“זה כמו לרקוד עם שד שמחבק ולא עוזב
כן הוא תמיד רעב. אני הולך ומתרחק
ניצוצות של הבנה, שוב חולפים כמו סרט נע
כמו רוח סערה הם מקלפים עוד חלקים מהקליפה” (רמי פורטיס)
מכיוון שאת מרתון טבריה לא רצתי השנה עקב פציעה התחלתי להתאמן לקראת האולטרה בתחילת ינואר.
במרכז אימונים עמדו שלוש ריצות גב-אל-גב שמורכבות מריצה ארוכה שלמחרת ריצה ארוכה ( אבל קצרה יותר נוספת) ביצעתי שלושה אימונים כאלו, שכל אחד מהם הגיע לאזור של כשבעים ק”מ ריצה ביומיים.
לא בצעתי כמעט אימוני עליות וגם אלו שביצעתי היו קצרים.
ביום חמישי ערב המרוץ נסעתי עם אייל זמיר לאזור התחרות ולנו בקיבוץ רמת השופט.
המרוץ אמור להתחיל ב 5 לפנות בוקר, וידאנו שהטלפונים אינם מכוונים על עדכון שעה אוטומטי (בלילה היה מעבר לשעון קיץ ולא סמכנו על החברות הסלולריות) וכוונו אותם להעיר אותנו ב 3:45 . קמנו התארגנו נכנסו לאוטו וגילנו שהשעה היא 3:20, מסתבר שלמרות הכול השעונים הוזזו אוטומטית..
נסענו לשטח הכינוס וחיכינו ברכב.
המרוץ התחיל ב 5:10 בחושך מוחלט, רצנו ביער עם תאורת ראש והמראה היה כשל להקת גחליליות.
רצנו ביער בשבילים ובסינגלים בשעה וחצי הראשונות, לאחר מכן עלתה השמש ואיתה הגיעו העליות הרציניות, בכל העליות עברתי להליכה ע”מ לחסוך כוחות, בחלק מהן גם ללכת היה קשה.
הנוף הנשקף מהעליות היה מדהים. את ה 30 ק”מ הראשונים רצתי ברובם עם אנטוני וגווין.
לאחר כ 3 שעות הגעתי לתחנה הראשונה מילאתי מים ויצאתי לסיבוב הבא. אחרי כ 2 ק”מ חבר אלי יובל ורצנו ביחד את רוב הסיבוב. סיבוב זה לדעתי היה הקשה ביותר מבחינת כמות העליות ורמת הקושי שלהן. בשלב מסוים התחילה לי צריבה בצד העקב השמאלי אבל התעלמתי ממנה.
הסיבוב הסתיים, הגעתי לאוהל שוב למילוי מים ויציאה למקטע הבא של 15 ק”מ.
לאחר כקילומטר ריצה הצריבה הפכה לכאב בלתי נסבל שמנע ממני להמשיך לרוץ וכך במשך כ 6-7 ק”מ בעיקר הלכתי. אחר כך הכאב המשיך אבל בצורה שמאפשרת לי לחזור לרוץ ( בדיעבד זה היה רגע שבו התפוצצה השלפוחית הענקית שנוצרה לי כתוצאה מריצה על משטחים זוויתיים, גם ברגל ימין הייתה לי שלפוחית גדולה אבל כנראה שהכאב מרגל שמאל עמעם את הכאב ממנה). מנטאלית זה היה הקטע הקשה ביותר מבחינתי בתחרות, כאב בלתי נסבל ואני רק בתחילת קטע של 15 ק”מ, התחלתי לשבור אותו במוחי למקטעים, קודם נסיים 5 ק”מ, אח”כ 7.5 וזה כבר חצי מרחק, וכך הלאה.
מראש ידעתי שהקטע השלישי יהיה הקשה ביותר מנטאלית, והשלפוחית רק הוסיפה קושי נוסף.
לאחר כ 8 ק”מ קובי מודיע לי שהוא מגיע לרוץ איתי את הסיבוב האחרון, ידיעה זאת מדרבנת אותי לסיים את הקטע.
שוב הגעה לאוהל מילוי מים פגישה עם קובי ויציאה, בשלב זה אני מחכה לעליות, הן פשוט הרבה פחות כואבות מאשר הירידות. קובי תומך מעודד ומצלם, ההתנהלות היא של קטעי ריצה והליכה משולבים, כ 5 ק”מ לסיום אני מפעיל את נגן המוזיקה שבנייד ומשתדל להגביר קצב בקיטעי הריצה.
את המאות מטרים האחרונים במגמת ירידה, אני רץ מהר ( באופן יחסי::))
ומסיים עם חיוך אחרי 9 שעות ו 39 דקות.
הארגון היה מעולה המסלול מסומן להפליא אוהל הרענון מאורגן ומצויד היטב.
הפירגון והעזרה ההדדית בין הרצים היו חריגים לטובה לעומת מרוצי הכביש שבהם נטלתי חלק.
במרוץ שבו אתה קודם כל מתמודד עם עצמך והמסלול ורק אח”כ, אם בכלל, עם הרצים האחרים, קיימת תחושת שותפות ואחווה שמוציאה, לדעתי, את הטוב מהמשתתפים.
SMS י העידוד שקיבלתי לאורך הדרך עזרו לי מאוד ודרבנו את המוטיבציה שלי להמשיך, הצטרפותו של קוביש ל 15 הק”מ האחרונים הייתה הפתעה וממש מתנה משמיים, פשוט כבר לא יכולתי להרשות לעצמי לוותר.
מספר מסקנות לגבי ההכנה והמרוץ:
חודשיים אימונים ( שגם הם לא מלאים) אינם מספיקים.
עליות עליות עליות. לא רצתי מספיק אימוני עליות.
סחבתי יותר מידי מזון ונוזלים על הגב שבדיעבד לא הייתי זקוק לכולם.
80 ק”מ של ריצת שטח במסלול קשה ( כ 3 ק”מ של טיפוס מצטבר), כמעט ללא קטעים מישורים, רק עליות וירידות. הקושי במרוץ הוא הן פיזי ובעיקר, לדעתי, מנטאלי.
קיימות אין ספור נקודות שבירה ותירוצים וסיבות להפסיק. האתגר הוא להתעלם מהם ולהמשיך הלאה. לדעתי מרוץ כזה הוא 70% מנטאלי ורק 30% פיזי. בהשוואה לאירוןמן שבצעתי לפני כ 5 שנים הקושי היה רב יותר ( אם כי יתכן שהזמן מקהה מעט את זיכרון הכאב).
מה הלאה? קודם כל להתאושש. אם הכול יהיה תקין אז מרתון ת”א בעוד חודש, לא כתחרות אלה כריצה עם חברים בעיר בה אני גר ואותה אני ואוהב.
ועכשיו לקרב הגדול בין לנסות ולרדת סוף סוף משלוש במרתון טבריה 2010 לבין לרוץ באולטרה הבא ( בתקווה 100 ק”מ). למזלי יש לי עוד זמן להחליט…