מאירועי הפרק הקודם:
” זה לא היה הלילה שלי“,
ועכשיו אני מתחיל עוד ” יום עבודה” ואני במצב התחלתי גרוע.
אני מגיע לאתר ספיר אחרי ריצה בטיילת כפר נחום די עייף. שומר מנומנם מסתכל עלי כאילו נפלתי עליו מהירח, ופותח לי את השער. ואני יורד/ מדדה בכביש התלול אל התחנה– מנסה לשמור על השרירים מהתכווצות. הליווי מחכה לי, אור יום מלא, עדיין לא חם. כנראה שכמה עננים החליטו להיטיב עימי, והם מסוככים עלי אישית מפני השמש.
את הקטע בין ספיר לעילבון החשבתי מראש כקטע מיוחד במסלול. עליה קשה וארוכה, שעלולה לשחוק את כוחותיי. אני מתדלק, ויוצא לצלמון. כאן המארגנים מכינים לי הטעייה. הסימון מדריך אותי לרוץ קצת בשביל עפר, אבל מיד אח” כ אני חוזר לכביש. חשבתי שטעיתי בדרך, אבל כשראיתי שאני על הכביש לפי הסימון, הזעקתי את הליווי לעזרה ותמיכה. את העלייה מספיר לצלמון תיכננתי לעשות לבד ולהיעזר במקלות. אמנם ניסיוני עם המקלות הוא אפסי, אבל רציתי לנסות להיעזר בהן למרות זאת. הנה כבר יורדים מהכביש וניכנסים לשטח. אני מוסר את המקלות, לוקח תרמיל, ונפרד מהליווי, ולבד לבד. למרבה הפלא, דווקא הקטע הזה מיטיב עימי, למרות שאני מתחיל אותו סחוט. אני קצת מתאושש, כנראה בגלל ההליכה הארוכה, ונהנה מהשימוש במקלות שמהווה גיוון תנועתי.
כל כך ציפיתי כבר לראות את יענקלה שאמור ללוות אותי ברוב שעות האור. ואכן בהגיעי לצלמון יענקלה כבר שם וחיוך נסוך על פניו. הוא מביא עימו אוצר בלום– מים קרים. אני שופך מים על הראש, והתחושה כל כך משתפרת. וכך, מעודד מהחברותא, לוגם מהקפה השחור שהחברה הכינו ( וקררו קצת כדי לא לעכב אותי, כן הם חשבו גם על זה), לוקח את הבר הנפלא ( שממלא כמו ארוחה שלמה) שגיל הביא מהשד יודע איפה, ויוצא בטנדו לדרך.
החיבור עם יענקלה ( מנהל הקנטרי) הוא מופלא. אנחנו מכירים מספר שנים אבל לא לעומק. ניסיתי במשך השנים לשתף אותו בפעילות הספורטיבית שלי. אני מרגיש חיבור מיוחד וספונטאני לאדם הזה. זה כנראה הדדי כי כאשר ביקשתי ממנו לפני מספר חודשים ללוות אותי, הוא הסכים מיד. זאת ועוד, הוא העמיד עצמו לשירותי באופן טוטאלי, למרות חוסר ניסיונו בעיניני ריצה. בתכלס, סמכתי עליו מאד כמלווה, ולכן ביקשתי שילווה אותי את אור יום חמישי. הערכתי שזה יהיה לב המרוץ, ובפרט לאור העובדה שחששתי שיהיה חם. בדיעבד לא התבדיתי. עזרתו של יענקלה, הליווי הצמוד ( הוא התעקש לרכב איתי לאט לאט בקו אחד), קולו השקט והבוטח, הישרו עלי רוגע וביטחון, והשיחה איתו הסיטה את דעתי מהקשיים בריצה. בריצה הזאת ” הירווחתי” את יענקלה.
הקטע מצלמון לעילבון הוא קשה. ריצה קצרה על הכביש, והופ לשטח. חלקים של עליה תלולה וכמובן שאני הולך. יענקלה דואג להעביר לי את המקלות כל פעם שהוא צופה קטע תלול, ואני שוב נהנה מהם. לתדהמתי יענקלה מצליח לרכב על האופניים בטיפוס הקשה. אבנים, חם, תלול, ויענקלה לא מתרגש. אני עומד בינתיים במאמץ אבל החום מתחיל להיות משמעותי. והנה אנחנו בתוך עילבון, חוברים לליווי.
לפי עצת ירון מאשתקד, בגלל שהתחנה באבטליון אינה נגישה כל כך לליווי, העדפתי לוותר עליה. אני מרגיש בטוח לחלוטין עם יענקלה, ויש לנו נושאי שיחה רבים למצות, אין סיבה שיפריעו לנו. בנוסף, האופניים של יענקלה מתודלקות ועמוסות כל טוב. לפיכך אני שולח את החברים ישירות לחנתון. הם לא יפריעו לנו, ואני לא אפריע להם. שינצלו את הזמן למנוחה, שופינג, סידורים וכו‘.
השיחה קולחת, ויענקלה תוהה אם הדיבור תוך כדי ריצה מפריע. נו, הוא היה צריך להבין שאני בן אדם, ושבתוך מאמץ כה קשה וכה ארוך צריך גם להגן על הנפש מקריסה. מה מבין רוכב בנפשו של רץ?! אצלהם הריצפה מתקדמת הרבה יותר מהר. ואמנם השיחה עשתה לי כף, אלא שלפתע ” אני מתעורר“!!!
אמרתי ליענקלה שמזיכרוני דאשתקד, השביל שאנו אמורים לרוץ עליו צ” ל שביל חום. כאן עשה לי ירון דניאלי אשתקד בית ספר, והתיש אותי בריצה בקצב מסחרר שלא יכולתי לעמוד בו. אני מסתכל ורואה שהשביל שחור. אני מתנצל ומתרץ זאת בכך שגברים הם עיוורי צבעים, או שהזיכרון שלי כבר לא מה שהיה, או שבטח פרצה לבה מאיזה הר געש סמוך וצבעה את השביל החום לשחור. מפה לשם אני כאמור ” מתעורר“, ומבין שכבר מספר קילומטרים לא ראיתי שום סימון. בשלב זה אני משכתב את אבן שושן בהגדרת הערך ” לחץ“. הרגשה שהעולם נחרב. יענקלה לא ניכנס ללחץ ומפעיל ” נוהל התברברות” ( עיין ערך פרוספורט). הוא רוכב 2 ק” מ לפנים, ומוודא שאכן אין סימונים בהמשך. אח” כ הוא חוזר 5 ק” מ עד הירידה מעילבון, ומודיע לי שאכן הסימון חובל, וצריך לחזור. אז נזכרתי שבירידה פגשנו ילדים שדיברו בערבית. לא הבנתי מה הם אמרו, אבל קיננה בי תחושה שהם מדברים עלינו. בקיצור, תפרתי עוד כעשרה ק” מ. אבל, הרוגע של יענקלה ” הוציא” אותי מנפילה מנטלית שהייתה יכולה לגמור לי את ריצה.
אני כועס על עצמי שלא הייתי ערני, ובפרט שבשנה שעברה שמעתי רבות על התופעה הזאת באזור הזה. במצב רגיל הייתי ודאי פורש מידית, אבל למזלי לא הייתי לבד. אני רץ את הדרך חזרה, ויענקלה מדבר איתי על כל הנושאים בעולם, ומשכיח ממני את המכה. הריצה בביקעת בית נטופה משעממת. השביל באמת חום ברובו ( אני לא סנילי), אבל כבר חם, והריצה קשה ומצריכה תשומת לב בגלל כל מיני שיפועים בתוך השביל שיוצרים מעקמים שונים וזוויות קשות ברגליים.
יענקלה, בנוסף לתפקידו כמלווה, משמש גם מרכז תיקשורת נייד. מכרים מתקשרים אליו, ומעבירים לי הודעות. אנשים מוסרים דיברי עידוד, מתענינים לגבי מצבי וכו‘. ואת הכל יענקלה עושה תוך כדי רכיבה, במעבר מיכשולים, תוך כדי אספקת מיים ומזון לי. ההתגייסות הטוטלית של יענקלה לעזור מרגשת אותי. אני מנסה לגמול לו בכך שאני מספר לו על הקרטיבים המובטחים בבית זרזיר. במצבנו הגופני והמנטלי, ועם החום, החנות שלדורון נראתה בעינינו הארץ המובטחת, והקרטיבים היוו חלום מתוק.
לפני חנתון היה נדמה לי שעברנו על אותו בינין ( מחסן גדול ולבן) פעמיים משני צדדיו ( חבל, לו הייתי יודע, יכולתי לקצר…), ואולי זה רק הדימיון שלי. בצומת שלפני אלון הגליל, עובדים בכביש. הרבה ציוד מיכני, משאיות, טרקטורים. יענקלה מנסה לכוון אותי לעקיפת אזורי בוץ ומיים, כך שפחות אתלכלך, ואני מנסה להיזהר מהמשאיות והטרקטורים. זה לא בדיוק עוזר, טונה בוץ נידבקת לנעליים שהופכות כבדות, ואני מתקשה עוד יותר לרוץ. הפועלים מסתכלים עלינו כמו על תימהונים ( ובצדק).
היום אני חושב שיתכן שהיה מחיר לשיחות הארוכות עם יענקלה תוך כדי ריצה– אפשר שזה הסיח את דעתי מהריצה ( דבר טוב לכשעצמו), פגם בשליטה בקצב, ורצתי מהר מידי. אז יכול להיות שהשיחה עם יענקלה עזרה לי מבחינה מנטלית, אבל אולי שילמתי על זה מחיר פיזיולוגי מסוים. נושא הליווי הופך להיות משמעותי ככל שהמרוצים מהסוג הזה מתרבים. לא זה המקום לבחון סוגייה זאת, אבל שמעתי ממלווים שהמשימה הזאת אינה קלה. יש מקום לשאלות כגון:
- מה נדרש ממלווה?
- האם נדרשת התאמה בין המלווה לאובייקט הליווי? ואם כן מהי ההתאמה הזאת?
- איזה קשיים עומדים בפני המלווה?
בעליה האחרונה לאלון הגליל– תאונה. בשנה שעברה רצנו את העלייה בכביש, ואילו השנה, כאילו כדי להקשות, ” הצליחו” המארגנים למצוא שביל מקביל לכביש, עליה קשה, רצופת אבנים וקוצים. לא יכלו לתת לנו לרוץ את הקטע הקטן הזה בכביש? מה היה רע בשנה שעברה? בקיצור אני הולך לי לאיטי בעליה, ויענקלה רוכב אחרי. פתאום אני שומע שיענקלה נופל על שיח קוצים ואני נלחץ. מה יהיה? מה נעשה? יענקלה קם מיד, מרגיע אותי, וטוען שעלה את הקטע בקדנס לא נכון, תוך המצאת נימוקים מיקצועיים משכנעים לכך– נימוקים אלו לא עינינו אותי כלל באותו הרגע.
אני מחליף נעליים וגרביים וזה לא משפר הרבה. מעברי המיים מרטיבים מהר מאד גם את הנעליים והגרביים היבשות. לא יכלו לזרוק כמה מישטחים למעברי המיים כדי להקל על חצייתם? בשלב זה כבר כפות הרגליים החלו להציק לי, בין השאר בגלל הרטיבות. בעייה. בנוסף, חול נדבק לנעליים ומכביד מאד, ובפרט שהעייפות רבה. אני מנסה לגרד את הבוץ מהסוליות, אבל בלתי אפשרי מבחינתי להתכופף, ואני מנסה לחכך את הנעליים באבנים וגדרות כדי להקל. זה לא בדיוק עוזר.
החברים מחכים באלון הגליל, ומציעים לי לעשות מקלחת. הייתה שם מין מקלחת שדה. לא יכולתי במצבי הגופני אפילו לחשוב על לפשוט את הבגדים ולחלוץ נעליים, להתקלח, ולהתלבש מחדש. בדיעבד זאת הייתה כנראה טעות. מקלחת הייתה מרעננת אותי, מה עוד שהיה לי חם בריצה. לחילופין נכנסתי למקלחת, והכנסתי ראשי מתחת לברז, זה היה כף, אבל עזר רק מעט.
הואיל והיכרתי את המסלול רק באופן כללי, ביקשתי מהמלווים בכל תחנה תדריך קצר. הם היו מקריאים לי מתיק המרוץ את תאור הקטע ונתוניו הגיאוגראפיים. זה עזר לי לקראת הסוף, כשכבר הייתי באפיסת כוחות. ” עבדתי פר קטע“. כלומר, כל פעם המטרה שלי הייתה התחנה הבאה. מה שאחריה ניסיתי להוציא מראשי ( לא תמיד בהצלחה).
יענקלה רוכב עימי כבר 8 שעות וגם הוא מותש. הישבן כואב, הרכיבה בקצב צב שוחקת, יש בעיה מנטלית, לעיתים התוואי קשה מאד לרכיבה, ועם זאת צריך לעזור לרץ ( לי). כ– 200 מ‘ לפני החנות של דורון, ואחרי 8 שעות רכיבה, אמרתי ליענקלה שאמור היה כאן לפרוש– שירכב לתחנה בלי לחכות לי ויתחיל להתארגן. דווקא כאן, החליט חקלאי חרוץ, להשקות את שדהו, וגרם לקטע של בוץ מגעיל. האופניים נמרחו בבוץ– כמו גם נעליי. מיסכן יענקלה, יצטרך לקלף את הבוץ מהאופניים, וגם לנקות את הרכב מהבוץ שישאירו שם האופניים. זה כאילו המסלול מדבר אלינו ואומר: אתם לא תישכחו אותי גם כשאתם עוזבים אותי. חשבתי שמסלול לא יכול לדבר, אבל מתברר שטעיתי.
החנות של דורון הפכה צומת מרכזית בכל מרוץ/ ביקור באיזור, ובזכות. העובדים קיבלו אותנו במאור פנים, חילקו כיבוד, ועשו כל שלאל ידם כדי לסייע. אני מבקש בשבילי ובשביל יענקלה את הקרטיבים המובטחים, אבל לאכזבתנו הקרטיבים הוצאו טרם זמנם מהמקרר ונמסים ומתפרקים. לא רק שאי אפשר ללקק מהם, הם גורמים לליכלוך. אני גם מתנצל על כך, אבל במקביל עושה פרצוף של ילד קטן מאוכזב שלקחו לו את הממתק. לא יכולתי להסתכל ליענקלה בעיניים מרוב אכזבה. כאן יענקלה נפרד ממני.
כאן גם חוברים אלי אחותי יעל, והבת שלי נועה עם החבר יובל– שעוד יככבו בהמשך הסאגה הנוכחית. יעל אחותי, עובדת סוציאלית ( אולי תעניק לי טיפול שיחתי תוך כדי ריצה) ומדריכת יוגה מנוסה, הייתה עד כה רחוקה מהעיסוק הספורטיבי שלי. בנוסף, חוסר הביטחון שהרגשתי עד כה בשטח נמוג כי האבטחה היגיעה. נועה ביתי, מדריכת הקליעה המהוללת, שהיתה רחוקה מהספורט שלי, הגיעה עכשיו לאבטח אותי, ואני רגוע. האולטרא זה ענף ספורט שקשה לתאר אותי במילים או בתמונות, ועד שאתה לא שם ( אפילו בתור מלווה), קשה להבין במה מדובר. וסוף סוף אחותי וביתי, עצמי ובשרי, אחרי שנים, באות להתרשם במה מדובר ( ואכן קיבלו התרשמות התרשמות). אני רושם לעצמי שאחד הדברים החשובים שקרו לי כאן הוא ” שהירווחתי” את נועה ויעל.
בקיצור, אני מחליף מספר מילים עם הנוכחים בחנות של דורון בבית זרזיר. עייף, אבל עדיין לא באפיסת כוחות, מיים על הראש, אוכל ושותה ומקבל תדריך לגבי הקטע הבא קרי: אלוני אבא. יובל רוצה לרוץ איתי אבל לא מספיק להתארגן. הוא כבר יחבור אלי בקטע הבא. בקטע זה כמו גם בקודמים לו ובאלו שלאחריו אני מנסה לקרר את עצמי ע” י הרטבת הראש ונתקל בבעיה. שכחתי להסתפר לפני המרוץ ( ספירת העומר). אני שופך על ראשי מיים, והמיים אינם חודרים את שיכבת השיער לקרקפת, אלא מתפזרים לצדדים. לא רק שאני לא מצליח להתרענן בכך, אלא שהנעליים נרטבות ונדבק אליהן חול. כנראה שהייתי צריך להיכנס למספרה בטיבעון ולהסתפר. אז הייתי מפסיד כמה דקות, אז מה……
מהחנות של דורון אני יוצא עם גיל. סוף סוף גיל רץ איתי. הוא רץ כמו אריה ששיחררו אותו מהכלוב. זה חשוב לי מאד. חודשים לפני המרוץ הודעתי לגיל שאין סיכוי שאני עושה מרוץ כזה בלעדיו. נוכחותו והדרכתו חיוניים עבורי. יוני מקפיץ את יענקלה עם אופניו לרכב שלו שנשאר בצלמון. אני בליבי מתפלל שזה יעבוד בצורה נוחה ליענקלה, עזרתו הייתה אדירה, ולא רציתי שיחזור הביתה עם הרגשה רעה ( זה דבר טיפשי לדאוג לחבר במהלך ריצת אולטרא כזאת?). בדיעבד התברר לי שאכן ” השרות” שיוני נתן היה כהלכה, והכל עבד כפי שצריך. אפשר לסמוך על יוני, וזה לא חדש.
מגיעים לאלוני אבא. צוות הליווי שגדל, מתחיל להתגבש. אחותי וביתי מתחילות כבר לקבל מושג על מה מדובר, והן דואגות לתזונת הנוכחים כולל שופינג. כאן יובל מוכן, ויוצא איתי לריצה. יובל צעיר, קליל, הריצה אצלו כל כך טיבעית וזורמת. הקלילות הזאת בולטת לעומת הריצה הכבדה והעייפה שלי. יובל רץ מעט מאחורי, כאילו לפקוח עיין. גיל ואני מנסים לשכנע אותו להתאמן ברצינות. לא בטוח שהצלחנו.
אני מוכרח להזכיר את מה שכבר צינתי, שכבר מהתחלת המרוץ בקלעת נימרוד הרגשתי לא לגמרי טוב מבחינה גופנית. הרגשתי כבד, היה לי חם, והרגשתי לא ” טרי” לגמרי. אולי לא נחתי מספיק לפני המרוץ, אולי הייתה איזה שהיא בעיה בגוף, לא יודע. היו עליות וירידות בתחושה, אבל זה לא היה מצב שאני רגיל אליו ממרוצים קודמים. אחרי לילה חלש, אני לקראת סיכום יום קשה.
באזור טיבעון ( היכן שהייתי צריך להסתפר) בואך בית שערים, עם העלייה הקשה, אני הולך ונחלש, על סף אפיסת כוחות. את הירידה על הכביש לקראת התחנה, אני עושה לאט לאט כשיובל שומר עלי, אחרי שגיל רץ מהר קדימה כדי להכין את המלווים לקראתי. אני מרגיש רע, ואפילו מתקשה לעמוד. אני ניכנס לאוטו בהרגשה שזהו, אין סיכוי שארוץ את ה– 60 ק” מ או השד יודע כמה שנותרו. ההרגשה קשה. חשבתי שזה גמור ורציתי לבקש שיתקשרו לאייל שלא יבוא. הוא אמור היה להגיע מב” ש, וללוות אותי עד הסוף ברכיבה. נועה מציעה במבה. היא אומרת שלפי דעתה במבה היא הפיתרון לכל, או כמו שאומרת אחותי יעל: אם אין במבה, אין בשביל מה לחיות.
אני מסתכל במסך ורואה: סירטי מטרו– גולדווין– מאייר (MGM) מציגים: ההתפרקות. במצב של אפיסת כוחות אני משתדל לאכול משהו, אבל ” האוכל הספורטיבי” עומד לי בגרון. החברים מציעים לי פיצה, אז אני יודע שאסור, אבל באותו רגע חשבתי לעצמי: מה כבר יש להפסיד?! תנו פיצה. כשכבר הסכמתי לפיצה, אמרו לי שהיא נגמרה… הזללנים האלה… הסתפקתי בפיתה עם שמן זיית וזעתר. אותה פיתה דאגה להזכיר לי את קיומה בצורת צרבת בשעתיים הבאות. אחרי כמה דקות של ישיבה באוטו, אני יוצא מהרכב, ומגלה שאני לא יכול לעמוד. אני מתיישב על אבן, גיל מתיישב לידי, ואני מתפלל לאלוהים שיעזור לי להתאושש. גיל מכין לי בקבוק של משקה האלקטרוליטים של איזופרו. נו, יורם מאיזופרו עזר לי למרות הכל. הוא היה אמור ללוות אותי בריצה, אבל אח” כ ניכמרו רחמיו על קבוצת חברים שניפצע להם רץ, והוא נתבקש למלא את מקומו.
הליווי היה נקודת אור עבורי במרוץ. אני צריך לעשות תשובה על קטנות האמונה שלי באנשים הניפלאים הללו. מלכתחילה נורא דאגתי, האם אנשים יגיעו בזמן? האם ידעו איך לעזור? האם לא יתייאשו תוך כדי? ציינתי שלהיות מלווה זה לא קל ולא מובן מאליו. בדיעבד כל אחד ואחד משיבעת המופלאים שהיו איתי עזר המון. כל אחד בדרך הייחודית שלו, כל אחד תרם חלק ענק להישג הזה, שמבחינתי הוא משותף.
בינתיים החטיפים שגיל הביא הופכים להיות להיט גם בחבורה. גיל הביא חטיפי פאואר– בר מחו” ל או לא יודע מאיפה. בהתחלה אני קצת חשדן בקשר אליהם, אבל אח” כ אני מאבד פחד ומחסל כמה. הם מפיגים לי את הצרבת שהשאירה אחריה הפיתה עם הזעתר. בכלל, נושא האוכל הוא עינין רגיש. אחת המסקנות מתחרות הישרמן האחרונה שעשיתי באילת הייתה שאני לא יכול להסתמך בתזונה שלי יותר מידי על ג‘ לים. בישרמן, במסלול הריצה, חילקו ג‘ לים בתחנות, אבל אחרי שבלעתי ברכיבה על האופניים כ– 15 מהם, הרגשתי שאני לא יכול יותר. עוד ג‘ ל אחד ואני מקיא. לפיכך, תכנית התזונה שהכנתי לפני התחרות הנוכחית גרסה שאסור להגיע למצב כזה. לכן תיכננתי לאכול דברים אחרים, כך שיותר מ– 2/3 מהקלוריות שאצרוך יבוא לא מג‘ לים.
גיל בוחן את מצבי, ואומר שמדובר בירידה מנטלית. אני מדווח לו על אפיסת כוחות גופנית דווקא. לדעתי הייתי שם כחצי שעה. באותם רגעים לא ראיתי איך אני יוצא מבית שערים. המלווים נוהגים נכון, ולא לוחצים, מנסים קצת להתעלם ממני, לתת לי את הספייס שלי. אחרי מספר דקות מצבי משתפר קצת, ואני מחליט לנסות לצאת הלאה: אנסה עוד קטע אחד, ויהיה מה שיהיה. לסיכום אני רושם לעצמי לברר היכן יש מספרות בטיבעון לקראת המרוץ הבא.
לסיכום היום הזה אני יכול לומר שעצם זה שהוא עבר, זה טוב. עם זאת אני במצב של אפיסת כוחות, ומפקפק קשות ביכולתי להמשיך. ולפני עוד לילה שלם, ואף יותר מכך. האם אצליח להגיע לקו הסיום?