טוב, רובכם הגדול שיקרא את הפוסט הזה לא מכיר אותי, כי אני די חדש בשכונה של אנשי האולטרה למיניהם. את דרכי בתחום הריצות הארוכות התחלתי לפני שנה וחצי בערך, כאשר החלטתי להתמודד עם אתגר המרתון ונרשמתי למרתון טבריה 2010. את המרתון הראשון שלי עברתי בתוצאה לא רעה של פחות מ3 וחצי שעות וללא הקיר המפורסם בדרך, ומשם השריטה התחילה להיות יותר עמוקה (כמו שאשתי היקרה נוהגת לומר לי). לאחר מרתון טבריה עשיתי עוד 2 מרתונים (ת”א וטבריה שוב) והחלטתי שצריך אתגר חדש: התחלתי לשוטט לי באתרי האינטרנט השונים שנוגעים בתחום האולטרה וכמובן שנדלקתי על הרעיון, אבל…מאיפה מתחילים, כמה צריך להתאמן, ומה צריך לאכול תו”כ ריצה?? צריכים גם מסלולי שטח ארוכים שלי אין מושג איפה להתחיל אותם אפילו (עד האימונים לאולטרה רגלי לא ירדה מהאספלט).
אך למזלי בעזרת ידידה מאוד טובה (שבמקרה לקחה מקום 2 ב50 ק”מ) התחברתי לאחד מנציגי האולטרה היותר מוכרים, קובי אורן היקר, שדאג להוכיח לאשתי שיש יותר שרוטים ממני.
וכך התחלתי להבין מה זה להתאמן לאולטרה מרתון, הנפחים השבועיים הגדולים, הריצות שמתחילות ב2-3 לפנות בוקר בזורע (אני גר בראשון לציון אז תחשבו לבד מתי הייתי צריך לצאת מהבית), התזונה שמשתנה והקצבים שהופכים להיות הרבה יותר שמרניים במטרה לשרוד את המרחק המיועד.
בכל תהליך ההכנה יצא להכיר עוד כמה אנשים טובים (דורון הענק , יורם החייכן, אילון שאף פעם לא קר לו, ואיתי האופטימי), ובכל תו”כ האימונים והשיחות שלי בעיקר עם קובי הבנתי שהאולטרה זה רק יום המרוץ אלא כל התהליך שבדרך וגם אם קרה שלא מסיימים אז לא לדאוג כי תחרויות תמיד יהיו.
יום המרוץ
לאורך כל היום הייתי בהתרגשות לקראת הלילה שקרב ובא, מה שגרם גם לבטן שלי להתרגש לא מעט, אך לקראת היציאה מהבית דברים התחילו להירגע. אתם מכירים את התחושה הזאת שאתם מגיע למרוץ מסוג חדש ורואה את כל החבר’ה המנוסים כבר, ותמיד מרגיש שרואים שאתה חסר נסיון, אני לפחות חווה את זה פעם שנייה(כך גם היה לי במרתון הראשון), אבל אמרתי לעצמי,אל תתרגש מזה לא באת להתחרות באף אחד אלא רק לסיים את המרוץ, זאת המטרה.
מחילים להתארגן מתמקמים עם הצידנית, התיק, בודקים את הפנס 10 פעמים, ומתכנסים לתדריך. קרן מתחילה להסביר על המסלול וכבר רף החשש שלי עולה בכל נושא ההתמצאות (או יותר נכון ההתברברות) אבל אני זורם. מוזנקים אני קובי ודורון החלטנו שאת ה50 הראשונים או לפחות עד שהאור יעלה נעשה ביחד, למזלי 2 בעלי הנסיון העשיר ידעו למתן אותי לאורך הדרך ולא להרביץ קצב בהתחלה כמו שאני רגיל בריצות קצרות יותר. אני משתין כמובן ללא הפסקה גם בגלל הקור וגם בגלל האיזוטוני.
מהר מאוד אנחנו מבינים כי לא נוכל לרוץ ברצף בעיקר בגלל תוואי המסלול,סינגלים בלילה לא בדיוק היו בתכנון שלנו אבל זה מה יש ועם זה ננצח(או ננסה לפחות).
אור הבוקר עולה ואני מחליט לפתוח קצת קדימה, ומסיים את מקצה ה50 , מתארגן ומתאושש לי לכמה דקות ויוצא לדרך ואז מגיע המשברון הראשון, אני מוצא את עצמי חוזר על המסלול פעמיים כאשר אני מגיע לשלט שכבר מכווין חזרה לנק’ ההתחלה ואני בטוח לחלוטין שלא סיימתי 20 ק”מ, מנסה להתקשר לקרן אך היא בממתינה בסביבות ה20 דקות ואז אני פוגש את גלעד שגם הוא חווה את אותו ברבור, אנחנו מבינים שאיזה ילד משועמם החליט לשחק עם החיצים וכך התבלבלנו ומהמקומות הראשונים עברנו להיות די מאחורה, לאחר שמתאפסים אני מחליט לפתוח קצב ולנסות להגיע כמה שיותר קדימה ורק בכדי לא להרגיש תחושת פספוס.
אני יכול להמשיך ולספר כל חוויה שעברתי אך זה יהיה ארוך מידי,אבל אני יוצא עם תובנה אחת מאוד גדולה מכל החוויה הזאת, במהלך כל אימוני לא עברתי את מרחק ה50 ק”מ ברצף, דבר שדי חששתי ממנו לקראת המרוץ אך אחד הדברים שנוכחתי לדעת זה שבאולטרה מעבר ליכולת הפיזית ,החוזק הנפשי והמנטלי משחק כשחקן ראשי ואת זה הרגשתי בלא מעט נק’ במרוץ. למרוץ מסוג כזה צריך לבוא פתוחים ומוכנים לכל, ובמקביל לדעת להיות בוגרים ולהפסיק כאשר מבינים שההמשך יכול להוות סכנה לפציעות וכדומה כמו שחלק מחבריי לריצה עשו ועל זה צריך לכבד אותם.
אני לא יכול שלא להתייחס לגל התגובות שעלו, אז בקצרה ,זה נכון שהמרוץ השנה היה שונה באופיו משאר המרוצים וזה נכון שהמסלול בלילה לא היה הכי פשוט לתנאי הלילה, אבל בין זה לבין לבוא ולהפנות אצבע מאשימה למארגנים על רשלנות וחוסר ארגון יש פער ענק.
יוצא להשתתף בלא מעט מרוצים שתנאי הארגון בהם הם בתנאים הרבה יותר סטריליים, שבהם רמות המחדל היו גבוהות בהרבה, לטעמי אין מרוץ מושלם אבל לזכותה של קרן יאמר שאין שום מירוץ שעוטף את המתחרים שלו בכזה חום ומשפחתיות שילדים רודפים אחריך ומורידים ממך את התיק ושואלים אותך איזו שתייה לשים ואיזה חטיפים למלא לך. לארגן מרוץ זה לא צחוק,ואני לא חושב שהייתה פה איזושהי קלות דעת באחד מהנושאים.
בתור רץ אולטרה מתחיל שחווה את מרוצו הראשון מקווה לראות את הענף הזה מתפתח,שטחים יפים לרוץ לא חסר לנו וגם צורות לאתגר אותנו לא חסרות, כל מארגן מרוץ בדרכו.
לנו נשאר רק להצביע ברגליים.