מרחקים
שם: קובי
Bio: גר בקריית טבעון ,נשוי לורד ואב לשלושה ילדים ,עיליי ,אימרי ולירי .בתחום הריצה החל מגיל 16 ,בנערותי השתתפתי באליפויות בתי הספר לריצות למרחקים 2 ק"מ ו 5 ק"מ ולאחר מכן תחרויות של 10 ק"מ וחצי מרתון .לאחר הצבא חזרתי לתחום הריצה בהדרגה.בשנים האחרונות התמקדתי בתחום ריצות בשטח למרחקים ארוכים מאוד ,השתתפתי במספר רב של מרתונים , כמו גם אולטרה מרתונים. מקום 3 בארץ במקצה ה128 באולטרה מרתון " הר לעמק " מקום 3 בארץ במקצה ה-100 מייל באולטרה מרתון "חוצה ארץ " כיום בהכנות לאולטרה מרתון "הר לעמק " מקצה ה-208 קילומטר.
כתבות מאת kobioren:
מניעת שלפוחיות
ינואר 23rd, 2012[מאת ג'ון ואנהוף]
שלפוחיות הינן צפויות לחלוטין .כאשר נוכחים שלושה גורמים :לחות,חיכוך וחום –שלושה גורמים שכיחים בריצה ויש לך מתכון להיווצרות שלפוחיות.כמובן שככל ששלושת התנאים מתקיימים לאורך זמן ברצף קח הסיכוי ליצירת שלפוחיות עולה .לפיכך עולה השאלה מה הרץ יכול לעשות על מנת להפחית את אחד התנאים או יותר להתפתחות הבעיה.
הכיוון הראשון שיש לשים לב עליו שאתה ורק אתה כרץ יכול לדעת מה עובד עבור הרגליים שלך ,אחרים יכולים לייעץ אבל לא פעם מה שעובד במניעה עבור אחד לא יעבוד עבור אחר.הרשימות הבאות יעלו רעיונות וקווי טיפול לבעיה.
קו ההגנה הראשון במניעת שלפוחיות
ישנם מספר צעדים מונעים להיווצרות שלפוחיות שעשויים להיות צעד ראשון בהגנה מפניהם:
1.גרביים –גרביים נדיפות מיוצרות ע"י כל חברות הספורט הקיימות ,תמיד יש להעדיף את הכיוון של גרב בעלת אלמנט מנדף על גרב בעלת 100% כותנה.גרביים בעלות שתי שכבות מציאות שיכבה פנימית שמפחיתה חיכוך מול פנים הנעל ובכך מפחיתה שלפוחיות .נסו מיגון של סוגי גרביים עבות ודקות על מנת לגלות מה מסייע לרגל שלכם במניעת שלפחיות.
2.חומרי סיכה- בעבר רוב הרצים השתמשו בוואזלין שהוחלף כיום ע"י חומרים על בסיס סיליקון .חשוב לזכור שמה שעובד עם כל חומרי הסיכה הוא חידוש תמידי של חומר הסיכה לאורך האולטרה מרתון על מנת שהמריחה שלו תהיה אפקטיבית למרות החיכוך וההזעה,חשוב להוריד את השכבה הקודמת שאינה מבצעת את העבודה ועלולה להיות גושית ולא אפקטיבית לפני משיכת השכבה החדשה.
במידה ולאורך זמן יש תחושה שחומרי הסיכה גרמו לריכוך יתר של העור ,רצוי בין הטיפולים לשים טלק לייבוש האזור זמנית.
3.אבקות ספיחה-מסייעות בהורדת החיכוך ע"י ספיחת לחות דבר המוריד את החיכוך בין הרגל לגרב.עור יבש עמיד יחסית יותר ליצירת שלפוחיות לעומת עור שרוכך לאורך זמן ע"י לחות.חשוב לבחור באבקה איכותית ,אבקה לא איכותית יכולה להצטבר בנעל ,לאסוף לחות ולגרום בעצמה לשלפוחיות.
קו הגנה שני במניעת שלפחיות
קו זה מכיל מגוון של אפשרויות ,שימוש בפלסטרים ,שינויי תזונה ,שתייה נכונה ושמירה על מאזן נוזלים נכון בגוף ,שינוי בגרביים הוא התאמה נכונה של נעל הריצה.אציע מספר אופציות שיתכן ויסיעו לעור הרגליים שלך ועליך לבחור את המתאימה או מתאימות ביותר:
א. פלסטרים או טייפים- יוצרים מחסום בין הרגל לבין הגרב וכך מפחית חיכוך.
ב.מדרסים –עשויים לסייע בהפחתת נקודות של לחץ על אזורים מסוימים בכף הרגל ובכך להפחית חיכוך ולהוריד התפתחות שלפחיות.
ג.הזנה – עור כף הרגל זקוק לטיפוח ,סוגים מסוימים של קרם לחות הופכים את העור לרך ובכך מהווים גורם סיכון לשלפוחיות.
ד.שתייה מספקת –תופעה נפוצה לאחר שעות של ריצה היא ירידה בשיעור הנוזלים בגוף .חשוב לציין שירידת באחוז הנוזלים בגוף בין השאר באה לידי ביטוי בכך שהעור מאבד את הגמישות שלו ,דבר זה מוביל לשפשוף של העור בעצמו או קימוט העור ביתר קלות ולאורך זמן לשלפוחיות.
ה.חומרים מונעים הזעה- מי שחווה הזעה יתרה בכפות הרגליים יכול לנסות שימוש באנטיפרספרנטיים שהם חוסמי זיעה על מנת להוריד את רמת הלחות בנעל ,דבר שיוריד את האפשרות לפיתוח שלפחיות.
ו.ערדליים- מונעים כניסה של בוץ,אפר וחלוקי חצץ קטנים שפוצעים את עור הרגל.
ז.שרוכים מותאמים - הואיל ולאורך זמן בריצה מתנפחות הרגליים חשוב מאוד להשתמש בשרוכים שמאפשרים שחרור הדרגתי של הלחץ מהרגל ,דבר שימתן נקודות של לחץ על חלקים נקודתיים ברגל.
ח.החלפת גרביים -מי שרץ מרוצי אולטרה ארוכים במיוחד יש צורך לבחור בגרב שבעלת יכולת נידוף טובה על מנת להפחית את אחוזי הלחות ,כמו כן ראוי לשקול החלפת גרביים בין התחנות השונות במידה והמסלול לא כולל חלקים ניכרים של מעברי מים ולפיכך אין משמעות בהחלפת הגרביים.
מניעה מול תגובה
רץ האולטרה האחראי והמנוסה בוחר בראש וראשונה למנוע את ההתפתחות של שלפוחיות ,חשוב לציין שבריצה ארוכה שלפחיות משמעתיות עלולות להוביל לאי סיום של האירוע כולו.רץ תגובתי מנסה למתן את השפעותן של השלפוחיות לאחר הופעתן ,עבור רץ תגובתי שלפחיות הן חלק אינטגרלי מכל ריצה ממושכת .גישה זו היא שגויה מיסודה ,ניתן להתכונן למרוץ באופן בו לא יופיעו שלפחיות גם במרוץ ארוך מאוד.
סיכום מרוץ סיבולת 2011
אוקטובר 13th, 2011
אני זוכר את המורה חנה ביסודי אומרת להורי הילד פשוט לא אוהב להכין שיעורים.. בטח הייתה גאה בי היום המכשפה הזקנה.. אז איפה להתחיל, בוא נתחיל בכיף.. זמן רב מקננת בי התחושה שיש מקום לאירוע אחר, מרוץ נג"ש אמיתי, לא מקום בו אתה רץ במסלול אקזוטי, אלא מקום בו אתה נפגש עם מקום אקזוטי –עם עצמך… לי הריצה היא בין השאר מקום לפגוש את עצמי וכל הפירוטכניקה החיצונית נראתה לי לא פעם מיותרת. קראתי על מרוצי סיבולת בעולם וחשבתי רבות ולאורך זמן שיתפתי את שותפי לאימונים עד אשר הצלחתי להצית גם בו את אש הרעיון… וכך הוחלט על מרוץ סיבולת בן מספר מקצים – 6,12,24 שעות בתור התחלה….אבל בוא נלך קצת אחורה, למרוץ האחרון.. כל מרוץ נושא שיעור בחובו.. והנה הסתיים המרוץ הארוך ביותר שעשיתי השנה 218 קילומטר, יצא בסדר אמרתי אחרי, אבל הרגשתי פספוס, ארגון הפייסרים שלי לא היה מוצלח והיה לי ברור באופן מוחלט שלא ניהלתי את המרוץ כמו שצריך.. ועכשיו היה צריך לעשות שיעורי בית.אז מה הלאה.. חשבתי לעומק צריך לחשוב מה הכשיל עבורי את "הר לעמק" מספר לקחים מרכזיים עלו בי ובחלקם אשתף.. הפייסרים.. חיכיתי וציוותתי אותם לזמנים מאוחרים מידי עבורי כך שבזמן שיכולתי לרוץ מהר לא היו לי פייסרים וה"מוגו" שלי לא מוצה.. התזונה לא הייתה טכנית במהותה, מחד הדבר לא גרם לכאבי בטן כמו שתזונה טכנית גורמת לי לאורך זמן ומאידך היא לא נתנה לי את ה"תדלוק" שהייתי צריך… התמודדות עם נושא מעברי המים במרוץ הייתה קטסטרופלית דבר שהוביל לשלפוחיות קטלניות והעיקר הבנתי שיש לעשות אימון מנטלי לפני לשעות הקשות.. ידעתי שהניסיון שלי יאפשר לי כיום לסיים כל מרוץ אולטרה מאידך הבנתי שבמרוצי אולטרה ארוכים מאוד אני לא מגיע רק על מנת לסיים את המרוץ ..
אימונים חוזרים ונישנים עם רצים אחרים הראו לי שאני "משגשג" יחסית בחום ובסתר ליבי התחלתי לייחל ליום מרוץ חם ולח …D-DAYכרגיל מצאתי את עצמי עם כאבי בטן ותופעות נוספות לקראת המרוץ, אמרתי לעצמי.. מזל שלמדתי מהפעמים הקודמות והיה לי ג'ינגר ו"קל בטן".. כל התחזיות דיברו על חמסין וחום.. ואמרתי לעצמי שכנראה הבחורה שם למעלה מקשיבה לי לעיתים.
למקצה ה-24 שעות נרשמו שני חברים מוכרים ראובן מילמן שאני מכיר ממרוצים רבים מאוד וירון מור שאותו זכרתי גם מסובב עמק וגם מפרו ספורט אולטרה מקצה המאה .. ידעתי שלשניהם יש את היכולת לפרוץ מהר יותר ממני ושאסור לי להתחרות בהם בהתחלה.. אני אאלץ לתת להם לפתוח פער ולחכות להמשך… ידעתי שאם אצליח לווסת את עצמי למרות הטראומה של הר לעמק בה חיכיתי יותר מידי ארוויח בענק.
דורון הכין מקרר עם צ'ופרים.. מאסות של אוכל הוכנו.. והמרוץ החל.. שיעורי בית ראשונים הוכנו וצפריר הפייסר הראשון הגיע…התחלנו "האופוזיציה" פתחה מהר מאוד וידעתי שמהר מאוד ייווצר פער של מספר סיבובים… כאב הבטן הרג אותי ואני התחלתי לספר לצפריר כל סיפור של ייאוש שעלה בדעתי… הייאוש עלה בי כשראיתי אותם מתרחקים.. אבל יחד עם זה היה ברור לי שכל תחרות מצידי כרגע תוביל לנפילה שלי.. צפריר היה צריך לשרוד את התקופה הרעה שלי.. באופן אירוני שמחתי על כאבי הבטן כי הם האטו אותי ולא יכולתי גם אם הייתי רוצה לפרוץ בקצב מהיר יותר.
שעות הריצה הראשונות עברו בכאבים… ובאופן אירוני גיליתי שהשקעת המחשבה במחושים האלה הסיח אותי לגמרי מנושא הריצה… צפריר סיים את "ריצוי העונש" (כנראה שפשע בענק בגלגול הקודם )… ועד להגעת הפייסר הבא נותרה שעה פלוס..שעה וחצי איכותית עם עצמי .. ה"אופוזיציה" פתחה פער של בין סיבוב פלוס לכמעט שלושה סיבובים.. אבל מאידך הם התנהלו בצורה לא הגיונית… שניהם לא אכלו בצורה סדירה.. שניהם שתו רק בתחנה… ושניהם רצו מהר מידי.. היה לי ברור שהחשבון שלהם יגיע ושאני צריך לשמור על תקינותי..
רצתי קצת עם מוזיקה והתעודדתי מרגע לרגע… ואז.. עידן הגיע בהקדמה טיפוסית …והחלה ה"עת החדשה" הקצב שלי עלה יחסית (אבל עדיין היה בתחומי הקצב שתכננתי לזמן הזה)… והיה מורגש שגם עידן נהנה מקונספט הסיבובים.. מרגע לרגע החל הפער להצטמצם.. מחד חששתי שזה מוקדם מידי ומאידך לא נסחפתי בקצבים.. אכלתי המון והשתנתי כמו מטורף.. הצבע היה שקוף ואני הרגשתי ממש סיפוק כי ממש אבל ממש "עבדתי לפי ספר המרוץ שלי".
אחר הצהריים הגיע.. עידו הפייסר הבא הגיע… אני חושב שכבר לא היה פער ביני לבין ראובן וירון.. אבל היה מאוד ברור בשלב הזה שהם מתחילים לשלם על הבוקר והצהריים.. שניהם האטו.. שניהם נראו רצוצים… ועייפים… עידו היה לאחר פציעה והיה כיף לרוץ איתו ולהרגיש את ההנאה שלו מהריצה כמו גם התחושה שלי שהנה הטראומה לא תחזור על עצמה…
שמונה בערב – המשפחה מגיעה בהפתעה..לירי הקטנה רוצה שארדוף אחריה ומיד נוזפת בי שאני "מזיע ומגעיל "..עיליי הגדול ,אומר שאני ניראה מלוכלך ואימרי האמצעית שואלת מתי אני מסיים .. אני מרגיש ממש מלא אנרגיות יחסית ל12 שעות ריצה.. יורם אבידן מוזנק… וממש ממש כיף להיות שם.. הריצה החזרתית עושה לי רק טוב… לאט לאט נפתח פער ביני לבין ירון וראובן והפעם אני מוביל אותו…
ירון נראה לי מותש מסיבוב לסיבוב ואני אומר לדורון שצריך ממש לכפות עליו לשתות אחרת יסיים את המרוץ במיון …
מגיע ללוות אותי ניר רייכמן והקצב שלי ממשיך כפי ששיערתי.. השעות חולפות… אני אוכל אוכל טכני רב אבל לא מצליח לאכול אוכל חם אותו תכננתי(שיעור לפעם הבאה )… צ'ופרים שהכנתי ללילה עושים את שלהם ואני מרגיש על הסוס… הפייסר האחרון מגיע- ליאור שיאון ואנחנו מתחילים לדבר על ריצות על שטח על אסטרטגיות.. הקצב קצת מואט ואני לא מצליח להגביר אותו (שיעור לפעם הבאה)…אבל לאט לאט "הזמן עושה את שלו" והשעון מתקרב לשעה שמונה בבוקר.
לאט לאט מצטרפים עוד רצים ממקצה 6 השעות ולבסוף ממקצה שלוש השעות.. יורם וואלד מרחף כצ'יטה במסלול וגורם לי לחשוב מידי פעם שאני הוזה כאשר עובר אותי פעמיים תוך כדי סיבוב אחד שלי!
שאל אותי חבר לאימונים מה היעד שלי במרוץ הסיבולת מבחינת מקום ומבחינת מרחק.. אמרתי לו שאני רוצה לסיים הכי טוב שאני יכול… לא משנה אם אסיים שני או שלישי ואעשה הכל לפי התכנון ומושקע עד הסוף אהיה מרוצה.. ואמרתי לו שאם יהיה יום חמסין כל מרחק מ 150+ ל180 + יספק אותי…
שמונה בבוקר- 48 סיבובים 168 קילומטר…. והיעד הושג…
לסיכום האנשים שעמדו מאחורי (ומכל צדדי )..–אישתי ורד שללא התמיכה שלה לא הייתי מגיע למרוץ ,הילדים שהיו תמיכה ומקור השראה..(גם בהיותם בבית בחופשים וגורמים לי לצאת לרוץ ולפעמים לא רוצה לחזור…סתם..סתם…)
כל מילת תודה לפייסרים שלי היא לא גדולה מספיק. תודה ענקית, מטורפת, אני בטוח שכל אחד מכם קיבל דופלקס בגן עדן לאור הסבל שעברתם איתי: צפריר גולן, עידן כפיר, ניר רייכמן, ליאור שיאון – בלעדיכם לא הייתי עושה זאת !
תודה ענקית לאדם ענק- דורון שללא הרוח שלו, היוזמה והמעוף כל הרעיון על מרוץ נג"ש לא היה רוקם עור וגידים.. סוף סוף מרוץ בו גם רצים איטיים יכולים לשגשג בלי חשש שזמן הגג יעיף אותם מהמסלול.
נתראה ב6.9.12 במרוץ הסיבולת השני שיהיה מרוץ לקבוצות ורצי אולטרה של 48,24,12,6,3 שעות, אני אהיה שם ואתם……
הכנה לאולטרה מרתון "הר לעמק " 208 קילומטר- פרק ב
אפריל 20th, 2011אימון בחום-את הפרק השני בנושא אימון לאולטרה "הר לעמק 2011 " 208 קילומטר אמקד בנושא החום .מפגש ראשון קשה עם חום זכור לי מ"הר לעמק " הראשון ,אני והשותף שלי כל אחד יועדנו לרוץ 50 קילומטר כפול שתיים .אני הייתי השני בסבב ואני זוכר עד היום את עצמי מחכה לשותפי –ירון דניאלי ליד גשר הפקק שוכב בתוך מי הירדן ויוצא מהם לקראת הריצה ותוך רגע לא חש את קור הירדן ומיובש לחלוטין כמו פיסה של בשר מיובש…אילו היו 50 קילומטר הקשים בחיי (לאותה התקופה )…אני זוכר פיסות של זיכרון רגעיות שצצות לפתע,ירידה לאורך הירדן ההררי ,רכב של מג"ב עובר ליידי והשוטרים צועקים לי "שמעת שיש מעל 40 מעלות באזור הכנרת" ..אני זוכר קרקע לוהטת שמשיבה לי את החום מלמטה ישר לפנים ..איך אנשים בכל תחנה הציעו לי מים ואוכל בייתי והביטו בי כאילו אני עוד רגע מתפגר..אני זוכר ההגעה יחד עם גבי אור למאגר ספיר ..שנינו תשושים ומחוקים ..אני זוכר את העלייה לחוקוק שנמשכה לאורך דורות ואת החום בעורף קולה אותי ומייאש אותי..שביל הגיבעה לא נגמר ואז התמוטטות באוטו והגעה לבית שלי להזנה ולקליטת מים ..לאחר הר לעמק ההוא החלטתי שלא אחזור על הטעויות ואכין את עצמי לחום …לאורך החודשים והשנים שעברו מאז היו לי הזדמנויות רבות למפגש "אינטימי עם החום "
השנה הייתה פגישה משמעותית עם החום באולטרה מרתון "חוצה ארץ " מקצה ה-100 מייל שהתרחש בחום מטורף…אני חושב שמעבר להכנה טובה לחום מה ש"עמד לזכותינו " היה העובדה שהמרוץ הגיע לאחר קיץ של אימונים ולכן הסתגלות לטמפרטורות גבוהות
ואילו כעת אני עומד לקראת האולטרה הארוך מכולם (בינתיים ) 208 קילומטר הבאים אחרי תקופה של חורף..נכון חורף ישראלי אבל עדיין טמפרטורות לא גבוהות במיוחד…החלטתי הפעם "להמר" כנגדי ולהכין את עצמי למצבי "קצה "} – שרב ב19.5 – או במילים אחרות היום בו אמורה להתרחש מקטע הריצה הארוכה מכולם באולטרה הר לעמק יום חמישי –אתכונן כאילו יום זה אמור להיות שרבי ולח .האימונים נערכו בכל יום שיכולתי להקצות צהריים ,אורך האימון מבחינת קילומטראז , לא עניין אותי ,ניסיתי להגיע לפחות לשתי ריצות של שעתיים ומעלה בצהריים ,את הריצות עשיתי בלבוש ארוך ומנדף
גם להגנה מהשמש ובעיקר כדי להעלות יחסית את עומס החום ..לכל אימון הצטיידתי בכמות איזוטוני רבה ..האימונים הקשו אלי מאוד בתחילה אך בשבוע השלישי לריצות החום מצאתי שהחום אומנם מאט אותי עד מאוד אך בניגוד לתחילת האימונים בהם היו לי כאבי ראש משמעותיים ..כאבי הראש פסקו ולאט לאט הקצב עלה…הזמן התקצר ,חודש וחצי לקראת "הר לעמק " הגיע והאתגר הבא לאימון חום התקרב "אולטרה מרתון סובב כנרת " –אולטרה מרתון חתרני ומחתרתי -60 קילומטר..המועד נקבע ל16.4 ולמרות התחזיות שדיברו על שרב ועל לחות הוחלט (לא אני החלטתי )…שהאולטרה יתקיים כרגיל..לקראת האירוע כל מי שמכיר אותי המליץ לי לוותר ולא לפגוע בעצמי לפני אירוע האמת לו אני מתכונן אבל אני חוויתי אולטרה זה כמשמעותי מאוד מבחינת האימונים שלי ..וכך בשש בבוקר הזניק אותנו דיוויד להקפה..אם אני לא טועה התחלנו שישה כולל אותי ואת דורון ..אבל הבנתי מהדרכותיו של דיויד שלאורך הדרך הצטרפו רבים..בכל מיקרה ,אין מה לעשות הכינרת כמו במרתון טבריה עדיין משביזה,החום עלה מרגע לרגע ולמרות זאת הייתה תחושה שהגוף שלי מגיב היטב.כרץ שטח לא יוצא לי להיתקל רבות במכוניות אבל הפעם שוב נפגשתי עם הצד המגעיל של הישראלי המצוי ..בקילומטר החמש עשרה התקרבה אלי ועל דורון מכונית האטה נצמדה מאוחר והבחורים ה"טובים" שבה צעקו וניסו להבהיל אותנו ..אני חייב להתוודות שהדבר הבהיר לי בצורה הטובה ביותר למה ברחתי באימונים שלי מהכביש..זה הזכיר לי סיפורים של חברים "אובדניים " שרוכבים בכביש שמספרים איך מנסים להוריד אותם עם רכבים או שזורקים עליהם דברים מרכבים נוסעים …בכל מיקרה לאחר תקרית זאת שהייתה ממש לא נעימה ..הריצה נעה מהר ..הלוגיסטיקה של דיוויד עבדה מעולה,כל 10 קילומטר תחנה עם איזוטוני ,בננות,תמרים,מים קרים …כל תחנה מיליתי את הבקבוק ריצה ושתיתי חצי ליטר וכמובן לא שכחתי את כדור המלח …סיימתי את 61 הקילומטר לאחר 6 שעות ועשרים ..זמן הרבה יותר טוב ממה ששיערתי שאעשה …שתיתי כמו שצריך ויחסית יצאתי מהריצה טוב.
לסיכום פרק זה אומר:
אין ספק שיש רק דרך אחת להכין את עצמך לחום של השרב הראשון שיכול להופיע באולטרה מרתון ארוך וזה לרוץ בחום ,לא בטיפשות ובלי נוזלים אלא בתבונה עם הכנה לחום ,מספיק שתייה וחשיבה.חשוב מאוד מעבר לזה להתנסות בריצה ארוכה בחום ,האולטרה של "סובב כנרת " מאוד עזר לי בכך ..בזמן אמת (ב19 למאי ) במידה ויהיה שרב משמעותי ..השעות הקשות יהיו עשר עד ארבע וזה בדיוק מה שהתנסתי בו הפעם.
להתראות בפוסט הבא.
הכנה לאולטרה מרתון "הר לעמק " 208 קילומטר- פרק א
אפריל 7th, 2011
בפוסטים הבאים אתאר את התהליך אותו אני עובר כהכנה למרוץ " הר לעמק" אולטרה 208 קילומטר שהוא עבורי מרוץ היעד השנה,.. אתחיל בלדבר על שני אירועים – מרוצים אותם עשיתי לאורך הדרך ולאחר מכן על האימונים בחודשים מרץ ואפריל.
המרוץ הראשון שנערך היה פרו ספורט אולטרה אותו אני עושה מסורתית כל שנה, המרוץ השני הוא מרתון ההרים הרוג' ין שאותו אני עושה לראשונה השנה.
פרו ספורט אולטרה 2011 – אז מה הייתה המטרה כאן , אני שואל את עצמי בסוף. בעבר הייתי מתאמן לאולטרה מגידו ( פרו ספורט ) כמרוץ יעד , זה היה המרוץ של השנה , אבל דברים השתנו, שיחות עם המארגנים של " הר לעמק " יצרו את האולטרה המדהים מכולם , נוצר " חוצה ארץ " ונולד " סובב עמק" .. כך שהשנה מרוץ היעד המרכזי הפך לאולטרה מרתון " הר לעמק" מקצה ה-208 קילומטר. או במילים אחרות ריצה של כל מקצה השליחים עם שליח אחד.
התאמנתי לפרו ספורט כראוי הפעם , לפחות כך חשבתי, עשיתי עליות ראויות , שהאימון האחרון היה( שבוע לפני ) אימון עליות קטלני בנשר , עליה מאולמי " הינומה " בנשר ועד לדניה ב' פעמיים , עבדתי באימונים עם מקלות נורדים , רצתי ריצות בוץ ארוכות כהכנה מנטאלית וחשתי מוכן פחות או יותר.
תכננתי יחד עם שותפי לקונספירציה " הר לעמק" ריצה מתונה פחות או יותר ( כאדם תחרותי ) כאימון להר לעמק .. כמה תמימים היינו …
בעבר תמיד חשתי שקצת כעס לפני ריצה משמעותית , מאוד מדרבן ומעורר בי DRIVE במסע של ועל המרוץ , ואילו הפעם הגעתי שלו ורגוע יחסית , לא ידעתי איך " אשרוד " מרוץ בלי קצת קורטוב של כעס…" למזלי " הבעיה נפתרה כאשר דורון אסף אותי. יחד עימי נסעו עוד שני מכרים לריצות משמשית , לאורך המסע לנקודת ההזנקה הם התנשאו כלפי וכלפי דורון כל כך הרבה פעמים שידעתי בהקלה שאגיע גם הפעם עם קורטוב כעס( פלוס פלוס ) לזינוק ..
אוהל ההערכות היה הזדמנות לצילומים עם חברים ל" עיסוק " הבאתי מצלמה חדשה וקלה ותכננתי לצלם תמונות אין ספור במרוץ הזה .. כמה שחייתי בעולם של אספמיה.. בסוף בכל המרוץ צילמתי רק את התמונות מאוהל ההערכות.
התכוננו , הצינה הייתה קשה , מסתמן שנזנק בקור למרות התחזיות . מזל שהבאתי כל כך הרבה ציוד ארוך וכובע גרב.. מתוחים ונרגשים עמדנו בתדריך בדיעבד כמו נידונים לגרדום או צאן לטבח יצאנו ל-50 הקילומטרים הראשונים.
רגע לפני הזינוק קרן אמרה ש" אם לאורך האולטרה אתם מרגישים ממש בסדר, אל תדאגו זה יעבור לכם " – אני יכול להרגיע את כל הקוראים לא היה רגע אחד כמעט בו הרגשתי ממש בסדר…
מרגע זה והילך אני לא יכול להתחייב שנתוני הם נתוני אמת מבחינת קילומטרים אז לא לקחת דברים בצורה מאוד קונקרטית.
זינקנו אני דורון ועידן , אמרתי לעידן שיש לי שני יעדים , האחד לראות אותו מגיע לפודיום , או שני או שלישי ( היה מגיע שני אם לא היה מתברבר ) והשני לנצח את שני השחצנים משמשית . מעבר לזה זכרתי את " הר לעמק" וזכרתי שלא באתי להיפצע במהירות אדירה של 6:30 ומטה.
המרוץ התחיל בעלייה לא סימפטית שנמשכה לאורך דורות ועידנים , אבל רצנו וזה היה טוב, מידי פעם אני ודורון הרגענו את עידן והרגשתי טוב על כך שהבחור לא ישרוף את עצמו ויקבל תוצאה טובה לכל ההשקעה שלו בתקופת האימונים.
אני חושב שאחרי 16 קילומטר הגענו לכביש ואז התחיל נוהל צבאי שקרוי " ברברה" או במילים אחרות רצים לאן שהוא ( אין סימון ראוי ) וחושבים שזה הכיוון הנכון . למזלינו האדיר עידן רץ שם בעבר וכך בטוויסט אירוני של החיים דווקא בקטע זה בו קבוצות אחרות של רצים התברברו ( כמעט כולם חוץ מהמוביל רצו בקבוצות ) אני ודורון שמסוגלים להתברבר במגרש הפרטי שלנו במגידו לא התברברנו ! אם הייתי חכם הייתי פורש שם , כמו שגורג' קוסטנזה אמר בסיינפלד תמיד פורשים בשיא , אבל מה לעשות לא עשיתי זאת.
הריצה נמשכה ונמשכה , בקילומטר ה-30 נרגעתי כי ידעתי שרן מחכה עם מרק חם בקילומטר ה-33 , כך גם הייתי רגוע בקילומטר ה-31 וה-32 בקילומטר ה-33 כבר הייתי פחות רגוע … בקילומטר ה-37 אני חושב פגשנו את רן .. בהלם גדול הבנות שאנחנו מיד אחרי המוביל ושכל השאר התברברו.. חשבתי שאני הוזה שרן אמר שנותרו עוד 16 או עוד 18 קילומטר לנקודת ה-50 , או במילים אחרות ה-50 זה 56 לערך. המרק הציל אותנו , אין כמו " מנה " של מונסודיום גלוטומט להציל אותך בלילה קר…
אה .. שכחתי לציין מה קרה בין הקילמטר ה20 ל30 , מעניין למה, אדבר בקצרה, עברנו נחלים וגאיות … הזמן התארך .. העייפות שלטה .. הצטערתי על כך ששכחתי את תפילת הדרך לאור המצוקים שעברתי מימיני ומשמאלי… דרך אגב אם אני כבר מדבר על " לאור " אז אירוניה במיטבה הייתה העובדה שהגעתי עם פנס שניתן להנחית עימו מטוסים בעל 400 לומינים ושלוש בטריות ספר ופנס רזרווי ושלוש בטריות רזרווה – והכל .. הכל קרס לי .. כל הגיבויים .. ותתי הגיבויים קרסו זה אחרי זה… בסוף רצתי עם פנס חלש מאוד ואמין מאוד של חבר.. אין ספק שהמאמץ לראות משהו גם עשה את שלו עייף אותי פיזית ומנטאלית מאוד… את ה" סטף " שרדנו … היה פשוט מפחיד לראות נפילות משמעותיות מימינך אבל למזלי לא לפול.
לנקודת ה-50 ( כאילו כזה 50 +++ ) הגעתי רגע לאחר זינוק מקצה ה-50 , קיוויתי מאוד בשבילם ובשבילי שמצפה להם ( ולי ) מסלול קל … התארגנתי באוהל יחסית מהר ותוך כדי הבנתי שאני שלישי במרוץ .. שאחרים התברברו ( טאץ ווד אני לא …. עוד לא זה הדגש כאן .. ) ושאחרים פרשו עקב השביזות כל כך הבנתי אותם …
יצאתי ל20 קילומטר אופטימי וטיפש , עם 1.2 ליטר מים בבקבוקים מתוך ידיעה שהדרך תהיה קלה והמים יספיקו לי…. אופטימי חסר תקנה כבר אמרתי … בכל מיקרה בתחילת העלייה להר ראיתי הרבה רוכבי אופניים ליד השילוט ולא הבנתי את הצחוקים שלהם … ארבעים דקות אחרי שהגעתי לאותה נקודה הבנתי שהם שיחקו עם החצים והטעו אותנו .. צלצלתי למארגני המרוץ .. עדכנתי אותם בהטעיה של השילוט והם הורו לי לרוץ לפסגה ושם למצוא את הסימון הבא…. אוי ויי .. כמה מצער .. איזה כיף להגיע למרוץ ולגלות שאין סימון איכותי .. ואתה צריך לנווט .. בכל מיקרה רצתי ורצתי ואיך שהוא הגעתי לסימון ומהר מאוד גיליתי שעל טעות הניווט שגם השביזה אותי מנטאלית טוטאלית אשלם גם בכך שכל העולם ואשתו יעברו אותי במרוץ… לא משנה ( או שכן ) .. בכל מיקרה הגעתי מתי שהוא לאוהל הגעתי מיובש , הרוג מעייפות ומרגיש ש" לא לילד הזה פיללנו" או במילים אחרות " לא לאולטרה הזה ייחלנו ".. קיבלתי עצה לא לצאת למקטע הבא עם מקלות הליכה כי יש ריצה.. ויצאתי .. נשבע לכם ואני לא הוזה שבמקטע הנ" ל ( בין קילומטר 65-85) זחלתי על שברי סלעים וטיפסתי על עצים .. רכבתי על שיחים ( לא סטייה אופיינית ) .. סיימתי אותו בשלום .. הבנתי שיש לי בערך 4 שעות לחלק האחרון והייתי אופטימי ביציאה… שוב אופטימיות מוגזמת .. רצתי עם שני שותפים … עלינו מצוקים וירדנו תהומות … שעה וקצת מהסוף בירידה מטורפת הבנתי שאו שאני רץ באופן אובדני בירידה או שאין סיום מתחת ל-CUT OFF , רצתי כמו מטורף וסיימתי למזלי בשלום.
מסקנות עבורי :
כל מרוץ בו יש רכיב ניווט שאני צריך לנווט בו הוא לא עבורי, אין לי יכולת התמצאות במרחב ( מאובחן וחתום .. ואני לא צוחק..)
אני נהנה מאוד מהיבט הסיבולת במרוצים ופחות מה" קטע" הסיכוני .. אובדני שלהם .. לפיכך בכל יום עדיף לי כרץ אולטרה מרתונים .. 100 מייל קשה פיזית ורוחנית אבל בלי מפולות סלעים ואלמנט באנג' י.
במרוץ הזה כמעט ולא חוויתי " קירות" או במילים אחרות , לא הגעתי לרף המנטאלי .. אני מרגיש מתעצם מריצה לריצה ויכול להתמודד כרגע עם אתגרים נוספים …
לאחר האולטרה לקחתי מספר ימי חופש , מהיכרותי עם התחום ידעתי שפציעה בדרך כלל מתחילה להראות את פניה המכוערים מספר ימים לאחר הריצה בריצות שהן PM -" פוסט אולטרה ". חזרתי לרוץ והמצב נראה טוב….
האירוע הטראומטי היחיד שהתרחש היה בבית , אומרים שרוב התאונות מתרחשות בבית ואכן כאיש שטח שרץ בלילה שוב נפגעתי בתאונה ביתית.. לילה מאוחר ואני בדרך לשירותים .. בלי פנס ראש , אני דורך ומחליק על… סוס פוני קטן ( הלהיט של המתנות לחג פסח ) הפוני נדרס ונפטר ( סליחה מכל אוכלוסיית חובבי הפוניים ) מכובד משקלי ואילו ברך ימין מקבלת מכה קשה… בריצות הבאות אני רואה שאני לא דורך נכון על הרגל ומהר מאוד מתחילה אי נוחות משמעותית בברך שמאל שמכבר הימים היא אות לרעה… הפעם ללא משככי כאבים אני מתחיל לסגוד שוב ל" אל הקרח" ומוצא את עצמי כמו בצבא מוצמד לשק " קרח " על הברך שלי.
סוף חודש מרץ מתקרב ועימו הריצה הבאה- " מרתון ההרים" , הצטרפתי לקבוצה לא מוכרת של נווטים גברים ורצה וקיוויתי לטוב… המרוץ עצמו 12 שעות .. בשטח יחסית קרוב לאזור האולטרה אבל מאידך כולם הרגיעו אותי שכאן המסלול ( אלא עם הנווט מטורף ) הוא יחסית נוח … לא אלאה שוב בהכנות מבחינת ציוד .. מה שכן הפעם בניגוד לכל האולטראות שהשתתפתי בהן בעבר לא הצלחתי לצבור שעות שינה מראש .. דבר שהוביל לכל שהגעתי עייף בטירוף לריצה .. והייתי GRUMPY לחלוטין …( כמו " רגזני הדרדס " ) .
שטח הכינוס פגשתי את חברי הקבוצה .. הם הבהירו לי שהם לא בקטע תחרותי ( קובי להבא אל תהיה אידיוט ובחר באנשים תחרותיים )… בכל מיקרה רגע הזינוק התקרב עלינו על איזה אנדרטה והכרוז הסביר שמזנקים לכיוון מזרח ( אם אני לא טועה ) .. אני זוכר שחשבתי בכל רם " ומה אם נרצה לזנק דרומה" ואז הנווט שלידי לחש לי באוזן שחוץ ממזרח הכל מוקף בתהומות ( יופי קובי אמרתי לעצמי )… בכל מיקרה.. זונקנו … מה אגיד ומה אומר … סוף סוף אימוני ריצת הבוץ שלי הוכיחו את עצמם.. כל כך שמחתי שבאולטרה של פרו ספורט לא ירד גשם כי היה הולך אלינו .. אבל כאן בוץ ובוץ ועוד בוץ… מהר מאוד ראיתי שהקבוצה ובייחוד השותפה ממש, ממש אבל ממש לא בכושר.. הזמן עבר ואני מתחזית של בין 60-70 קילומטר ל12 שעות הבנתי שלא נעבור את השישים קילומטר ב12 שעות .. כל כך קינאתי בחברים שעשו באותו הבוקר את מרתון ירושלים כי פשוט לא זזנו … הוצאתי את הנייד החדש והתחלתי לראות תוך כדי " התקדמות" קליפים של מוזיקה בyou tube ….. לאורך הזמן עברתי ל – ANGRY BIRDS האהובות אלי .. כל כך הבנתי והזדהתי עם הציפורים בשעות הללו … מתוודה שלא אחת דמיינתי את עצמי כציפור הצהובה ואת חברי הקבוצה כחזירים ירוקים … אבל הייתי עייף ומיואש .. אז תסלחו לי … עוד שלב ועוד שלב במשחק …. הזמן לא זז .. התחלתי להיות תוקפני מילולית מרגע לרגע .. שאלתי את חברי הקבוצה שדידו מאחור " המתת חסד מי ביקש ולא קיבל " ועוד פנינים של ייאוש וציניות … בכל מיקרה החל מהשעה השישית זה הפך להיות כמו טיול שנתי של כיתה ו ' אבל בלי הממתקים והבדיחות על המורים … מתי שהוא החלטנו ( בניגוד לאמנת המנווט המצוי וחוקי המרוץ ) להתפצל … אני הצטרפתי לנווט והלכנו להביא נקודות ואילו יעל ואבי נותרו מאורח … הדבר עודד אותי סוף סוף פעילות … הבנתי שיש סיכוי ( תאורטי ) שנעבור את ה 46 קילומטר לשתיים עשרה שעות מתמשכות … היום החל לזוז ולבסוף סימונו לאחר 11 פלוס שעות 52 קילומטר …..
מסקנות ולמידה :
ראשית בחור תחרותי ( לא מכיר כזה אישית אבל אם אתקל באחד כזה ) לא מצטרף לקבוצה של קייטנים .. זה לא " הולך " ביחד …
שנית בזמנים ממש מבאסים אני פשוט לא נעים ותוקפני מילולית .. יש לי שותפים לריצה שטוענים שידעו את זה אבל אחרי ש " איפסתי " אותם הם נרגעו עם הפעירות שלהם .
שלוש שוב שרדנו .. ממרוץ למרוץ אני מקווה שאני לא טועה אבל יש הרגשה של יותר כוח ….
ועכשיו לאימונים הבאים … ב 16.4 אולטרה סובב כינרת אומנם רק 60 קילומטר אבל הנוף כהרגלו משביז ונראה איך עוברים אותו … מעבר לזה בשבועות הבאים אתאמן על עליות אינטנסיביות כדי לחזק כוח … אתאמן אימונים בעומס חום כדי להתרגל למקרה של עומס חום באותו היום .. ואתרגל ריצות מתמשכות עם הליכות משמעותיות בינהן דכי לראות איך הגוף מסתגל למעברים בין ריצה להליכה ממושכת …
אשתף בהמשך הדרך בדרכי ל 208 – תזכרו ב 18 למאי , יום רביעי , בשעה 21:00 זה מתחיל בקלעת נמרוד .
אולטרה מרתון פרו ספורט 2011 חבל…
מרץ 5th, 2011
את אודות אולטרה מרתון אולטרה ספורט שלי אכתוב מאוחר יותר אבל עלה בי צורך עז לכתוב מה אני חושב על אולטרה מרתון לאור האירועים במרוץ הזה.
למי שלא מכיר אותי אני רץ כבר שנים אולטרה מרתונים בארץ "כמעט" את כולם וזכיתי ביותר מפודיום אחד על ריצתי . לא פעם שאלו אותי "האם אולטרה מרתון הוא אירוע אקסטרים?", תמיד חשבתי שאולטרה מרתון הוא לא אירוע אקסטרים אלא אירוע של סיבולת וכאשר חבר "תוהה" או טועה העלה את האפשרות חשבתי שמדובר באי הבנה של התחום ,שבודק את גבולות הלב ולא את גבולות השיפוט ושיקול הדעת של הרץ (ושל מארגן האירוע ובונה המסלול).לאחר אולטרה מרתון 2011 פרו ספורט מסתמן שטעיתי. יש גם אולטרה מרתונים שהם בקטגוריית האקסטרים –חשוב לי לציין כמי שמכיר את "סצינת" האולטרה מרתונים שמדובר על פחות מ5% מהאולטרה מרתונים שבעולם. אולטרה מרתון (מה 95% ה"רגילים " ) ) הוא אירוע שבו לא פורשים סיטונאית (מתוך 29 מוזנקי מקצה ה-100 סיימו 8 וזה אחרי כיפוף זמני הסיום) אולטרה מרתון הוא לא אירוע בו יש רגעים רבים בוא אתה חושב על האם הפינוי המוסק יוכל להגיע לכאן .באולטרה מרתון הולכים זה נכון אבל נושא הזחילה על שברי סלעים או הליכה על קירות סלע או ירידה ממצוקים בקפיצה פחות נפוץ…שוב מה-95% הרגילים.
אני קורא שנים את מגאזין האולטרה מרתון הגדול בעולם המייצב את ארה"ב ועוסק במעל ל400 אולטרה מרתונים בשנה, זה לא מה שאני קיבלתי. חברים רבים שלי שהם בעלי כוחות נפש ניכרים פרשו עקב פציעות או עקב חוויה של סכנת פציעה אמיתית. אחזור לעצמי –כי כמו הכותרת רק על עצמי לדבר ידעתי, שנים אני יוצא לרוץ ריצות שטח עם רצים מכל היכולות, ויש לי אגנדה (והיא לא סמויה) – אני רוצה שאנשים יתמכרו לריצות שטח, אני רוצה שאנשים יחשפו לתחום האולטרה מרתון ואני רוצה עוד מכורים בשטח. לאורך השנים רבים יצאו מהריצות הללו אם השאלה הטובה מבחינתי על הצורך לרוץ אולטרה מרתון וחלק ניכר מהם רץ בדיעבד מרוצים וממשיך בהם. האם האירוע של אולטרה מרתון 2011 יצר עוד "מכורים " לתחום ? – מסופקני. אין רבים בתחום שהם חובבי אקסטרים, אני מכיר את האולטרה הקרב ובא ואת זה שאחריו והם לא אירועי אקסטרים. חלק ממי שסיים תחת אפקט האדרנלין אולי נרגש כעת ולא חש את פגיעות הגוף. האירוע של פרו ספורט עבורי הוא פספוס אדיר ולא משום שאני לא רואה אותו מקדם את האגנדה המאוד אגואיסטית שלי של קידום תחום האולטרה מרתון בישראל. אני שרדתי (ואין שום מרכאות כי לא צריך מרכאות לאירוע הזה ) את הריצה ,רבים לא …ו ..אני ארוץ גם בשנה הבאה רבים לא …
אולטרה מרתון טבריה השני 2011
ינואר 20th, 2011
כמעט 110- קילומטר של " שיכרון חושים "
אז החלטתי לעשות זאת שוב, לנצל את המסלול ולגאול את עצמי מהשעמום האטומי שיש בלהקיף את הכינרת במרתון הסטנדרטי. הפעם התכנון היה להספיק כמה שיותר קילומטראז' ב-36 שעות, כשהרעיון מאחורי זה הוא להתכונן לאולטרה מרתון " הר לעמק" של השנה, מקצה ה-210 קילומטר.
את האולטרה הנ" ל החלטתי לעשות בארבעה חלקים כדי להגביר את העניין, חלק ראשון של חצי מרתון בריצת שטח מדהימה מקיבוץ יפעת למושב היוגב וחזרה, חלק שני מרוץ ההצדעה לצה" ל שבעזרתו האדיבה של יובל עופר זכיתי בהרשמה מוזלת, חלק שלישי מרתון לפני המרתון ולאחר מכן לקינוח מרתון טבריה ה-34 סה" כ- 115 קילומטר על 30 שעות ועודף.
חלק ראשון – על השעה 11:00 בבוקר , על נרקיסיזם , קינאה , מין וסדר עדיפויות בחיים
יום ראשון לאחר המרתון עשיתי את ריצת השחרור שלי, זו הריצה שלאחר האולטרה שבה בודקים עם הכל עוד עובד נכון, רגליים יש, שוקיים יש, הגב לא הורג אותך וכאלו… יצאתי מהבית במסלול השגרתי של טבעון, שדה יעקב, כפר יהושע וחזרה, חשבתי לעצמי איך היה האתגר הפעם ומה אני לוקח ממנו, למה לא מעודדים אותנו תמיד כמו שצריך ורק ילדי גן " תות" של דגניה וסטודנטים המבריזים מהמכללה הם הקהל האוהד היחידי שיש.
פתאום אני רואה אותם, ממש מתחת לפסל אלכסנדר זייד 40 מטר ממני, על הפרונט של סיטרואן ספורט לבנה, כל הכבוד אני אומר לעצמי, סוף סוף יש עידוד .. והבחורה עוד צועקת יותר חזק .. אתה יכול.. והיא עם " קומפראשן של חברת סקין" דומה למה שהיה ליהל במרתון וחמדתי לי. רגע מה קורה פה איזה " סקין מדהים" ואני מתקרב וחושב כל הכבוד שהם מריעים לי ואיזה קולות, 20 מטר מרחק ביני לבינם, איזה עידוד מוזר מצד אחד יש תנועה ומוטיבאציה, אבל משהו קצת מטריד…. אלוהים אדירים אני אומר לעצמי איזה " סקין" ואיזה נעליים, השניים עושים את זה כמו ארנבים על האוטו, כל העידוד היה אומנם על פעילות אירובית אבל לא שלי… ועוד בטבעון ! ( איפה שהדורבנים מגיעים למטרות בית אבות ) ובאחת עשרה בבוקר, אני ממשיך בריצה … זה פשוט לא ייאמן אני ולעומת זה אנשים והסדר יום, לי התפנה זמן ויצאתי לרוץ, להם התפנה זמן והם יצאו " לרוץ", כמה אני ממוקד בריצה ובעצמי, חושב על אבזרי ריצה ומקנא בשעה שהנה קורים פה דברים של החיים מול העיניים .
שרדתי את הריצה, הגוף בסדר אבל האם סדר העדיפויות בסדר, זה כבר שאלה לפוסט אחר.
אז בוא נתחיל בהתחלה .
חלק שני –חצי מרתון יפעת היוגב
אז כמו שכבר אמרתי התכנון היה להכניס כמה שיותר קילומטראז' ב-36 שעות, קבעתי עם קורבני משכבר הימים – ה" ענק" לשעות הבוקר המוקדמות, הגעתי כהרגלי לפני הזמן וכרץ אחראי ומאוזן שלא שואל את עצמו איפה השותף שלי, הלכתי ל" קפה קפה" לתדלק, לקח לי הרבה זמן להרגיע את המוכר בקופה, שכנעתי אותו שלמרות שהגעתי עם כובע גרב לא באתי לשדוד אותו אלא לשתות קפה, וזאת למרות כובע הגרב שכיסה את פני ( בגלל הקור ) והבנדנה על הצוואר ( כדי לא להיחתך מתיק הריצה ) כאות הוקרה על כך שחסתי על חייו הוא נתן לי קפה בהנחה וקוראסון שוקולד, שקעתי בעיתון של בוקר ופתאום ראיתי שלתומי שכחתי את שותפי בקור העז .. יצאנו לחצי מרתון הראשון מרוצים ( לפחות אני ) ומלאי אנרגיה של פחמימות ( אני לפחות , לשותף לא הצעתי דבר ). הדרך הייתה מדהימה , הקור התחלף לצינה רגילה של העמק , הגענו לשלד החממה הגדולה ביוגב והסתובבנו, זאת היתה התחלה מעולה לאולטרה טבריה השני. נגמרו 21 ק" מ ראשונים.
חלק שלישי –הגעה לעיר הגדולה ( טבריה ) ומרוץ הצדעה לצה " ל
הגעתי לטבריה ומצאתי חניה משובחה ( טעות במקור ), כחבר איילות הלכתי מיד ל" דונה גרציה", הכל היה במקום, ואז חיפשתי את המלון של חלוקת הערכות , זאת של ה-10 של שלוש בצהריים וזאת של המרתון של מחר. טבריה היא כזאת עיר דינמית וסוערת, לא רק שהשם של הרשת מלונות שבה חילקו את הערכות השתנה מגולדן טיוליפ לאני לא זוכר מה, אלא גם מיקום חלוקת הערכות השתנה, התענגתי על חיפוש המלון החדש בעוד הגשם שוטף את גופי. פגשתי את " רוכין" מהר לעמק מלווה את בנו, פגשתי חברים רבים וניסו למכור לי איזה צמיד שיכול לתת לי כוחות על במרוצים ( החלטתי לוותר וכנראה שלא יהיו לי לעולם כוחות על ).
חזרתי ל" דונה גרציה" וברכתי לשלום את כל האיילות המוכרות יותר ופחות והתארגנתי למרוץ ההצדעה של צה" ל.
הצלחתי לרוץ כחימום עוד 4 קילומטר והנה הוזנקנו, מרוץ ההצדעה לצה" ל היה חוויה מרוממת רוח, תחושת ההזדהות עם כוחות הביטחון והאחדות שלי עם הכוח ששומר על ביטחוננו היא מרוממת נפש…. או שלא, האמת היא שבוא נהיה כנים, בקרב הרצים יש רזים יותר ופחות, יפים יותר או פחות, צעירים וזקנים .. ופתאום אתה מוזנק .. כולם מסביבך צעירים ויפים ( טוב נו .. נכון צעירות חטובות ויפות –אבל נשבע לכם שלא הסתכלתי.. נו טוב.. הסתכלתי.. אבל רק פעם אחת…) .. היה פשוט תענוג. עקב אילוצי משטרה הוזנקנו לכיוון מגדל והיו גם כמה שיפועים קלים וחלק מהצעירים התחילו לפגר בכוח, איימתי שאדווח עליהם למפקד והם לא יצאו רבעוש כך שהקצב נשמר. פגשתי את עופר ביידה והוא צילם אותי כמו מלך .. פגשתי את פרדי ידידי מטבעון ונהנינו יחד, פגשתי את אוסקר טוזמן המיתולוגי שניסה להכניס לי מכות כי לא נתתי לו מדבקה על סיום האולטרה של ה-100 של קרן בשנה שעברה, אני לא נתתי כי הוא לא סיים והוא רצה להרוג אותי כי אני מנייאק שלא נתן לו .. בקיצור היה שמח.
סיימתי בכיף ואפילו מרוב אופטימיות שכחתי את כל ההגנות שלי ונתתי ראיון סנסציוני לעיתון הארץ ( נשבע לכם ) כרץ ה" צבעוני" של המרוץ.
תמו עוד 14 קילומטר, סה" כ מצטבר -35 .
חלק שלישי –לילה ארוך ומייגע
אני וקורבני הידוע קבענו לרוץ מרתון משלוש בלילה ועד לקראת המרתון, התכנון היה ריצה איטית ורגועה, הצטיידתי במגוון של משככי כאבים ( כשקר הגב שלי כושל ). ה" ענק" איחר ואני בחימום הספקתי לגנוב עוד 4 קילומטר, התחלנו לרוץ היה חם וקר, אין ספק שגם בלילה המסלול הוא משביז לחלוטין, הדרך לא הסתיימה, בקילומטר ה-10 הגב החל לצעוק הצילו, חששתי לאכזב ולנטוש אבל חששתי גם לאבד את המרתון שצפוי היה בבוקר. לקחתי חופן כדורי אדוויל וארתופן ( כן אני יודע שהחומר הפעיל זה אותו הדבר, לא להיות נודניקים ) סחבתי וסחבתי ובקילומטר ה-14 החלטתי שלא שווה לי הסיכון, ה" ענק" ננטש ואילו אני הסתובבתי, זה היה די אירוני כי בקילומטר ה-18 ( כבר בדרך חזור ) תמו כאבי הגב, הגעתי למלון התחראתי על קוראסון שוקולד, קראתי עיתון יחד עם ההפוך שלי, תמה עוד ריצה, אבל הגוף שרד.
תמו עוד 32 קילומטר, סה" כ מצטבר- 67
חלק רביעי ואחרון –מרתון טבריה –לבסוף
יורד מהמלון וקצת מסתובב, פוגש המון פרצופים מוכרים, איזה כיף, יש אווירה במרתון שאין במרוץ אחר ( אבל באולטרה מרתון עוד יותר , כמובן )… איזה התרגשות, התלבטתי עם שוב לפתוח בספרינט יחד עם הקנייתים בשורה הראשונה אבל ראיתי שקבוצת ה" גמלאים ומאותגרי המשקל " בשורה הראשונה כך שלא היה לי סיכוי . חזרתי למקום בסוף ( המקום הטבעי ) והוזנקנו .. חודשים ושנים עברו והגענו לקילומטר הראשון … הזמן עבר .. דיברתי עם רבים .. פגשתי את יהל והוא ליווה אותי ואת ה" ענק" ארוכות והסביר לנו איך הוא קנה קומפראשן של " סקין" באגורות – נבל … תכננתי התנקשות מפוארת בנבל אבל לא היה לי כוח לממש אותה.. בכל מיקרה בקילומטר ה16 לערך דורון החליט להאט, סליחה ה" ענק" ודרכינו נפרדו, פתאום ראיתי את עופר בידה שוב מצלם, אבל נמאס לו ממני ולכן לא רצה לצלם אותי יותר. אמרתי לו ואיימתי ש" או שהוא מצלם אותי כעת בבגדים או שאני מתפשט לתמונת ערום פרונטלי", מסביבי גאו צעקות השבר של הרצים והרצות, ועופר בחושיו החייתיים הבין ששווה לצלם עכשיו אותי ואת החיים מאשר לאחר מכן את המתים .
עודדתי את ראשוני הרצים שנראו מאוד מאוד שזופים עד שהבנתי שכולם זרים ואיש לא מבין אותי… הגעתי לנקודת הסיום והסתובבתי, ראיתי שה" ענק" די צמוד אלי, כך שהמצב לא היה כל כך רע… נהניתי מתחנת הרענון של גו וגם לקחתי מזכרות רבות למרוצים הבאים. בקילומטר ה-30 פלוס התחלתי לראות רצים מאטים ( אפילו יחסית אלי ) שאלתי כל אחד עם הוא " שבוז או תפוס" וכל מי שאמר שהוא תפוס קיבל מגנזיום או מלח מהתיק הענק שנשאתי איתי, הגעתי לתחנה של איילות, נהניתי מתפוזים ובננות ונטענתי לסיום. סיימתי אני חושב ארבע שעות ועשרים ( לא מתחייב , לא בדקתי ) אשבח את המארגנים שהפעם לא שיחררו רכבים מוקדם ולא נדרסתי. הלכתי למאפיה, קניתי הפעם שישה סהרוני שוקולד .
תמו עוד 42.195 , סה" כ מצטבר –
109.195
מסקנות שלי :
צר לי אבל מעבר להתרגשות ולאתגר המסלול של מרתון טבריה עדיין משביז למוות, ( בייחוד כשעושים אותו יותר מפעם אחת ) גיליתי שניתן לעבור את ה110 ( לערך ) קילומטר יחסית בנוחות, ברווחה ועם שינה מרובה באמצע. אני אמשיך להתכונן לאולטרה מרתון הר לעמק ואקווה ( ואני יודע ) שיהיה שם מדהים ומאתגר וסוף הדרך. נשברתי בלילה, אבל שמחתי שלא המשכתי כי אני יודע כמה קל להיפצע ולא נראה לי שווה השבתה ממושכת.. משום מה עליתי שני קילו באולטרה מרתון הזה, עוד לא ברור למה, אני חושד שהיה משהו לא תקין באיזוטוני שלקחתי, אבל לא סגור על זה.
שותף לאימונים לאולטרה מרתון
דצמבר 20th, 2010כאשר התחלתי להתאמן למרוצי אולטרה מרתון הייתי זאב בודד.למה להתחבר למישהו שרק יקלקל לי את החיבור המבורך לטבע ?וכמובן שדמיינתי שהשותף ריצה רק יגביל את קצב הריצה שלי ,לא יאהב את מסלולי הריצה שלי ולא יתארגן בהתאם ללוח הזמנים שלי לאימונים.במילים אחרות נשותף הדמיוני לריצות הארוכות שלי היא "קוץ בתחת ".
לאחר תקופה ממושכת נתתי לרעיון של ריצה עם שותף הזדמנות וכיום ארבעה שותפים לריצה מאוחר יותר אני יודע שכל החששות היו מופרזים.
ריצה עם שותף יכול לשדרג באופן ניכר את הביצועיים בריצת אולטרה מרתון ,ריצות אילו דורשות משטר מתמשך של ריצות ארוכות לאורך מאות קילומטרים ושותף מסייע בכך עד מאוד.
ברגע שביססת את משטר האימונים השבועי שלך עם השותף אתה יכול להוריד מהראש את השאלה היומיומית בנוגע ל-"האם לרוץ או לא לרוץ " היום.אתה יודע שתרוץ היות ואתה מחויב לאחר .הדבר מהותי במיוחד בהתחיבות לריצות ארוכות ומעיקות שיש חשש שאתה תרצה להתחמק מהן .
אני אפילו לא יכול לזכור היות והיו כל כך הרבה מקרים בהם גררתי את עצמי בארבע בבוקר מהמיטה החמה למזג אוויר סוער וקר היות והתחייבתי לריצה .הריצה המשותפת מונעת מאימונים רבים להתתרדר למצב של "שריפת קילמטרים " סתם באימון חסר תוחלת ובנוסף יחסית קשה לפרוש באמצע.
שותפים לרצות ואימוני לאולטרה מרתון נוטים להפך לחברים טובים ,יש כבר את התשוקה לריצה משותפת ברקע ולאורך המסלול בשעות הריצה המתמשכות אפשר לשתף בהתלבטיות ואירועים בחיים ,בנוסף בבדידות המשותפת בריצה אפשר להתווכח לאורך זמן על כל נושא .בנוסף אין ספק שריצה משותפת לאורך שעות מאפשרת לפתח ביחד את ההתיחסות המשותפת לפילוסופיה של הריצה .ניתן לפתח יחד תוך כדי ריצה תוכניות אימונים ,להתלבט בנוגע לנעל האופטימלית ,לחשוב על מנשאיי מים וביחד להפיק מהחוויה המשותפת.
עם שותף ניתן לעשות פוסט מורטום למרוצים בעבר ולתכנן מרוצים עתידיים .
ביום המרוץ עצמו ריצה עם שותף מפחיתה על פי רוב את המתח הקיים ,ריצה בקצב שנקבע מראש את הקילומטרים הראשונים ללא חשש להיסחפות בקצב עקב השותפות בריצה הופכת את כל הריצה לפחות מאיימת ,כמעט כמו ריצת אימון ..בנוסף במידה והריצה לא משותפת ,פגישה במהלך הריצה עם שותף האי ומינים יכולה להוות נקודה של רגיעה מול קשיים מתמשכים .במידה ומדובר בתכנון של ריצה משותפת במרוץ מרוץ משותף יכול לשפר את הקצב הכללי הואיל וקשה יותר לוותר לעצמך ,אתה גם יכול להעריך איך הולך לך לפי ההשוואה לקצב המשותף בריצה מול השותף הקבוע .יש רבים שמנסים גם להתחרות קלות בשותף לריצה דבר שיכול הדדית לשפר את התוצאות הכלליות של שני השותפים.לדוגמא שאני סיימתי 15 דקות לאחר השותף המאוד צעיר שלי לאימונים ידעתי שהיה לי יום ריצה מצויין.
לאחרונה אני וושותפי לאימונים רצנו את מרוץ COYOTE TWO MOON 100 KM –מרוץ קשה עם עליות לא פשוטות .לא היינו מוכנים במיוחד לתוואי הזה וידענו שהמרוץ יהיה קשה מאוד עבורינו
לכן החלטנו פשוט לרוץ ביחד ולראות מה יילד יום.במרוץ רצנו בלילה והיינו אמורים לסיים בבוקר .בערך בארבע לפנות בוקר בעליות הקשות שנינו נשברנו ,השותף שלי הכריז שהוא מתיישב ואני חשבתי מתוך התשישות המצטברת שלי שזה צעד מצויין.ישבנו על דרך העפר וצפינו באורות העיר OJAI המשקיפה על חוף הפאסיפיק.אני לא זוכר מה נאמר בינינו רק שהיה כיף ומדהים לצפות כך באורות ,לאחר זמן קמנו והחלטנו להמשיך לרוץ ולסיים יחד .
ריצת אולטרה מרתון מלווה ברגעים נפלאים רבים ,חלקם סולידאריים וחלקם בחוויה משותפת .רגעים אילו במרוץ היו רגעים משותפים מדהימים
מחבר Gary Dudney
המאמר פורסם באתר של UltraRunning magazine וכל הזכויות עליו שמורות ושייכות למגזין . המאמר תורגם ברשות המגזין ואנו מודים לו על כך .
Die Another Day – Part 2
נובמבר 3rd, 2010
פגשנו את נילי המלווה לפני ההזנקה וכהרגלה בקודש היא השפריצה אנרגיות חיוביות לכל עבר , אני ניסיתי להכניס את עצמי ל MOOD של מרוץ אבל לבי לא היה בדיוק פנוי , קיבלתי עדכון מאשתי שהכול בסדר אבל היה לי מאוד קשה להאמין לעדכון כי ידעתי שהיא מבינה כמה המרוץ חשוב עבורי והרי אני כבר שם אז מה התועלת לעדכן אותי בבשורות רעות .
כאמור המדבקות חולקו .. החום העיק אבל אמרתי לעצמי שאין מה לדאוג כי התכוננתי לריצה חמה ( ברמת ישי וגם אז זה היה סיוט )… מהיכרותי עם עצמי ידעתי שבתחילת כל מרוץ אני סובל וכי צפוי סבל בקילומטרים הראשונים עד בערך ה 30-40 ק " מ שבהם אני מתחיל ליהנות מהריצה .
והנה הוזנקנו מהרגע הראשון ניר רייכמן בליווי של גילי פרצו בקצב מטורף –כמו שאני רץ בירידה שאריה רעב רודף אחרי .. אבל מהר .. היה לי ברור שעם כל הכבוד ויש לי כבוד יש פה טעות של טירונים ואין סיכוי שזה יצליח , פרץ אחריו מישהו שנראה לי מוכר מהאולטרה של קרן הואיל וסיים אחרי אבל מעבר לזה לא ידעתי דבר אליו ( ישראל ).. מהר מאוד חבורה של שי , אביב , שרי , דורון , אני ונילי רצה בקרבה יחד … החום לא הרגיש טוב ואני נזפתי שוב ושוב בדורון על ההיסחפות בקצב .. בשלב הזה קצב הקבוצה היה בערך 5:50 ממוצע .. ככל שעבר הזמן התרחקו במקצת אביב ושי , את שרי לא בדיוק ראיתי ואנחנו עברנו לקצב שיוט של 6:30 לערך … הגוף שלי הרגיש מחורבן .. כאבי בטן .. בחילה תחושה של הקאה .. בקיצור כל הכיף שאני תמיד מרגיש בתחילתו של מרוץ ארוך .. נילי ודורון נהנו להתעלל בגופתי המסכנה .. ותיארו אחד לשני כמה אני בכיין .. כמה זה הכל הצגות … דמיינתי לעצמי מה יקרה אם בטעות נילי תיפול מהאופניים או שדורון ייפול עליה והבחילה קצת נרגעה … בתחנות התחלנו לצרוך את השלוקים דבר שתכננתי לנו מראש .. אמרתי לעצמי ולדורון שאין ספק שמי שחשב על הרעיון הוא גאון ( טוב לא נהיה צנועים - זה היה אני ).. כל תחנה אוכלים שלוק אחד , הולכים מורידים את הקצב ונרגעים ורק לאחר מכן ממשיכים .. במקביל המלווה שלנו דן החליף לנו איזוטוני ודאגתי לשתות בין 3-4 כוסות קולה כל תחנה .
מהר מאוד גיליתי שהמסלול הוא עליות " קטנות " ו " ירידות קטנות " קיללתי את עצמי בכל דרך אפשרות על " התגלית " בזמן המרוץ –הרי ראובן הזמין אותי איזה 8 פעמים לרוץ אתו .. אין ספק שאני ושותפי למסע אידיוטים .. .. למרות הנאמר העליות לא שברו אותנו כי " תחביב " שלי לאורך כל האימונים המנטליים של ריצות מעגליות ברמת ישי היה ריצות שטח הרריות במגידו .. ואם כל הכבוד לגבעות דבירה מגידו אוכלת אותם בלי מלח .
בתחנות הבאות התחלנו להתקלח בחביות דבר שהקל מאוד על הסבל . הנוף המדברי היה מהמם עבורי והרגעתי את עצמי שזה מזל שרצתי ברמת ישי באזור ללא צל כי גם כאן אין טיפה של מזור מהשמש .
בערך בקילומטר 40 התחלתי להרגיש יותר טוב וממש חזק , אני חושב שבשלב הזה ראיתי את אביב ממוטט בתחנה . הוא נראה לבן וחיוור אפילו יחסית לעצמו ודיבר על דופק מטורף .. הצטערתי עבורו שעצר כי ידעתי כמה השקיע בהכנות … אבל שמחתי עבורו שעצר לפני שפגע בעצמו .
בשלב מסוים עשינו דרך פודרה מעיקה הלוך וחזור .. איזה ייאוש .. את תחנת המים זיהיתי לפי שלט ענק של דיסקונט .. אנשי התחנה הציעו מים ואני שאלתי לתנאי המשכנתה שדיסקונט מציע בשלב הזה –כנראה שמתוך החום הנושא הצחיק רק אותי .. דוד היה בשלב הזה צמוד לדורון ואלי כל הזמן והתרשמתי מאוד כמה חזק הוא נראה .. הוא שאל אותי אם הוא פרץ חזק מידי ולא ידעתי מה לאמור לו ??
הזמן עבר .. זרם הפרישות מסביב גדל התייצבנו יחד כרצים קבוצה של דורון , שי , דוד , ואני רצנו ונחנו רצנו ונחנו .. לאור התובנה שבראש " צועדים " ישראל ושרי הבנו שאנחנו במקומות השלישי , רביעי וחמישי …. עכשיו זה השלב שנהוג לספר רק על האחווה של הרצים והשירים של הקו - מ - בה –יה שאנחנו שרים מסביב למדורה … ואני לא אשקר היתה אחווה … והלוגיסטיקה של דורון ושלי סייעה לכל הרצים … אבל אני מודה ומתוודה שבשלב הזה גם אמרתי לעצמי שאני רוצה להגיע לפודיום .. והחברים שרצים לצידי הם גם התחרות שלי .. נכון זה היה מוטרף .. עברנו רק שליש דרך אבל היה פה גם אלמנט של תחרות .. ידעתי מה אני מקריב כדי להיות כאן .. ידעתי שיש סכנה קונקרטית בבית שלי ואני בחרתי להתחרות ולהגיע להישג … וגם חששתי מכמה סיבות .. דורון החל להקיא .. הוא כהרגלו וטוב ליבו התנצל שהוא מעקב אותי .. אני ניסיתי לאמר שמקודם אני עיכבתי וכעת הוא מעכב .. זה מעין סבב חולני שכזה .. הוא אבל אני משער שהיה קשה לא לראות שאני רוצה להצליח בסיוט הזה … מעבר לכך לאורך הזמנים בשותפות / זוגיות של הריצה שלנו מצאתי את דורון כשותף מחזק , נחוש , תומך אבל ( ממש אל תיעלב דורון ) לא בדיוק עם DRIVE תחרותי .. זה גם קרה לי עם חבר קרוב מ " רצי מנשה " שאני שנים מנסה להפוך אותו לתחרותי יותר .. ממש חששתי שדורון ירצה שנשרוד בשעה שאני רוצה לשרוד פלוס לנצח .. דיברנו על זה גלויות ודורון אמר לי שהוא יאפשר לי ולא " יעכב " אותי בדרך לניצחון .. היה לי ברור שאין מצב שאני עוזב אותי עכשיו שקשה לו לאחר הדרך שעברנו בחודשים המשותפים של האימונים .. הרי דיברתי אתו שעות על גבי שעות כל יום והרבה יותר מהאישה שלי שבבית - שתחייה . בכל מקרה הזמן זז , העידוד שלי נילי שצעקה כל הזמן זמנים באוויר בנוגע לסיום לאט לאט פחת ככל שנכנסנו לדמדומי היום . ההפתעה החיובית שחיכתה לנו ברגעים האלה היו מעברי המים , כלקח מהאולטרה של קרן בו נכנסתי למעברים כחפ " ש מצוי ושילמתי בשלפוחיות אדירות ובמקביל ראיתי את שרי מורידה נעלים במעברים ומייבשת טוב את הרגליים אחריהם החלטתי שהפעם נהיה מצוידים ונוריד נעליים בכל מעבר , באנו מוכנים עם מגבות מיוחדות ומיניאטוריות –אבל במעברים גילינו שאפשר לעבור בלי להירטב וזה היה הקלה אדירה , מאידך הפתעה לא נעימה שחיכתה לנו היה סימון המסלול בלילה או לייתר דיוק העדר הסימון . כך שבשעות 17:00 עד 20:00 רצנו בלי לראות סימון בסטייק לייט , למזלי ולמזלו של דורון רצנו באותו זמן לסירוגין עם דוד ועם שי שהכירו את המסלול דבר שאפשר לנו להגיע בשלום לתע " ש .. שם שמענו לראשונה על קיצור המסלול במספר קילומטרים , ויצאנו לדרך .
הדרך לצורעה החלה בירידה לא פשוטה והסתיימה במעבר שדות בוץ מושקים , הדבר האט מאוד את נילי והחלטנו להיפרד ממנה לדרך חזרה על מנת לא להשבית את נילי ואת האופניים .. אין ספק שהליכה עם משקולות בוץ על הרגליים הייתה מחסום מורלי קשה .. בצורעה קבענו בנייד עם דן המלווה נאכל ארוחה חמה … ה " מנות חמות " עודדו בטירוף .. אתה מכניס שעות לגוף ביגלה וכל מיני אוכלים סינטטיים מגעילים והנה יש לך אפשרות להכניס מזון סינטטי רווי במלח אבל חם .. ממש תענוג .. יצאנו בחזרה לתע " ש מאוששים במקצת .. מה ששכחתי לציין שלאורך הדרך פגשנו את ישראל ושרי דבר שהבהיר לנו סופית את הפער האדיר שפתחו אלינו שהיה משהו כמו בין 10-15 ק " מ . הגענו לתע " ש כדי להתעודד שתינו קפה קר אותו הבאתי בפחיות ומאוד המריץ אותנו ( יחסית לשני זומבים ).. שי בשלב הזה היה קצת לפנינו ודיד היה מאחור ואני כתחרותי כפי שאני ציינתי זאת לעצמי ולדורון .. בשלב הזה החלטנו שלא אעשה שום פריצה עד לאחר יער המלאכים –בערך 20 + ק " מ לסוף , אומנם הרגשתי חזק בנקודה זו אבל אי אפשר היה לדעת .. מאוד ברור היה שהשותפות והריצה המשותפת שלי ושל דורון מחזקת אותנו ומאוד היה ברור שכאשר דוד ושי רצים יחד איתנו הדבר מסייע להם להתארגן ולאחר מכן הם פותחים פער קדימה .
מספר ק " מ לפני יער המלאכים שי שהיה לפנינו האט מאוד .. בהתחלה האטנו כי לא רצינו לעקוף אותו בנקודה זו אך לא הייתה לנו ברירה ולכן עקפנו אותו וניסינו לפתוח פער .. למרות " האצה " בשלב זה –בטרם עת ( האצה היא כמובן אירונית כי לדעתי הקצב המהיר היה משהו כמו 7:20 ) הייתי מאוד אופטימי כי היה ברור שלא משנה מה יקרה " ריצה מהירה " מקצרת לנו את הזמן בו אנחנו בשאול של המרוץ … ואז שותפי למסע החל להרגיש רע ולהקיא … הדבר המפחיד ביותר עבורי היה שזה הגיע לו בהפתעה .. הוא פשוט דיבר ולפתע הקיא .. מרגע לרגע היה ברור שדורון במצב רע .. הוא נראה אפילו יותר גרוע ממני ואני שבחנתי את עצמי בנייד באחת משיחות העדכון שהגיעו מהבית נראיתי כמו לאחר תרומת דם מאסיבית –חיוור למוות … לא היה לי ברור עם דורון ישרוד וגם הוא לא היה בטוח אבל המשכנו .. אני לא זוכר עד הסוף מה קרה בקילומטרים הבאים אבל כנראה שעברנו אותם ?.. בכל מיקרה אחיין של דורון " נודב " ללוות אותי בהמשך הדרך ואילו נילי נשארה עם דורון … נפרדנו טיפה לפני יער המלאכים ואני וניר ( האחיין ) יצאנו לדרכינו .. בתחילה לא הייתי בטוח עם ניר ( קצין בצבא ) ישרוד ריצה איתי של לערך 40 + ק " מ אבל שראיתי שניר אוסף לכלוכים מהרצפה ביער המלאכים .. שותל פקעות , מלטף צבאים וכותב מכתבים לחברה שבבית .. הבנתי שכנראה קצב ה " ריצה " שלי הוא נוח עבורו . לאחר יער המלאכים חשתי התאוששות .. שמעתי שאביב עודד את דורון לצאת ליער המלאכים והתחלתי להרגיש אופטימי יותר … עד לקילומטר לאחר מכן .. כל כאבי הגב שליוו אותי בתקופת ההכנה לאולטרה .. וחשבתי שנגמרו חזרו ברגע … היה לי 5 ק " מ לערך לתחנת מים הבאה ולכדורים נוגדי הכאבים שהבאתי , אבל ממש לא היה ברור עם אגיע לשם .. זה היה פרדוקס כי ידעתי שאסיים את הריצה ויחד עם זה היה ברור שלא אשרוד את הכאב .. כל המחשבות התרכזו בו .. התחלתי להרצות לניר שיעורים בפסיכולוגיה של למידה על כאב כגורם מחזק .. דברתי על מוות ועל רצוני למות ( נזכרתי שיש לו רובה באוטו ונשבע שהיו רגעים שממש חשבתי על זה ) אין לי דרך להעביר לכם כקוראים את הכאב שחשתי בגב באותם רגעים .. לאחר תקופת חיים שנמשכה עבורי דורות הגעתי לתחנה ולקחתי אני חושב שני אטופן ושני אדקס 600 … יצאנו לדרך שוב … תוך דקות השלתי את עצמי שאני מרגיש יותר טוב .. ואז הגיע גל של כאב .. היה לי ברור שאמות באותו היום ובאותו הרגע ושנייה לאחר מכן היה ברור שזה יידחה ליום אחר … הסיוט נמשך ימים וחודשים בהרגשתי .. קיבלתי במקביל דיווח מהבית שאימא שלי במצב יציב דבר שהרגיע אותי אבל חיבר אותי למציאות שבה אני רץ את הריצה הזאת … לאחר סבל אדיר הגעתי לקילומטר ה -10 לסיום ושם פגשתי את אביב … אביב הבהיר לי כבר איך שנפגשנו שאסיים ואסיים טוב .. היה לי ברור שהוא צודק אבל שהגיע גל של כאבים תהיתי בנוגע לשיקול הדעת שלו ושלי וידעתי שאני אקרוס כל רגע … התחלנו לנוע באור יום קלוש .. פגשתי רצי 100 קילומטר אמיצים ואפילו הצלחתי לרוץ במקביל להם לפרקי זמן קצרים .. עוד 7 -6 קילומטר 4 ק " מ 2 ק " מ .. הרגשתי שה -10 קילומטר האחרונים לוקחים לי שנים .. אביב רצה שארוץ בספרינט את 500 המטר האחרונים אבל לדעתי בשלב הזה הוא היה שקוע בהזיות עמוקות .. בכל מקרה מתי שהוא רצתי יותר מהר יחסית להליכה והגעתי לסיום .
לא קל לי לסכם את החוויה שעברתי .. מדובר במסע , ב " טראומה " , באירוע של גדילה ואולי אם אגזים מעין תהליך של לידה .. התמודדתי עם קשיים פיזיים , רגשיים ורוחניים שלא הכרתי אותם .. לא פעם בשיחות עם אישתי ועם חברים מדברים על מה היעד הבא .. האם ההישג הבא " ישביע " אותי .. וזה אכן שאלה .. המרוץ עבורי היה אירוע של חיים ומוות גם ברקע כל הזמן של מה שידעתי על המציאות של חיי בבית באותו הרגע וגם החוויה עצמה של התמודדות עם כל שד אפשרי בהיסטוריה ובאישיות שלי .. האם אכנע .. או אשאר … הפרישות של כל החברים האחרים .. עוררו את השאלה ביתר שאת .. כי הרי זה נהיה " לגיטימי " לפרוש עם אנשים שאני רץ אתם שנים והם " בלתי שבירים " פורשים … אבל בחרתי להישאר ולסבול ולהיבנות מהאירוע .. כמטפל שעוסק כל הזמן בחוויות של משבר וגדילה אצל אחרים אני עסוק כל הזמן בנושאים האלה לאורך תהליכים של שבועות , חודשים ושנים וכאן הרגשתי שביממה אחת עברתי דרך רוחנית של שנים .
אני נמצא כעת בנקודה מאוד אחרת ועבורי המסע הזה היה אירוע של חיים , יש לי ביקורות והשגות רבות על המעטפת של המסע שלי ואותם אני גם אמרתי לראובן וגם אמשיך להעביר בהמשך … מבחינתי אין בכל המכשולים שהיו לאורך המסע הזה חלק בחוויה הרגשית המשמעותית שעברתי .. אלא בהעצמת המסע .. זהו תם המסע הנוכחי . אני שמח שהצלחתי במקצת לשתף ומאחל לכולנו ללא שמץ של בדיחות רק בריאות .
Die Another Day
אוקטובר 31st, 2010
"Die Another Day"
I'm gonna break the cycle
I'm gonna shake up the system
I'm gonna destroy my ego
I'm gonna close my body now
Uh, uh
I think I'll find another way
There's so much more to know
I guess I'll die another day
It's not my time to go
For every sin, I'll have to pay
I've come to work, I've come to play
I think I'll find another way
It's not my time to go
I'm gonna avoid the cliche
I'm gonna suspend my senses
I'm gonna delay my pleasure
I'm gonna close my body now
I guess, die another day
I guess I'll die another day
I guess, die another day
I guess I'll die another day
אולטרה מרתון חוצה ארץ החל עבורי שבוע לפני , חולה ומותש השתמשתי בכל יכולת הכחשה אפשרית כדי להסביר לעצמי למה דווקא כעת שבוע לפני המרוץ זה הזמן לחלות " אני אוגר כוחות " ," זה מאפשר לי לישון כמו שצריך " ועוד חארטיות בגוונים שונים . התכנון שלי היה לישון ככל הניתן עד ליום רביעי בלילה , ביום זה אני ודורון שותפי למסע היינו אמורים לנסוע לקיבוץ חצרים לישון אצל דוד של דורון וכך לקצר טווחים לקראת המרוץ . שיערתי שביום רביעי בלילה לא אשן מדהים עקב ההתרגשות ולכן רציתי להגיע " רווי " בשעות שינה לקראת יום שני בערב התחלתי לחוש בטוב והבנתי שהרע מאחורי .. ממש לא ידעתי מה מחכה לי .
ביום שלישי איך שסיימתי לעבוד בקליניקה קבלתי שיחה מאחי שהודיע לי שאימי אושפזה בטיפול נמרץ עקב דלקת ריאות , מרגע זה והילך עבורי המרוץ הפך להיות ממש מרוץ אתגרי . את יום שלישי בערב ובלילה " ביליתי " בבית חולים .. חזרתי לפנות בוקר והצלחתי לסחוט כמעט שלוש שעות שינה –כ ך נפל החלום של להגיע רווי שינה למרוץ .
את יום רביעי " ביליתי " בהמתנה וציפייה כדי לראות איך המצב מתבהר , דיברתי עם דורון ויידעתי אותו בספק בנוגע ליציאה למרוץ וקיבלתי ממנו כל חיזוק אפשרי –דבר שיפשר לי קצת לשכך את רגשות האשמה שהיו לי שהנה אני מחרב לו את המרוץ ( מה לעשות התאמנו ביחד ותכננו את כל הלוגיסטיקה יחד ) ידעתי שבכל מיקרה לדורון תהיה לוגיסטיקה של ליווי רכוב ותכננתי להעביר לו את כל האוכל ה " לא טכני " – כל מה שהוא לא איזוטוני , חטיפי אנרגיה , חלבונים וכדומה שהיה באחריותי וברשותי .
אני אסביר את הרעיון של אוכל " לא טכני " שאני הייתי מופקד אליו , לאור אולטרה מרתון " הר לעמק " הראשון בו רצתי בזוג 50 קילומטר *2 ובו היה חמסין של מעל 40 מעלות , חמסין שרצי זוגות אולטרה רבים לא שרדו גילתי שהדרך הכי טובה להימנע ממכת שמש היה להקטין את טמפרטורת ליבת הגוף ע " י קרח –איך עושים זאת בהר לעמק הראשון חיסלתי בהפסקה בין הריצות את כל השלוקים של הילדים . כלקח מאותו אירוע הכנתי לנו 4 חבילות שלוקים . לאור אולטרה מרתון " הר לעמק " השני בו לא יכלתי להכניס יותר אוכל של גל ' ים וחטיפי אנרגיה ולכן אכלתי קרקרים ובייגלה מהתחנות של המארגנים קניתי מאסות של חטיפים מלוחים . מעבר לכך כלקח של האולטרה האחרון של מגידו בו הייתי מחוק מעייפות קניתי לנו פחיות של משקה קפה –למען אפקט העירור של הקופאין . כל אלא היו ברשותי ואני בשלב הזה של יום רביעי לא הייתי אמור לצאת למרוץ .
יום רביעי נע במהירות מבהילה , דורון היה אמור לאסוף אותי ב 17:00 כך שהיה לי DEAD LINE בכל מובן אפשרי , כל היום עסקתי בשיחות עם רופאים ולא קיבלתי מענה למה הימים הקרובים צופים . בשעה שלוש ומשהו שוחחתי עם דורון ואמרתי לו שתוך שעה אדע עם אני יוצא או לא יוצא למרוץ . הייתה לי שעה להחליט ובה דיברתי עם כל דמות משמעותית יותר ופחות או יותר לי . כל האנשים בעלי האוריינטציה הפסיכולוגית החזירו לי את ההתלבטות והגבירו אותה , מה עבורי המשמעות של הנסיעה , איך אני מרגיש בנוגע לידיעה שמצבה של אימי לא ברור ואני נוסע " להנות " במרוץ .. מה זה יגרום לי ואיך אחוש לאחר מכן .
כל מי שרץ איתי אי פעם אמר שאני חייב לרוץ ושאחרי המאמץ שהשקעתי אין ברירה אלא לרוץ . טכנאי מהוט שדיבר איתי במקביל ייעץ לי לרוץ אבל לפני כן לשדרג לחבילת הטריפל .. בקיצור .. בלאגן … החלטתי לשחק משחק סוליאטר ולהחליט לפי התוצאות .. אם אנצח אצא לרוץ ואם אפסיד אשאר .. לאחר ההפסד הראשון החלטתי שנעשה אחד מארבע ולאחר שזה לא הצליח החלטתי שזה ממש ילדותי להחליט לפי משחק במחשב החלטה גורלית כל כך .
כל דבר הרגיש כטעות , לאחר שהבנתי שכל בחירה תהיה לא נכונה ותהווה טעות משמעותית הודעתי לדורון לאסוף אותי .
יצאתי מהבית עם כאב גב , כאב ראש וכאב בחזה , אמרתי לעצמי שחוץ מהתקף חרדה מלא אני ממש יוצא מוכן נפשית למרוץ ושזה הולך להיות מאוד משעשע מחר במרוץ .
את הלילה בקיבוץ חצרים לא אשכח זמן רב , למרות האירוח המפואר והחדר הפרטי לא הצלחתי כמעט לישון כל הלילה , הרצתי תסריטי זוועה הן בנוגע למרוץ כמו גם בנוגע לאימי , הרגשתי ממש מחורבן כי גופנית הכל כאב לי וממש לא הצלחתי לעשות כל אבחנה מה " אמיתי “ ומה " לא אמיתי " – כאילו שיש אבחנה כזאת … לקראת הבוקר הצלחתי להרגיע את עצמי ולהירדם … בדרך לקו הזינוק ניקרתי באוטו וניסיתי לשדר לדורון ולמלווה שאני מוכן בענק ואנחנו נקרע את המסלול …
הגענו לצומת דבירה , פגשתי את הרצים האחרים ונתתי להם את מדבקת המרוץ של רצי המאה מייל , אמרתי להם שבאולטרה " הר לעמק " השני חלוקת המדבקות מראש עשתה לרצים מזל ומתוך 13 שיצאו ל 128 ק " מ רק שניים פרשו … היינו כעת 18 איש , כולם חייכו למצלמה כצאן מובל לטבח .. כמה שהיינו תמימים .. מי ידע .. עבורי המרוץ אומנם ערך רק 22 שעות לערך אבל נמשך נפשית ורגשית מעל לשנה .
סיום חלק ראשון
"אולטרה מרתון חוצה ארץ" – עוד שבוע למאנייק
אוקטובר 23rd, 2010
לאט לאט או ליתר דיוק מהר מהר המועד מתקרב. מאוד קשה לסכם את כל תהליך האימון במילה אחד לכן אלך על שתיים –קשה מאוד . בתחילה נטשתי את אהובתי משכבר הימים –גבעות מגידו וחיפשתי את המישור המושלם , זה שיידמה את תנאי המרוץ( יחסית למה ששמעתי אליו ) מישור בו אוכל לעשות סיבובים של חמישה קילומטרים ואתנסה ב" תנאי הקרב" .
הריצות הראשונות היו באזור כפר יהושע , שוב ושוב הלוך ושוב אותה דרך , גאיית הפרות וריח המנגלים מסביב שבר אותי, עברתי לאזור ה" יוגב" כל בוגרי " הר לעמק " זוכרים את היוגב, המושב שאינו נגמר , עשרות קילומטרים אין סופיים של חציית הישוב , ניסתי מספר פעמים אך כאבי גב שאף אחד מהפיזיוטרפיסטים שניסיתי לא פתר גרמו לי לעבור מהמסלול של היוגב.
לאחר תלאות רבות מצאתי את ישועתי ברמת ישי ( אני חושב שאני היחיד שיכול לאמר את זה על רמת ישיש כולל המייסדים של הישוב ) , מסלול מעגלי של 5.2 ק" מ ועוד אפשרות למסלול פחות מעגלי של 12.4 ק" מ כל אלה יכינו אותי למרוץ .
ה" יופי" במסלול הנ" ל היה שחלקו הגדול מואר באורות הכביש שמוביל לצומת רמת ישי , יופי נוסף היה בחנייה מצוינת ויופי נוסף שלרוץ את המסלול שוב ושוב ושוב התגלה ה" אימון מנטלי " מעולה , מהר מאוד גילתי שהחזרתיות על המסלול הזה של כורכר ועפר הצמוד לכביש ולכן סואן ( כמו במסלול האמת –אני מקווה ) מאתגרים מאוד , התחלתי מידי פעם ל" תדלק " את הנפש בריצות באזור מגידו אבל מעבר לכך הריצות המעגליות עם בקבוק ביד או בקבוק בחגורה הפכו לחלק משגרת יומי .
בשבוע העמוס ביותר להכנות הגעתי כמעט לקילמטראז" של חבר קרוב וקירח מאזור תל אביב והצלחתי לגרד את ה-140 ק" מ . אתגרתי , בחנתי את עצמי בלסיים כל סיבוב של 5 ק" מ בדיוק 660 סמ" ק שתייה , איך מסיימים לפחות חצי חטיף אנרגיה בסיבוב , מה הדרך הכי טובה להחזיק את הבקבוק , לקחת את המלח , לאכול בייגלה תוך כדי, לשתות את הקולה מתי? ..
לקראת סוף התקופה הנחמה היחידה שהייתה לי הייתה הידיעה שלאחר שאסיים להתאמן באזור זה הוא יחרב- יהפכו אותו לחלק מכביש 6 – שזה רק סימלי בעת שאני מתאמן לריצה בסמוך לכביש 6 . לצערי הרב לקראת סוף תקופת האימונים גליתי שהתוואי הוזז ושהסיבוב הארור לא יהרס ע" י הבולדוזרים לקראת סיום האימונים.
שלושה שבועות לפני המועד תכננתי יחד עם שותף עלום שם לרוץ את הסיבוב מהשעה שמונה בבוקר ועד לארבע אחרי הצהרים , עקב שיקולים לוגיסטיים בחרנו ביום חג בסוכות .. שהתגלה כיום חמסין מטורף עם טמפרטורות שגירדו את ה-38 מעלות בצל .. כמה אירוני הדבר שבמסלול בו התאמנו לא היה צל וכמה אירוני הדבר שהתחזית ליום חמישי הבא ( יום הזנקת האולטרה ) היא 30 + מעלות .. בכל מיקרה שהתחלנו לרוץ היה חום איימים , אני הימרתי שנשרוד עד תשע , השותף הימר עד 11 , בסוף לקראת שעה 13:00 פרשנו בכבוד מסוים .. ומפוקפק ..
מאימון זה הבנתי שני דברים , ראשית השותף שלי מטורף , היות ורק מטורף יסכים לרוץ בתנאים כאלה ואני מטורף ששיתפתי עם הבחור הרע הזה פעולה .. הסברתי לאישה שבבית .. ארוכות שאני אנתק איתו את הקשר עקב האירוע והדבר כמובן לא הרגיע אותי ובטח לא אותה שידעה שיש לי פאקים " קלים " באמינות בנושאים הקשורים לריצה.
בכל מקרה שלושה שבועות מראש וכבר רציתי להגיע למרוץ ואולי גם לא כי ידעתי שנסבול . החלטתי לצמצם אימונים ולצבור כוח דבר שמגיע בהלימה מוחלטת לעובדה שאני חולה כבר שבוע .
אני מנסה לחשוב כעת מה למדתי , איך גדלתי מתקופת אימונים זה :
אולי המסלול היה יותר קל באימון מכל אולטרה אחר אליו התאמנתי ( בטוח שיתר קל מ" האולטרה של מגידו " וגם מ" הר לעמק" ) אבל מסתבר שמסלול משמים מאתגר נפשית לא פחות ואולי יותר ממסלול קשה פיסית אבל מעניין –עם טבע משתנה , עליות מפתיעות ועוד.
כל אולטרה בוחן אותך מזווית אחרת , אם באולטרה של מגידו השאלה הייתה איך מתמודדים עם עליות וקור, כמה מים סוחבים –3 או 3.5 ליטר ואיך מתאמים בדיוק את סחיבת המשקל כך שלא תמית את עצמך כפרד ומאידך לא תמות ברעב.
באולטרה של " הר לעמק" נהנתי מהאתגר, המסלול שאותו רצתי מספר פעמים מראש הורגש כמגרש הבייתי ( חוץ מהיוגב ) ולכן הורגש כמרוץ הרבה יותר נוח למרות שחלקים מהמסלול לא היו
ידידותיים ).
כאן בהכנות ל" חוצה ארץ" בדרך בה בחרתי של המעגליות והשגרה מצאתי את עצמי נפגש עם הרצון לא לרוץ , לא לקום בבוקר להתאמן , המסלול שאתה כבר מכיר ורוצה לחדול ולא להמשיך אותו. אני תוהה לא פעם עם לא פגעתי ב " מוגו " הריצה , אולי התעללתי בו יותר מידי באימונים הללו , לא יודע ימים יגידו .
מסתמן שהלוגיסטיקה היא תמיד נושא מהותי , הפעם אני לא פרד אבל כמה " קל " אני יכול להיות ולשרוד . האם לקחת מנשא , האם להסתמך רק על התחנות , האם למצוא לעצמי ספק של אוכל לאורך הדרך .. אני משער שכל אחד מרצי האולטרה שאל את עצמו את השאלה בנוגע לנושאים הללו , כי כאן בניגוד לכל האולטרה מרתון אותם רצנו בארץ יש צורך לסמוך על האחר עקב תנאי המגרש- תנאי המרוץ . האם התחנות יהיו מצוידות כמו שאני צריך או לאו , האם להמר ולסכן תקופת אימון כה ארוכה על האפשרות שלא אסיים כי לא היה את האיזוטוני בזמן הנכון.
תאמינו לי כתשתי והסתבכתי עם כל שאלה כאן בסיפור. ועכשיו שבוע לפני אני קצת חולה , מקווה שכאבי הראש והנזלת ייעלמו עד ליום שני שלישי ואני אגיע מוכן ומזומן לאתגר.
מאחל לכולנו יום סגרירי וקריר ( ויודע שאכלנו אותה ) והעיקר שתהיה לכולנו חוויה מגדלת , מחשלת ובונה.
