למרוץ הזה הגעתי עם הרבה סימני שאלה. הייתה לי שנה עם רצף של פציעות למיניהם. בעיקר דלקת באזור הקרסול שמנע השתתפותי לפני שנה במרוץ חוצה ארץ. חזרתי להתאמן לקראת חצי מרתון ירושלים – חוויה נפלאה בפני עצמה. הכאבים בקרסול לא נעלמו, אבל עם הרבה מתיחות ותרגילי חיזוק הצלחתי לחזור לשגרת אימונים סבירה. בסוף הקיץ עברנו דירה – הנסיעות לעבודה נעשו יותר ארוכות ומעייפות – התקשיתי למצוא את הזמן להתאמן. בפועל לא רצתי הרבה שבועות מעבר ל50 ק” מ. הדבר היחיד שהחזיק אותי היו הריצות הארוכות בימי ששי. הצלחתי לצאת כל יום ששי ותכננתי להגיע לריצה הכי ארוכה של 40 ק” מ. עברנו מירושלים לגוש עציון. הארוכות של הר איתן, והסטף עברו לדרך האבות ומציאת מסלולים חדשים ומרתקים. תכננתי שבוע שיא בחופשת סוכות… ביום ראשון בבוקר יצאתי לריצה כיפית של 12 ק” מ והתחלתי להרגיש שהמהירות חוזרת. אז יצאתי למשחק ” קריקט” ( ע” ע גוגל) והצלחתי למתוח את ההמסטרינג ברגל שמאל. טוב. אימונים בחופשת סוכות לא התקיימו. מנוחה כמה ימים. נסיון ריצה שכלל הרבה הליכה בעליות ביום ששי ל18 ק” מ – עוד כאבים וריצה לא מוצלחת בשבוע שאחרי. לפני סוכות רצתי ארוכה של 36 ק” מ. התכנון המקורי היה לרוץ 40 ק” מ 3 שבועות לפני המרוץ וישר לטייפר. במציאות טייפר לא היה לעניין. עם עוד מתיחות ומנוחה הצלחתי לרוץ 34 ק” מ שבועיים לפני ו18 ק” מ שבוע לפני התחרות. האמנתי שאהיה מסוגל להשלים את המרוץ, אבל לא היה לי מושג באיזה קצב. מצב שאינני רגיל אליו. עוד סימני שאלה. לרוץ עם מנשא מים או לשתות רק בתחנות. לא רציתי להפסיד הרבה זמן בתחנות – אבל מצד שני יורגש הקלה לרוץ בלי לסחוב. לא הצלחתי להגיע למסלול לפני התחרות. ידעתי שלא אסבול בעליות וירידות – כל הריצות שלי באזורים הרריים וריצות יום ששי במיוחד.
הגעתי ב4 בבוקר לקיבוץ. הבן אדם היחידי שראיתי היה מישהו שפרש ממקצה ה92 ק” מ. היה קור מקפיא –יותר קר בהרבה מגוש עציון הגבוה כמעט 1000 מטר. נשארתי באוטו ולקראת 5 הגיעו שי ומתנדביו וקיבלנו את המספרים והצ‘ יפים. אחר כך התפללתי והתארגנתי. החלטתי להשאיר תיק עם המנשא וליטר וחצי שתייה עם עוד אוכל שיחכה לי ביער החרובים בחצי הדרך. בחצי הראשון בתנאיים יחסית קרים אשתה בתחנות שהיו פרוסים כל 5 קילומטרים. לקחתי איתי בכיסים של המכנסיים – תמרים, כדורי מלח, 2 כדורי איבופרופן, 2 פלסטרי קומפייד, וסוכריות רכות.
זינוק בזמן עם זריחת השמש אחרי זינוק מיוחד של פרופסור שאול לדני שהלך 32 ק” מ. תמיד מחמם את הלב לראות אותו. במרוצי אולטרה שרצתי בשנים האחרונות תמיד התחלתי שמרני – לא דאגתי שאחרים פרצו קדימה. בדרך כלל נשאר לי כוח והצלחתי לעבור הרבה רצים בחצי השני. במרוץ ל50 ק” מ בשנה שעברה סיימתי חזק ובמקום 4. חשבתי שאולי הייתי צריך להסתכן טיפה יותר ולשמור מקרוב על האחרים….
טוב – עם הזינוק – החששות והדאגות נעלמים. הרגליים מרגישים בסדר. מהר מאד אריאל בורח קדימה ונשארו כ8 רצים. אני מחליט שבינתיים אני אנסה לשמור על הקבוצה הזאת. בעליות כמה מהם פותחים קצת פער – אבל אני סוגר עליהם בירידות. מזגזגים בין מקום 2 למקום 8. מגיעים לתחנת רענון הראשונה שמלאה כל טוב עם מתנדבים נדיבים ומחייכים. אני שותה כוס מים וכוס איזוטוני– מפסיד כ30 שניות לכאלה שלא עוצרים. אני מרגיש שהקצב טיפה מהר אבל בינתיים לא רוצה לסגת אחורה. עדיין מוקדם בבוקר. נעים ומוצל. מתברר שיש הרבה אבנים בשבילים. מנסים לנווט בין האבנים ובצדדי הדרך. ככה אנחנו ממשיכים כ20 ק” מ. לא רצים כדבוקה – אבל כולם בקשר עין. באיזשהו שלב אודי עם הכובע המיוחד מתחיל להגביר. בעקבותיו רצים גווין ובני ואני כבר יודע שלא יהיה לטובתי לנסות להישאר איתם. גם אילן פותח פער עלי. אני נשאר בסביבת אייל ואמיר – עדיין רץ בקצב סביר סביב 5 דקות לק” מ בממוצע. בדרך חזרה בשביל עם האבנים כף רגל שמאל ממש כואבת בכרית. אני מנסה לדרוך יותר על העקב אבל זה לא ממש עוזר. מחליט לקחת כדור איבופרופן ותוך כמה דקות הכאב הולך ופוחת. מתקרבים ליער החרובים ונקודת החצי. עברתי את אייל ונמצא במקום ה7. אמיר בקשר עין. כל האחרים ברחו לי. אני עוצר ולוקח את התיק שמחכה לי. מוציא בננה וכמה חטיפי פרינגלס. לוקח על הגב את המנשא מים ומרגיש טוב. מגיע די מהר עד אמיר וכבר במקום ה6. אני ממשיך בקצב יפה אבל אין רצים לפני – לפעמים אפשר לראות כמה מאות מטרים קדימה –מחפש ולא מוצא. יש הרבה רצים ממקצה ה32 שרצים מולי – אווירה נהדרת ואיחולים הדדיים. פוגש את רונה והיא צועקת עידוד מטורף. סוף סוף באיזור ה40 ק” מ אני רואה את החולצה הכחולה שחיפשתי. אני מצליח לסגור עליו ואיך שאני מתקרב אני רואה שעוד אחד מהרצים מתקשה והולך. אני כבר במקום ה4 – שומע צעדים מאחורה ומופתע לראות את בני –מה פתאום מאחרי? הוא לקח פנייה לא נכונה והוסיף לעצמו עוד מרחק לא מבוטל. הוא ממש כועס על הפאשלה ועוקף אותי – אני מנסה להרגיע אותו ושנינו מתקדמים ביחד. בתחנה באיזור ה44 ק” מ אנחנו עוברים את אודי ועוברים למקומות 2 ו3. מתקדמים ביחד כמה קילומטרים. אני התחלתי להרגיש בחילות – בני פרץ קדימה וראיתי שאין אף אחד בעקבותי…. בכל התחנות ניסיתי לשתות כמה כוסות מים ולשטוף את הפנים והראש. הוספתי עוד כדורי מלח – הבחילה עברה – עכשיו כף הרגל הימנית התחילה לכאוב – עוד כדור – הקילומטרים האחרונים היו קשים. ידעתי שאני משלם כרגע על החסרון באימונים והקצב בחצי הראשון. אבל עדיין הרגשתי בטוח במקום ה3. לא ראיתי אף אחד מתקרב – וכך היה עד הסוף. הרגשת סיפוק – והרבה פחות כאבים בשרירים אחר כך – כנראה בגלל שלא ממש דחפתי עד הסוף – אבל כפות הרגליים – בכריות – כאובות ונפוחות.
תוצאה 5:25 – חצאים של 2:33 ו 2:52 – מרחק לפי שעוני 60.5 ק” מ.
בניתוח התוצאות מתברר שכל הרצים עשו ” פוזיטיב ספליט” – דהיינו חצי שני יותר איטי מחצי הראשון.
ההפרש ההכי קטן היה אצל המסיים במקום הראשון (5 דקות). ההפרש השני (7 דקות) היה אצל רץ שהגיע מאחור וסיים במקום ה5. ההפרש ההכי גדול היה 1:36. בין 55 המסיימים היו 7 רצים עם הפרש קטן מ20 דקות, עוד 10 מתחת ל30 דקות, ועוד 11 מתחת ל40 דקות.
עבודה נפלאה של שי חזן וכל המתנדבים. אווירה נהדרת בזינוק, בדרכים, בתחנות ובסיום. אני רק צריך למצוא זוג נעלי שטח עם סוליות יותר עבות…
ריצה נפלאה של אריאל לנצח, וריצה חזקה מאד של בני אחריו.