לפני שנה, עשיתי את המקצה של 127 ק” מ בהר לעמק יחד עם חברי ירון דניאלי. כבר אז, הערכתי שיש לי סיכוי לעשות את המסלול כולו סולו– כפי שהיה אמור לעשות הרץ הברזילאי אשתקד. שמרתי את זה ביני לבין עצמי, אבל הרצון נשאר והתחזק עם הזמן. הערכתי שאכן תהיה בעיה לא פשוטה מצד המארגנים לאפשר דבר כזה, וכבר הכנתי טיעונים מסוג: אז מה אם הוא מברזיל, ישראלי רגיל צריך להיות מופלה.
באחד מאימוני המסלול לקראת חוצה ארץ גיליתי את לבי בשושו ליורם עתיר. הוא עודד אותי. אח” כ באחת מריצות ליל ירח אצל דורון שלמון דיברתי בעניין עם קובי אורן והוא דיווח לי שהעניין בשלבי התהוות, וקרוב לוודאי שיצא אל הפועל. כבר אז העליתי בפניו את חששותיי מהמאמץ הבלתי רגיל הכרוך בכך. בעיקר חששתי מנזקים אורתופדיים.
יום קודם למרוץ מתקשר אלי אילן אייזנשטט ומודיע לי שהוא פורש על רקע בעיות גב. עכשיו אני רגוע, לבטח אגיע אחרון. הוא מזהיר אותי משני דברים. הירידה בקטע הראשון מקלעת נמרוד שהיא מסוכנת ומזמינה פציעות. הוא הפציר בי ללכת את הקטע של הירידה התלולה. בנוסף, הוא הזהיר אותי לא להיצמד לעמיתיי הצעירים. הם התאמנו טוב, הם צעירים, והם בכושר מעולה. רשמתי לפני את עצותיו של אילן, אבל יישמתי אותן לא במלואן.
כבר בקטע הראשון, בירידה מקלעת נמרוד לבניאס, אני נופל. כן, ריצה נוחה בירידה, אני טרי, כביש, וכבר על ההתחלה אני מתגלגל אחרי שנתקלתי בבמפר. כבר כאן, בלב ראשוני זה, אני מקבל רמז שזה לא יהיה קל, שזה לא היום שלי, וזה לא ילך חלק. אני עושה הערכת נזקים, ומגלה רק שפשוף במרפק ימין. אני מחליט שזה מאלוהים, שמזהיר אותי מנפילות בקטעים שיבואו עלי לטובה, והם קשים הרבה יותר. אני, בתור ” נפלן” ידוע, משתדל כל הריצה להקפיד להדביק את מבטי לאדמה. אז אני מוותר על נוף, על צפייה במסלול, בסביבה, ומשתדל לא ליפול. בקיצור האזהרה עבדה. מלבד נפילה אחת רכה מאד אחרי מיזרע, עברתי את המסלול ” ללא נפגעים“.
בהמשך למוטיב ” זה לא יעבור חלק“, בקטע השני מהבניאס לשמיר אני מקבל מכה פסיכולוגית. יוני בני הבכור מצטרף אלי ברכיבה. אני לא שקט כי יוני אינו רוכב שטח מיומן. לזכותו עמדה העובדה שהוא שרת את רוב שירותו הצבאי כמט” ק בחטיבה 7, והוא מכיר היטב את דרכי האזור. ברם, החשש שלי התגלה כמחוסר בסיס, יוני הפתיע אותי. הוא אמנם רכב ללא טייץ רכיבה, ועל אופניים שאינו רגיל אליהם ( במיוחד המושב), אבל גילה הסתגלות מהירה ויכולת רכיבה טובה. הקטע מבניאס לשמיר קשה לריצה, אבנים, עליות וירידות, ואני מתקשה כבר כאן. אין לי הסבר לכך, וזה לא קרה לי במרוצים קודמים. המכה הפסיכולוגית היא משמעותית, ואני מודאג, הרי רק התחלנו. יוני מדווח ” תל פאחר משמאל“, ואילו אני עסוק בדברים אחרים, בעיקר בלזהות מכשולים בשביל שעלולים לסכן אותי. גם על הנוף הלילי שנפרש לפנים של עמק החולה אני מביט רק לשניות ספורות. המצב קשה ומדאיג, ורק התחלנו כי אני מתקשה ” להיכנס לריצה“. אני לא בטוח שבשלב זה כבר הבנתי את חומרת הבעיה.
מאיה נוסעת מאחור עם הטרקטורון כבר מהקטע השני. היא נמצאת 70-80 מ‘ מאחור ” יושבת לי על הזנב“. הייתי משוכנע באותם רגעים שהמארגנים שלחו אותה במיוחד אלי מתוך מחשבה: זה זקן זה, צריך לשמור עליו שלא יהיו לנו בעיות, כל השאר כבר יסתדרו. אני גם שומע אותה מדברת מספר פעמים בטלפון, כשנושא השיחה הוא הרץ הברזילאי.
באיזה שהוא שלב באזור זה גלעד חולף על פניי ( הוא הרי זינק אחרינו)- אני לא זוכר בדיוק היכן. כל שאני זוכר הוא שהוא נראה טרי, בוטח, רץ בקצב אחיד ונמרץ, וזה בלט על רקע הביטחון שלי שהתערער מאד. הייתי מודאג. מחליפים מספר מילות נימוסין, והוא ממשיך קדימה.
אחת הטעויות הקשות שעשיתי במרוץ הנוכחי היא שלא הוצאתי את מרוץ חוצה ארץ מהראש. משום מה התייחסתי להר לעמק כמו חוצה ארץ+50 ק” מ. הרי היו לי בראשי הנתונים להכיר בעובדה שזה לא כך, כי הרי רצתי יותר מחצי המסלול בהר לעמק בשנה שעברה ( מצלמון לתימרת). אופי המסלול שונה לחלוטין מהחוצה ארץ. בחוצה, פחות או יותר רצתי כפי יכולתי, וחוץ מקטעים קצרים מאד יכולתי לרוץ בחופשיות לכל אורך המסלול. כאן, אופי השטח אילץ אותי להקדיש הרבה מאמץ פיזי ומנטלי למשטח ולתוואי, וזה התיש אותי. אני באופיי רץ, וכאשר יש מסלול שמקשה על הריצה, זה פוגע בי מאד, מעייף, מפחיד ( נפילה), מתסכל. זאת גם הסיבה שאני רץ עם כפפות ( להגן על כפות הידיים במקרה שאאלץ לבלום נפילה באמצעותן). בנוסף, כנראה ” שהתוספת” הזאת של עוד 50 ק” מ, היא תוספת של הרבה יותר מ– 50 ק” מ: אם מבחינת המרחק, ויותר מבחינת השעות שצריך להישאר ער ולעבוד. מבחינת משך הזמן– כאן דובר על ריצה של יותר מ– 24 שעות. כבר מראש הערכתי שזהו מחסום רציני. חוסר השינה, העיפות המצטברת, ההשפעה המנטלית של הלילה השני– הערכתי מראש שכל אלו יהוו בעיה, וכך אכן היה. חשבתי אפילו לתפוס תנומה קלה באחת התחנות, אבל חשבתי שיהיה לי קשה מאד להרדם. לפיכך ויתרתי על שינה, ואמנם שילמתי על כך בכך שבקטעים האחרונים העיניים ממש נעצמו לי תוך כדי ריצה.
בקיצור זה ממש לא אותו הדבר. משום מה, למרות שידעתי שזה לא אותו הדבר, התנהגתי כאילו זה אותו הדבר, ושילמתי מחיר על כך. גם התחושה הפיזית הייתה לא טובה. היה לי חם ( ללא סיבה), הוסט הזוהר אותו ” הכריחו” אותנו ( בצדק) ללבוש על החולצה גרם לי לאי נוחות ופגע בקרור הגוף. כבר כאן החלטתי שבלילה השני אני רץ רק עם חולצה צהובה זוהרת, או אם יכריחו אותי אז רק עם וסט.
בתחנות הראשונות גיל מדווח לי שאני מהיר מידי, ועלי להאיט את הקצב. הוא מסתמך על הפרש הזמן במעבר בתחנות ביני לבין אלו שלפני. כך אני עושה, אבל לא רק בגלל מה שגיל אמר לי, אלא שאני, כבר בחלק התחלתי זה, מתחיל להיות מותש. אלו מקומות שלא הייתי שם, ואני בבעיה מנטלית קשה. איך יוצאים מזה?
אנחנו ממשיכים דרומה, ויוני מפתיע אותי. הוא רוכב עוד קטע ועוד קטע, ואינו נשבר. אני מעריך שזה המרחק הגדול ביותר שרכב בחייו. הוא מודיע לי כל הזמן שלדעתו אני רץ מהר מידי. אני לא מסכים וממשיך בקצב שלי. באיזור זה אני עדיין ” צמוד לג‘ רמיין“, ועוקב אחרי הקצב. בדיעבד הוא כנראה צדק. עד רגע זה אני מתלבט בשאלה אם הייתי יכול לעשות את המרוץ הזה טוב יותר לו הייתי מתחיל לאט יותר. אבל כאמור אני שבוי בתחושותיי. מסלול מישורי ונוח, לילה קריר ( לא מספיק קריר), ומרוץ חוצה ארץ אצלי בראש.
לפני המרוץ השתדלתי לתכנן בצורה מיטבית את הדברים. לתאם עם האנשים, לקחת את הציד הנידרש, לתכנן דרכי פעולה. זאת, כדי שבזמן המרוץ לא אצטרך להיות מוטרד בעיניני המינהלה. יהיה לי מספיק עינינים לדאוג בקשר לריצה שלי ולגוף שלי. ואמנם, אחד הדברים החשובים שעשו שיבעת המופלאים ( האנשים שליוו אותי לאורך המרוץ): הם הורידו מעלי כל דאגה, ואיפשרו לי להתרכז בהתמודדות עם הבעיות הקשורות לריצה שלי.
באגמון החולה רצתי הרבה על כביש. הריצה נוחה למדי, רק שבעלי חיים רבים ” חוצים” את המסלול שלי. ציפורים גדולות ממריאות במשק כנפיים, ברקע כל מיני קריאות, נהמות, ציוצים וציפצופים של בעלי חיים שונים. אני רק שומע, לא רואה. לא ידעתי אם אני צריך לחשוש או להנות מהחברותא. גם בקטע הזה יוני לפניי, ומשרה עלי אוירה של ביטחון, ואני נהנה להפקיר את עצמי לתחושה הזאת. בתחנת אגמון החולה אנחנו לא חוברים לליווי, כפי שהודיעו לנו מלכתחילה. יוני ואני מתרכזים באגד הצליחה.
כשבוע לפני התחרות פגשתי במקרה אצל צביקה ומעיין את רפי פרחי– ” הרוקח של הספורטאים“. הוא נתן לי תדריך מפורט על מה אני צריך לקחת מבחינת תוספי מזון כדי לשרוד את המירוץ. אחת ההמלצות העיקריות שלו היתה לקחת מגנזיום למניעת התכווצויות שרירים. שמעתי בעבר לא מעט על המגנזיום הזה, אבל מעולם לא השתמשתי בו. גם היה לי רושם שמגנזיום גורם לבעיות בטן שונות, ומאד חששתי מכך. להתנהל בתחרות כה ארוכה עם כאבי בטן– זה יכול להיות עינוי לא קטן. אבל לאור גודל המשימה שעמדה בפני החלטתי לנסות. גיל צייד אותי עוד באותו יום במגנזיום, ובימים שלפני התחרות לקחתי מידי פעם כדור כזה. לא הרגשתי שום בעיה בעיקבות כך. ואמנם, בתחרות עצמה, כל כמה שעות לקחתי כדור מגנזיום, ולא נתקלתי בכאבי בטן, ולא הייתה לי לכל אורך היותי על הרגליים במסלול– ולו פעם אחת של התכווצות שרירים כלשהי. יכול להיות שזה קשור לא למגנזיום אלא יותר לזה שההתקדמות היתה איטית.
בגשר הפקק אני מבקש מהמלווים לרוץ לבד. לא יודע למה, אבל מדובר בקטע קצר, ורציתי לבחון את הריצה לי בעצמי. אני יוצא לריצה בלי מיים, רק עם 2 ג‘ לים בכיס. ביציאה מהתחנה אני פוגש סוף סוף את הרץ הברזילאי. הוא הולך. אני משתדל לרוץ קצת לידו כדי לתהות על קנקנו, ואני מציע לו ביגלעך מהשקית שאני מחזיק בידי. הוא מסרב בנימוס. מכאן ואילך, ושלא ברצוני, הרץ הברזילאי הופך להיות נושא בריצה שלי. וזה כמובן בעל כורחי. מאיה מדווחת לי על מצבו, רומן מספר לי על מיקומו, המלווים מתארים את התנהלותו וכו‘. זאת, עד שמאיה מדווחת לי: ” הברזילאי פרש“. האמת, היה לי עצוב בשבילו, ולא הבנתי מה בדיוק קרה לרץ עם רקורד עשיר כמוהו.
תוך כדי ריצה באחד הקטעים הראשונים ( לא זוכר איפה בדיוק) אני שומע נביחות של כלבים רבים. ככל שאני מתקרב אליהם הנביחות מתגברות. אני כבר רואה בעיני רוחי עדת כלבים שוטים מתנפלים עלי ומכלים בי את זעמם הפיראי. זה סיוט שעובר עלי כמעט בכל ריצה בפארקים שאני רץ בהם, כאשר אני עובר בסמוך לכלב ביתי שקשור לבעליו. כשאני מגיע אני רואה ( כמה שעיני הזקנות עוד מצליחות לראות בלילה) מיכלאה על שולי שביל הריצה, ונביחות עד לב השמיים. אני מתפלל שיצרן רשתות הברזל וחוטי התייל, והגדרות, והשד יודע מה, עשה עבודתו נאמנה, ואלו ימנעו מהכלבים לפרוץ החוצה, ולחגוג עלי.
בעיקר בקטעים הראשונים, באזור אגמון החולה ושמיר אבל גם בקטעי מסלול אחרים נתקלתי בתופעה שהייתה מוזרה ביותר בעיני. אתה רץ בשביל לבן בד” כ, כורכר שאמור להיות נוח לריצה, ובשביל יש מין גומות, חורים עגולים בקוטר של מטר פחות או יותר. זה נראה כמו פני הירח, כמו מכתשים של מטאוריטים שנחתו על השביל. מה יש למטאוריטים לעשות באגמון החולה? לא שמעתי שמטאוריטים נחתו לאחרונה בגשר בנות יעקוב. מאיה והנהג כ– 70 מ‘ מאחורי, ואני כבר התרגלתי אליהם. האור הנמוך של הטרקטורון ומשחקי האור והצל הבליטו את ” המראה המצולק” של השביל. אמנם עומק ” המכתשים הללו” הוא סנטימטרים בודדים, אבל נאלצתי לרוץ בזיגזג ולתמרן ביניהם. ניסיתי גם איסטרטגיית ריצה של לרוץ בתוך המכתשים הללו, אבל זה היה מאד לא נוח, ובפרט לאור זאת שהעיפות הפחיתה מאד את יכולת השליטה שלי ברגליים, ואת יכולת הבלימה שלי ברגל הנוחתת. בקיצור הרגשתי על פני הירח. רק הדגמה למה שהעיפות והקושי המנטלי גורמים לדימיון.
מאיה בטרקטורון מאחורי מרוצה, היא רואה שמידי פעם אני עוצר להשתין, מה שמעיד על הידרציה טובה של הגוף. נו, הזקן עדיין יודע פחות או יותר מה הוא עושה. כאן כבר התרגלתי לחברתה, ושאבתי ביטחון מנוכחותה. אמנם לא ראיתי אותה, אבל ” הרגשתי” אותה; שמעתי את הציחקוקים שלה עם נהג הטרקטורון, ובנוסף, אורות הטרקטורון האירו לי בצורה טובה את הדרך, וזאת היתה עזרה חשובה.
מלכתחילה אני מצפה שגיל ידריך אותי באופן צמוד. אני סומך עליו לגמרי, וזאת הסיבה שביקשתי ממנו ללוות אותי במרוץ זה. גיל הוא הגורו הספורטיבי שלי וחבר יקר. אני מעניק משקל כבד לכל מילה/ עיצה שהוא נותן. לפעמים אלו מסרים שבדיבור, לפעמים מסרים שבשפת גוף או כל תיקשורת לא– מילולית אחרת. בגלל שאני כבר על ההתחלה בבעיה מנטלית ופיזית, אני מבקש מגיל יותר מעורבות בריצה שלי. קשה לי, ומובן שאני מנסה לקבל עזרה בכל מה שניתן. לגיל יש כריזמה, בניסיונו הרב, ובגישה החכמה שלו הוא נוקט בטכניקה הפוכה. הוא לא מתערב. אבל בעצם מבטו הוא אומר: דוד, זאת ריצה אולטרא, אתה יודע מה לעשות, תעשה מה שצריך, ואני אתערב רק כאשר לא תהיה ברירה.
בירידה מגשר בנות יעקוב לכיוון כרכום יוני ואני נתקלים בעדר חזירי בר שנוהם לעברנו. אני רץ על הכביש ומחליט שלא יהיה למוגי הלב הללו אומץ לרדת לכביש ( גיבור שכמוני). הם מביטים בי, ואני מביט בהם, ונראה מי ממצמץ ראשון. ליוני יש יתרון, הוא על אופניים ויכול לברוח מהר יותר, אבל דבר אחד בטוח, אם הם ירדו לכביש אני אשיג אותו.
אנחנו בשביל הירדן ההררי. מצד ימין הרכס, מצד שמאל הערוץ העמוק של הירדן ונשמע היטב קול פיכפוך המיים. פעם ראשונה שאני כאן. השביל הוא לבן ורחב, יוני רוכב לפני, וכבר בתחילתו אנחנו פוגשים את רומן, שמתענין בשלומי ומדווח לי על מיקום הרץ הברזילאי ( לא יודע מה זה מעניין אותי באיזה מרחק הוא נמצא מאחורי). יוני רוכב כ– 50 מ‘ בחושך כמעט מוחלט. קצת קשה לתאר את התמונה. חושך, הירח אינו נראה, ואני מרגיש בגיא צלמוות (” לא אירא רע כי אתה עימדי“). אבל, יוני שם על עצמו את כל אמצעי התאורה שמצא. נצנצים בצבעים שונים, על האופניים ועל הגוף, כל אחד בדפוס היהוב שונה, שלוקר שמכוסה סימנים זוהרים ומאירים כפנסים, פנס על כידון האופניים, לד על הראש, רצועות של מחזירי אור, הווסט הזוהר בלילה כמו פלורסנט, ועל הרגל רצועה מהבהבת לחילוץ מוסק– רצועה שהבאתי מהאלפים. כל אלה נמצאים לפני, כמו לונה פארק, זוהרים ומרצדים בשלל צבעים, ומושכים אותי לרוץ אחריהם. כבר כאן הבנתי שהליווי שלי עובד הרבה יותר טוב ממני.
בכרכום מחכה מאיה. אני רואה אותה ואת תפקידה באור חיובי. הבדיקות תוך כדי התחרות הן תרומה חשובה ולדעתי הכרחית לבטיחות ולהתנהלות בריצה. האמת היא שהבאתי משקל משלי, ובמהלך כל תחנה כמעט גיל שקל אותי, ולכל אורך המרוץ המשקל שלי לא ירד ביותר מקילוגרם אחד. מימצאי הבדיקה: דופק 80, ל” ד 130/80, משקל 70 ק” ג, טמפרטורה: 37 מעלות. מאיה מרוצה, אבל אני לא כל כך. התחושה לא נוחה ( בלשון המעטה).
ירידה מכרכום לכפר נחום. ירידה תלולה, לא נוח לרוץ, כביש, משאיות דוהרות ברעש סילוני שבולט על רקע דומיית הבוקר. בכפר נחום אני מרגיש עוד יותר סחוט ועייף. לא ברור למה, זה הרי רק סוף ההתחלה של המסלול. הטיילת של כפר נחום אינה טיול. הריצה בטיילת קשה לי למרות שהמסלול מישורי, אור יום, שביל נוח לריצה, ועדיין קריר. אני מתקשה לפתח מהירות. הדאגה אופפת אותי. אם כבר כאן אני סחוט, מה יהיה בעוד 150 ק” מ שנותרו???