פם ריד הינה אחת מטובי רצי האולטרה מרתון של ימנו. (ואני אומר מטובי ולא מטובות כי היא נצחה גם את כל הגברים בחלק מהמרוצים בהם התחרתה) . בשנת 2005 היא הפכה לאדם הראשון שסיים ריצה של 300 מייל ללא שינה, ושברה בכך את שיאו של דין קאראנזס של 262 מיילים. היא האישה היחידה שניצחה פעמיים את מרוץ בדווטר הנחשב לאחד המרוצים הקשים בעולם – היא הייתה הראשונה מקרב הגברים והנשים כאחד.
פם הסכימה להעניק ראיון טלפוני עבור אתר מרחקים
מתי התחלת לרוץ ולמה?
התחלתי לרוץ בביה”ס התיכון, על מנת להיכנס לכושר בכדי לשחק טניס, תמיד הייתי ספורטאית ורציתי לעסוק בספורט גם בקולג’ וחיפשתי ענף ספורט בו אהיה טובה.
כיצד הפכת להיות רצת אולטרה?
שיחקתי טניס בקולג’ עשיתי מספר טריאתלונים ואחד הלקוחות של בעלי השני (התחתנתי התגרשתי ונישאתי מיד בשנית ) רץ ריצת 100 מייל בלדויל והוא סיפר לי אודות המרוץ. הוא הפך להיות המנטור שלי ולימד אותי כיצד רצים ומתאמנים למרחקים אלו.
המרוץ הראשון שלי היה למרחק של 100 ק”מ רצתי אותו ביחד עם בעלי וסיימנו אותו אחרונים. מה שמשעשע זה שבשנים הבאות ניצחתי את המרוץ מספר פעמים מבין הנשים. חודש לאחר מרוץ זה רצנו בפעם הראשונה 100 מייל.
איזה אדם היית לפני שהתחלת לרוץ וכיצד הריצה שינתה אותך?
תמיד הייתי אותו אדם אבל כאשר זכיתי בבדווטר בפעם הראשונה, הזכייה שינתה את חיי. זכיתי כבר במספר מירוצים לפני כן אבל הזכיה בבדווטר, שהינו אירוע גדול, שזכתה לתהודה כה רבה הוסיפה רבות לבטחוני העצמי. עם ביטחון עצמי גדול יותר העזתי לנסות דברים נוספים ושונים. בשנים האחרונות אני מנהלת את המרתון בטוסון אריזונה אשר אינו גדול במיוחד ומשתתפים בו כ 4000 רצים, ולא מזמן השתתפתי בכינוס של מנהלי מרתונים, חלקם בני 20,000 ו 30,000 משתתפים, הייתי קצת בדיכאון וחשבתי, המרתון שלי אינו טוב כשלהם התחלתי לדבר על ריצה ולא הרגשתי בטוחה בעצמי, אולי מה שעשיתי הוא כזה נהדר, ואז אמרתי לעצמי כן עשיתי דברים טובים, המרתון שאני מנהלת מצליח הוא אמנם קטן אבל זה בסדר , וזה בעצם מסר שאני רוצה להעביר, עליך לקבל את עצמך ואת מה שאתה עושה, ולהפיק מעצמך את המרב שאתה מסוגל ולא להשוות את עצמך לאחרים. חשוב לי לגבי עצמי לתת לי קרדיט על מה שעשיתי, עשיתי דברים “מגניבים” שאני יכולה לשתף אותם עם אחרים ולתת להם את הביטחון שגם הם יכולים לעשותם.
אני אוהבת לרוץ וזה נותן גאווה גדולה להיות רצה. הריצה מעניקה לי כוחות מבפנים, ריצה למרחקים ארוכים עוזרת לי בחיי ומאפשרת לי לעשות דברים רבים. הריצה מעניקה לי אושר ושלווה.
בשנתיים שזכית בבדווטר, האם חשבת לפני כן שזה אפשרי?
לא, למעשה תן לי לאמור זאת כך, חשבתי שאוכל להיות המנצחת מקרב הנשים, לא חשבתי שזה יקרה אבל בהחלט חשבתי שזה אפשרי. הגוף שלי אוהב אירועים מסוג זה, בריצות הארוכות באימונים אני נתקפת בחילה מפעם לפעם, אני אוכלת ואז הגוף מתנגד למזון ובסופו של דבר אני מקיאה, רצתי בבדווטר 8 פעמים ומעולם לא חשתי בחילה. כנראה שגופי בנוי להתמודד עם החום והגבעות.
האם נשים טובות מגברים בריצות האולטרה?
אני חושבת שככל שהמרחקים גדלים הפער בין נשים לגברים מצטמצם. תראה לדוגמא את בדווטר, כל פעם שרצתי את המרוץ הגעתי בין החמישה הראשונים. אני חושבת שבמרחקים הארוכים יכולות הגברים ונשים מתחילות להשתוות. יש פחות צורך בשרירים ויותר בעמידות, סבולת וחוזק מנטלי. במאי רצתי מרוץ של שישה ימים, אני שברתי את השיא האמריקאי ואישה אחרת את השיא העולמי ההינו כ 130 ק”מ לפני הגבר הראשון. אני חושבת שיש קשר לשרירים, לגברים מבחינה גנטית יש יותר שרירים, מרחק המרתון קצר יותר ושם יש לשרירים יתרון מסוים.
כיצד את מצליחה לאזן בין חיי משפחה וגידול שלושה ילדים לבין האימונים והתחרויות?
עכשיו הילדים שלי גדולים יותר כך שזה פחות קשה. התמזל מזלי ואני עובדת בעיקר באמצעות הטלפון בארגון המרתו כמו כן בעלי מרוויח טוב, כך שמתאפשר לי יותר לעסוק בריצה. כמו כן התמזל מזלי למצוא ספונסרים (כמובן שאשמח למצוא עוד כמה ) 
אני מנסה לאזן בין הספורט לבין המשפחה והחיים, אני מביאה את בני לבית הספר ( נשאר לי רק ילד אחד בתיכון בכיתה ט השניים האחרים כבר בוגרים) ואז אני יכולה להתאמן. כמו כן אני עושה לא מעט קרוס טרייניג, אני גרה בוויאומינג אני עושה החלקת סקי מהירה, אני שוחה, אני עושה תחרויות איירונמן. אני מתייחסת לתחרויות איירונמן כיום כף, אני מאוד תחרותית אבל אני כמעט לא רוכבת על אופניים כך שאין לי סיכוי לזכות במקומות הראשנים בקבוצת הגיל שלי.
את בעצם מתייחסת לאירונמן כמו אימון ולא כתחרות ממש?
בהחלט מבחינתי אירונמן זה אימון קרוס טרייניג. זה לא “או אלוהים אני עומדת להתחרות באירונמן”. השחיה מאוד מפחידה אותי, אני לא אוהבת שחיה במים פתוחים עם כל כך הרבה אנשים מסביבי כך שאניהולכת הצידה ושוחה לבדי. עם זאת זה כיף גדול. אני רוצה שאנשים יהנו מהספורט, אם אתה גם מצליח זה רק הדובדבן שבקצפת, צא החוצה תכייף ותן לעצמך ליהנות מזה.
אנו רואים שרצי אולטרה רבים משתבחים על הגיל, כיצד הגיל משפיע על אימוניך והתחרויות בהן את נוטלת חלק?
האמת היא שאני לא חושבת על עצמי כעל אדם שמתאמן, אלו הם חיי, אני רצה בן 3 ל 5 פעמים ביום, אני רצה עם הכלבים, רצה עם בני באימון כדורגל. אני לא רוצה להלחיץ את עצמי שאני “צריכה” להתאמן למרוץ כזה או אחר, כשהלחצתי את עצמי ההנאה פחתה וכך גם ביצועי בתחרויות. אני עומדת להיות בת 49 השנה, אני נוקשה יותר אני זקוקה לעשות יותר מתיחות שאיני אוהבת לעשות. אני מעדיפה לרוץ 5 פעמים ביום ולא לעשות מתיחות, אבל החלטתי מעכשיו ארוץ ארבע וחצי פעמים וחצי פעם אעשה מתיחות. אני מתכוונת לרוץ עד יום מותי. אני רוצה להמשיך והתחרות עד יומי האחרון. הריצה היא חלק כל כך משמעותי מחיי. כבר לא כל כך אכפתי לי כמה מהר אני רצה, אני פשוט רוצה לרוץ.
האם זה נכון שבחלק מהפעמים שרצת בבדווטר לא אכלת מזון מוצק אלה רק מזון נוזלי?
נכון, בפעמיים הראשונות ניזונתי מנוזלים בלבד. מאז גופי השתנה ואני זקוקה ליותר מזון, לא במרתון כמובן אלה במרחקים הארוכים יותר. אני מעדיפה לא לאמור לאנשים מה נכון ומה לא נכון ביחס לאכילה ושתיה בתחרויות, אני אומרת להם להקשיב לגופם.
מהם המרכיבים העיקריים של אימונייך?
לקום לאכול לצאת החוצה ולרוץ. אני רצה במינימום שבמינימום פעמיים ביום ובמקסימום חמש. אני לא רצה ריצות ארוכות, הריצות הקצרות הן בנות 30 עד 40 דקות והארוכות אינן עולות על 3 שעות.
האם את חושבת שנראה בעתיד רצי עילית עוברים ממרתון לריצות אולטרה?
אני חושבת שכן אבל אני חושבת שהם לא ישרדו הרבה בתחום. כשאתה דוחף את הגבולות שלך ללא הרף קשה להתמיד בכך. אולטרה קל יחסית לגוף בגלל הקצבים האיטיים יותר. לדעתי אחת הסיבות שאני עדיין ממשיכה לרוץ היא שאני לא מהירה במיוחד.
יש לאחרונה הרבה התייחסויות לריצה יחפה, מה דעתך על נושא זה?
הספונסרים של הם ניוטון זו נעל מאוד קלה שמעודדת אותך לרוץ על כריות הבהונות, אני חושבת זה כמעט כמו ריצה יחפה. אני רצה כבר כמעט שלוש שנים רק בנעליים אלו ואני חושבת שזה רעיון טוב לגוון. גם אים יש לי ספונסר לנעליים אני ארוץ עם נעליו למעלה מ90% מהזמן ובשאר הזמן לגוון. אני חושבת ישי מקום לריצה יחפה לא כמרכיב העיקרי אלה כגיוון. סכנת הפציעה קיימת כשאתה רץ 150 מייל בשבוע ואני חושבת שחלק גדול מזה צריך להיעשות עם נעליים.
מה היה הרגע המפחיד ביותר שלך במהלך ריצה?
שני סוגים של פחד.
בריצת 100 מייל במונטנה שברתי את היד אחרי כ 15 מייל, המשכתי לרוץ וסיימתי ראשונה בקרב הנשים.
רצתי ריצת 100 מייל לבדי בסן דייגו, וזה היה באזור של אריות הרים, שם נהרגה אישה ע”י אריה בזמן שרצה. ראיתי כל הזמן עקבות של חתול גדול, הייתי לבדי וכל הזמן חשבתי שאריה יזנק עלי.
מה היה הרגע המשמח ביותר שלך בריצה?
לזכות בבדווטר!. זה היה מרגש ביותר.
אם לא ההיית רצה מה היית עושה?
אלוהים, אני אפילו לא יכולה לדמיין את זה. אני מרגישה מבורכת. מאז היותי ילדה קטנה תמיד עסקתי בספורט כל שהוא. אלוהים שם אותי על פני האדמה בכדי שרוץ ולחלוק את הריצה, אני מנסה לחלוק את הריצה ואת היופי בלרוץ הרבה. אני לא יכולה לדמיין את החיים בלי ריצה זה פשוט מי שאני.
איך את מתמודדת עם משברים במהלך הריצה?
אתה צריך להיות מוכן לכך שבעיות ומשברים יצוצו. יהיו לך זמנים קשים ועליך להבין שהם יחלפו, לפעמים זה יותר קשה מפעמים אחרות אתה פשוט צריך לאמור לעצמך שזה יחלוף, עם יש לי מלווים אני נעזרת בהם ומבקשמת מהן שיאמרו לי שמשבר הוא זמני ושהוא יחלוף. אם יש אנשים בסביבתך פשוט בקש את עזרתם ברגעים הקשים.
אני רוצה לעזור לאנשים ולהסביר להם שריצה בסך הכל היא די פשוטה. צריך רק לצאת החוצה ולשים רגל אחת לפני השניה, זה לא תמיד כיף לעשות זה אבל זה תמיד כיף לדעת שעשית את זה. הקיפו את עצמכם באנשים רצים ולמדו מהניסיון שלהם ושלכם.
כמה מילות סיכום
היה מאוד מרגש ומעניין לדבר עם פם ריד, הפתיחות שלה ונכונותה לעזור ולשתף הפתיעו אותי. לא ענין אותה כלך כך אם יש לנו הרבה או מעט קוראים , מבחינתה כל זמן שהיא יכולה להעביר את האהבה לריצה לעוד מספר אנשים זה מספק אותה.
פם ריד פרסמה את סיפורה בספר The Extra Mile: One Woman’s Personal Journey to Ultra-Running Greatness
המעונינים לשמוע את הראיון המוקלט מוזמנים ליצור קשר עם צוות האתר.