץ כמייסד והמאמן הראשי של קבוצת אנדיור. כהכנה למרוץ השתתפנו במרוץ ' הר לעמק' כזוג, וביולי נסענו לשוויץ להתחרות במרוץ ורבייר- סנט ברנרד (Verbier St. Bernard) – מרוץ קשה באלפים השוויצרים, 110 ק" מ עם כ-7500 מטרים של טיפוס מצטבר. בנוסף חרשנו את הרי ירושלים במהלך החודשים שקדמו לתחרות. סך הכל הרגשתי מוכן לתחרות.

ביום שישי, ה-26 לאוגוסט ב-11:30 בלילה עמדתי עם עוד 2300 רצים נוספים באמצע שמוני, בגשם שוטף, מחכה להתחיל. הזינוק נדחה ב-5 שעות בגלל הסופות שהשתוללו באזור כל היום, כך שרוב הרצים לא הספיקו לישון באמצע היום והיו ערים מהבוקר. כולם קיוו שהגשם ייפסק בקרוב, כי לרוץ יומיים בגשם באלפים זו בכל זאת אומללות לא קטנה.

2300 רצים מחכים לזינוק בגשם שוטף

יריית הזינוק – ונחיל הרצים יצא לדרך. תחילת המרוץ היתה ריצה נוחה יחסית בעמק, והטיפוס הראשון התחיל אחרי 8 ק" מ. ההתקדמות היתה מאוד איטית. שביל ברוחב מטר, רטוב ומלא בוץ, שדרכו מנסים לעבור 2000 אנשים. היו קטעים רבים שהאטנו להליכה – ממש כמו פקק באיילון ב-8 בבוקר. התחנה הרצינית הראשונה היתה סנט ג' רבה (St. Gervais) אחרי 21 ק" מ, וביציאה מהתחנה קצת פחתה הצפיפות. הגשם המשיך לרדת, והשקט בקרב הרצים היה מדהים. בדרך כלל יש הרבה דיבורים, אבל באמצע הלילה, בגשם שוטף, מתחלקים בבוץ – כולם רק חיכו לזריחה, ובתקווה לשמש.

הזריחה תפסה אותי במעלה הטיפוס הרציני הראשון. עצרתי בלה באלמה (La Balme), ישבתי ליד המדורה והתחממתי קצת, שתיתי כוס תה והחלפתי לגרביים יבשות בעודי נהנה מהנוף.

צילום : אלעד בנימין

מבט להמשך העליה נתן מושג מה זה אומר לטפס לגובה 2500 מטרים:

צילום : אלעד בנימין

אנחנו היינו בדרך לפסגות המושלגות למעלה. הגשם טרם הפסיק, ובשלב מסוים כשהגענו לגובה של כ-2000 מטרים הוא הפך לברד, ואח" כ לשלג.

רואים את הנקודות השחורות הקטנות למטה ? משם הגעתי ( צילום : אלעד בנימין )

חרף מזג האויר הלא קל, אני בשלב הזה מאוד נהנתי. התקדמתי בקצב רגוע, כדי להשאיר משהו ברגליים לחצי השני של המרוץ, והייתי לבוש בציוד מתאים כך שלא סבלתי מהקור ( כל עוד המשכתי לנוע). צילמתי הרבה תמונות וניסיתי לחוות את החוויה עד הסוף.

השמש יצאה ביום שבת בצהריים, בדיוק כשהייתי בירידה מ-Col de Seigne ל-Lac Oombal בקילומטר ה-65.

סוף סוף – השמש זורחת , והעמק נפרס במלוא הדרו ( צילום : אלעד בנימין )

בסוף הירידה חכתה התחנה האחרונה בצרפת. משם היה לנו טיפוס נוסף ל-2500 מטר וירידה תלולה לקורמיור באיטליה. צילמתי הרבה, והנה כמה מהנופים המדהימים מהדרך – קרחונים, הרים ועמקים:

צילום : אלעד בנימין

צילום : אלעד בנימין

צילום : אלעד בנימין

צילום : אלעד בנימין

הגעתי לקורמיור ( ק" מ 79) בערך ב-3 אחה" צ ביום שבת. חיכתה לי שם שקית עם בגדים יבשים, ואכלתי ארוחת פסטה חמה. הכי חשוב – פגשתי את אשתי והילדים שחצו את המנהרה מתחת למון- בלאן ובאו לבקר. העצירה היתה קצת יותר ארוכה מהמתוכנן, אבל בהחלט מילאה באנרגיה. מקורמיור היה לנו טיפוס ארוך נוסף לרכס ומשם מעבר לשוויץ. את אחה" צ והערב ביליתי בטיפוס איטי יחסית חזרה ל-2000 מטר, והגעתי לארנובה (Arnuva), בגובה 1769 מטר בערך ב-10:30 בלילה. מכאן חיכה טיפוס תלול מאוד ל-Grand Col Ferret. מעבר בגובה 2500 מטרים עם רוחות חזקות מאוד. ביציאה מארנובה פגשתי את רן, ויצאנו לעלייה ביחד. המשכנו ביחד עד קו הסיום – יותר על זה אח" כ.

מהפסגה ב-2500 היתה לנו ירידה ארוכה של כ-20 ק" מ, דרך לה פולי (La Foully) ועד Praz de Fort בק" מ ה-118. אנחנו היינו במצב רוח טוב ומלאי אנרגיה – וירדנו את הירידה בקצב מהיר מאוד, כמו שתי איילות מדלגות. עם פנסי ראש חזקים ייצרנו קצב של ריצה באור יום, ועקפנו עשרות, אם לא מאות אנשים עם רגליים עייפות שלא היו מסוגלים להגביר. הגענו ל- לה פולי ב-2 לפנות בוקר, ולתחנה שאחרי בשמפה (Champex) הגענו ב-5:30 בבוקר ביום ראשון. היינו בקילומטר ה-124.

כאן נשפכתי. הייתי אחרי יומיים ללא שינה, והייתי פשוט גמור. בעליות, בהן הקצב איטי יותר, כבר לא הצלחתי להחזיק את העיניים פקוחות, ופחדתי שאמצא את עצמי מתדרדר לתהום, או סתם נופל מתוך שינה ונפצע. מעבר לכך, חיכו לנו עוד 46 ק" מ ( המסלול שונה בעקבות הסופות – נוספו 3 ק" מ ועוד 200 מטר של טיפוס!) וכבר די הבנתי את הקטע של לעלות ולרדת את האלפים. הועלתה האפשרות להפסיק, פשוט ללכת הביתה. השיחה היתה יותר תיאורטית, לא היה באמת סיכוי שאחד מאיתנו יקום ויגיד ' מספיק', אבל העייפות עשתה את שלה. במובן הזה ( אבל לא רק) היה טוב שרצנו ביחד. לא היה סיכוי שאני אתקפל לפני רן, וגם לא ההיפך 

שאר יום ראשון עבר ללא הפתעות מיוחדות – עוד טיפוס ועוד ירידה וחוזר חלילה. כבר היינו קרובים לשמוני, אז המשפחה שלי הגיעה למספר תחנות בדרך לעודד, מה שבהחלט עזר ושיפר את מצב הרוח. גם הריצה ביחד עזרה, לפעמים אני משכתי, לפעמים רן, ובאופן כללי התמיכה ההדדית עזרה להתקדמות.

ב-5:30 אחה" צ ביום ראשון חצינו את קו הסיום בשמוני, 42 שעות אחרי שיצאנו ממנה.

בסיום כל מרוץ התחושה היא נהדרת – תחושת הישג ועשיה, אנחת רווחה והכרה שחודשים רבים של מאמץ נשאו פרי. בחישוב מהיר נראה לי שזמן הריצה נטו היה סביב 35 שעות, ושאר הזמן הצטבר בהפסקות. אם היינו מתקתקים אותן היינו כנראה מגיעים בסביבות 39-40 שעות, אבל בשלב מסוים זה באמת לא שינה שום דבר.

המנצח, ספרדי בשם קיליאן ג' ורנה ניצח בזמן של 20.5 שעות – קצב מדהים, לא אנושי כמעט בהתחשב בתנאי השטח. מתוך 2300 רצים שהתחילו, רק 48% אחוזים סיימו, ומתוכם אנחנו הגענו סביב המקום ה-650.

כך תמה ונשלמה הרפתקה נוספת. רגעי השיא היו רבים יותר וטובים יותר מרגעי השפל, ולמרות שיש דרכים יותר קלות לראות את האלפים אני מרוצה מהמרוץ ומהחוויה.

עד לפעם הבאה…