ניסוי חובבני לחלוטין בהתמודדות עם תחרות איש-ברזל ללא אימוני רכיבה ושחייה
אחרי 70 ק”מ על האופניים, נותרו עוד 110. נראה שאני נהנה מכל רגע
09:30 בבוקר, שעתיים וחצי מהזינוק. אני כבר מזמן אחרי השחייה. 30 ק”מ בתוך הרכיבה. משייט ללא מאמץ הרבה מעל ל-30 קמ”ש. מרגיש פגז!
“וואלה, אני עושה את זה… שנתיים לא רכבתי ולא שחיתי ואני הולך לתת בראש באיירונמן הזה!.. איזה כייף..”
מרגיש מצוין. מרגיש חזק. כמה שזה הולך להשתנות…
לפני כשבועיים, השתתפתי בתחרות איירונמן (3.8ק”מ שחייה, 180ק”מ אופניים, 42ק”מ ריצה) באוסטריה. לתחרות הצטרפתי ברגע האחרון ללא אימוני רכיבה או שחייה. הגעתי, למה שהפך להיות הסוף שבוע החם ביותר בתולדות איירונמן אוסטריה. להלן סיפור המעשה…
“שעמום מביא לידי חטא.” ~ גמרא(וצ)
אמצע יוני. נגמרה עונת המרתונים והאולטרות. הציפורניים ברגליים כבר צמחו לי כמעט לגמרי מה-100 מייל . הגוף כבר שכח את ה-129ק”מ בהר לעמק. תחושה של לפני תרדמת קיץ. פגרה כמעת מוחלטת מריצות עד אחרי החופש הגדול. הגוף צריך גם לנוח. זה יעשה לו טוב.
בקיצור מצ’עמם.
בפגישה מקרית עם חגי ( AKA החתיך-של-היחידה), תוך כדי קשקשת רגועה לגמרי התגלגלנו לאיירונמן אוסטריה אליו הוא מתאמן.
החתיך- “מישהו מהחבר’ה שלנו לאיירונמן אוסטרייה פצוע והיום הוא החליט לרדת מהנסיעה. שבועיים לפני התחרות, הכל מוזמן וסגור. מלון, רכב הכל. אין אפשרות לבטל. רוצה לבוא?.. “
“איך לבוא??? שנתיים לא רכבתי ולא שחיתי אפילו פעם אחת, האופניים עוד מפורקות מברזיל… יאללה אני בפנים!”
מוצף באדרנלין אני דופק בדלת של אביתר השכן-הרוכב ”תגיד, בא לי לרכב קצת מחר, יכול לרדת איתי למחסן לעזור לי להרכיב את האופניים “?
10 דקות והאופניים מורכבות. אני עם צמרמורות. לא מתאפק ומשתף את אביתר בתכנית.
”אתה באמת שוקל לרכב 180ק”מ בלי אימונים? “
”נראה לי שכן, רק אל תדבר על זה בטעות ליד רוית, עוד לא “תקשרתי” לה את העניין”
קצת רקע: לפני קצת יותר משנתיים, עשיתי את האיירונמן הראשון שלי בברזיל . מיד אחרי שחזרתי, בהמשך לגל תאונות/דריסות האופניים באותם ימים, קיבלתי החלטה להפסיק לגמרי עם האופניים. למרות האהבה החלטתי שמספיק. השחייה גם נעלמה לי מהלו”ז ונשארתי רק עם הריצה. מתגלגל במעלה האולטרה-מרתון, העולם האפל והמופלא שמצדו השני של קו ה-42.2
המאמן שלי בשנתיים האחרונות
שבועיים לאיירונמן – קדימה לאימונים…
למחרת שבע בבוקר אני בפארק הירקון בראש ציפור, מסלול מעגלי עקום של קצת פחות מ-2 קילומטר המהווה בית שני לקהילת רוכבים מהסביבה. מסתבר שדווקא כיף לחזור לקן הקוקייה. עשר הקפות ואני מרגיש בעננים. מרגיש בבית. נדבק לרכבות. צועק “ימינה”. פוגש את דנה, מבעלי המקום. כאילו לא נטשתי לעולם. חוזר אחרי כשעה של רכיבה, צוואר ושכמות תפוסים לגמרי אבל מבסוט לאללה.
יש וי על רכיבה. נשאר רק לבדוק את השחייה ולקבל אישור מסע מהפירסט ליידי.
הגיע הזמן לחשוף את הסוד – שחייה של 3.8ק”מ עם חליפת שחייה זה ביג חארטה
למחרת, שבע בבוקר אני בחוף הצוק עם חליפת השחייה. מסתבר שכל מי שגר במרכז ועושה איש ברזל הקיץ, הגיע באותו בוקר לחוף. פוגש מלא פרצופים מוכרים.
מתחיל בסיוט של לבישת החליפה. דמיינו קונדום על כל הגוף. מסתבר שכל הקבוצה של קובו צופה ונקרעת איך הכנסתי את הרגליים בשרוולים של הידיים. מוריד ומלביש שוב. יאללה למים. שוחה צפונה עד למזח של המרינה של הרצליה וחזרה. סה”כ קצת יותר מ-3 ק”מ. הים מדהים. פלטה שטוחה ומים צלולים. שוחה כשעה ורבע. די עגלה אבל מרגיש מדהים. ה3.8 ק”מ שחייה באיש ברזל אף פעם לא הטרידה אותי. במיוחד כששוחים עם חליפת שחייה. סוג של מצופים למבוגרים. מי שלא מחפש פודיום או שיא אישי החליפה עושה בשבילו 80% מהעבודה.
לפי תקנון האיירונמן החליפות מותרות לשימוש עד טמפרטורת מים של 24.5 מעלות – ע”מ להגן מהיפוטרמיה. באוסטריה מאז ומעולם בכל תחרות אושרו החליפות. מצד שני, באוסטריה, מעולם לא היה סוף השבוע הראשון של יולי עם טמפרטורות שמתקרבות ל-40 מעלות…
מאחורי כל גבר שעושה איש ברזל עומדת אישה ששונאת אופניים
חמישי בערב, על הספה תוך כדי עונה 7 של האנטומיה של גרי, אני בחרדה גדולה לקראת הדקות הבאות.
“את שומעת, חגי, עושה איירונמן באוסטריה עוד שבועיים” / שתיקה
“הם נוסעים כמה חבר’ה ביחד” / שתיקה + דריכות
“אחד מהם היום ביטל. פצוע. אין אפשרות לבטל את הסלוט או את המלון והרכב”
/ שתיקה + דריכות + מבט
“נראה לי שאסע במקומו, מה את אומרת? יש לי עוד נקודות באלעל, זה יהיה קצר, בקטנה ואני חוזר. ממש בא לי” / “מאיפה הבאת את זה עכשיו? לא אמרת שאתה לא חוזר לרכיבת כביש?”
“איזה חוזר לכביש?.. אין מצב שחוזר לכביש. זה רק לתחרות וזהו. ממש ממש בא לי…”
/”סבבה תיסע, אתה כל כך רוצה – תיסע, עכשיו תן לי לראות את מקדרימי”
יש!!! אני נוסע לאיירונמן אוסטריה!…
לשבת, מתכנן לי רכיבת מבחן של 4 שעות. קובע עם חבר’ה של טרי ג, פלוס נספחים שמתכוננים לברזל באחת מתחרויות הקיץ. בתכנית רכיבה ברגוע של 70-80 ק”מ. שישי בערב מסדר את הבגדים, מנפח גלגלים. מתרגש בטירוף. שבת חמש בבוקר אני אפ על הרגליים, מרגיש כמו יום ראשון בגן. מתלבש ומתמרח וקדימה לדרך. 200 מטר מהבית בפניה ימינה לכביש הראשי, אני לוקח את הסיבוב לא טוב, הכביש קצת רטוב ואני מוצא את עצמי מרוח על הכביש.
שבת. שש בבוקר. רק יצאתי מהבית ואני יושב על הכביש, מטונף ומדמם לי כמו טמבל
לפחות לא ראו אותי. אני חושב. אוסף את עצמי וחוזר לאופניים. רוכב לכפר הירוק, מנצל את ההמתנה לחבר’ה כדי לשטוף קצת. מדחיק וממשיך. שש ורבע יוצאים לכיוון גימזו. האדרנלין משכיח את הפציעה. אני דבוק לקבוצה. סה”כ שעתיים וחצי של רכיבה. די מופתע מזה שהחזקתי איתם. נפרדים לשלום ואני ממשיך לעוד שעה וחצי על כביש החוף במסלול שנסגר למכוניות לטובת טריאתלון תל אביב. לקראת הסיום עוצר ליד אחד האמבולנסים של הטריאתלון. חובשת חמודה מחטא וחובשת לי את השפשופים מהבוקר ומכריחה אותי להבטיח לה שמפה אני ישר למוקד לטטנוס וטיפול. בשבועיים עד התחרות לא אוכל לישון על צד ימין. סה״כ מחיר קטן בשביל הברזל הזה שהתגנבתי אליו, וגם סטירת אזהרה במקום שמזכירה לי שאני לא באמת יודע לרכב וחייב להיות זהיר.
3 ימים לאיירונמן – מגיעים לאוסטריה! (או לדובאי)
האיירונמן מתקיים בעיר הנופש קלגנפורט, 300 ק”מ דרומית לווינה, על גדות נהר גלאן בין הרים, אגמים ויערות.
מקסים פה. כל כך מקסים, שהם לא צריכים מזגנים.
רק שאנחנו נפלנו עליהם בסוף שבוע החם ביותר שהכירו פה עם טמפרטורות שמתקרבות ל-40 מעלות. בלילה במיטה במלון הרגשתי כאילו התחרות כבר החלה. כל 10 דקות – הושטת יד שמאל הצידה, תפיסת הבקבוק, שאיבה של 4-5 שלוקים, החזרת הבקבוק.
יומיים לפני התחרות, כשעוד היה נעים
יומיים לאיירונמן – אם יש משהו שטריאתלטים אוהבים זה לדפוק הופעות ולגלח את הגוף
ביום שיש אוספים את ערכות המתחרים, מארגנים את השקיות, וסופגים את האווירה. סיבוב באקספו ואני מוצא את עצמי עם סט חדש לתחרות, טיימס לבן וגופייה תואמת. בצפייה בתמונות לא ברור לי איך אני לובש את הדברים האלו. אני לא כזה. כנראה בלתי נמנע. זה איירונמן. זה מדבק. אם יש משהו שטריאתלטים אוהבים זה לדפוק הופעות ולגלח את הגוף. באולטרה, הסטייל זה להגיע כמה שיותר מג׳וייף, פצוע, עייף ועם זיפים של שבוע. בטריאתלון כל אחד דוגמן. רכשתי גם משקפת חדשה לשחייה. לבנה כמובן. הייתי חייב.
בצהרים יוצא לשחייה באגם התחרות עם אריאל-היפה וחבורת ה-MyWay.
“מה ככה אתה שוחה?, אתה בכלל לא מסתובב והידיים שלך עפות לצדדים”
זורק לי היפה אחרי שיצאנו מהמים. כאילו לא מספיק שלא שחיתי שנתיים. אני מנסה לשמור על פאסון, אבל מפנים כל מילה “להקפיד לסובב את הגוף, ידיים יוצאות צמוד לגוף”. הטיפ עבד יפה בתחרות.
שישי בערב, מסיבת פסטה. אירוע קיטשי בטירוף שאני אישית מאד אוהב. הזדמנות להכיר מתחרים מכל העולם תוך כדי העמסת פחמימות.
פאריס ואני. מתחרים אבל מפרגנים מסיבת פסטה. מעמיסים
תחרויות סיבולת (איירונמן, אולטרה, וקצת גם מרתונים) הן הזדמנות הכמעט יחידה לספורטאי הסופר-חובב להתחרות יחד עם המקצוענים. אז זה לא כמו אחד על אחד עם לברון ואולי אני קצת מתלהב, אבל זה די מגניב לשתות בירה לפני תחרות עם אלוף עולם. שולחן לידנו קבוצת אבו-דאבי בראשות האיש והספידו פאריס אל-סולטן. גרמני ממוצא שמי שטרף את כל אופנת עולם הטריאתלון. הגבר שוחה בספידו, רוכב בספידו ורץ בספידו. כל זה עם גוזייה קטנה, תלתלים על הבטן וקוקו בשיער. לא חליפות טריאתלון, לא שעווה ולא קומפרשן. פשוט נותן עבודה. בתחרות שלנו הוא יזכה במקום הראשון בקצת יותר מ-8 שעות.
שבת בבוקר – תדריך. “אין חליפות, שיהיה בהצלחה…”
בשבת בבוקר כולם מגיעים ל Iron Dome לתדריך (כן, הכל פה זה Iron… על חולצת הפינישר שקיבלנו ספרתי איזה 8 מופעים של ה-Iron, בכלל לא מתלהבים…). בתדריך מציגים לנו את התגלגלות יום התחרות עם דגשים ספציפיים למקום – לא אמור לחדש כלום מעבר למה שכולם כבר קראו בתיק התחרות. ההפתעה הגיעה בשחייה. את קטע השחייה בין ה 3.8ק”מ עושים עם חליפות שחייה. החליפות מגנות מפני קור ומסכנת היפוטרמיה בשהות של למעלה משעה במים קרים. הסייד אפקט של חליפות השחייה המחממות, שהן מציפות את הגוף והופכות את השחייה לקלה ומהירה בהרבה משחייה רגילה. ע”פ התקנון, שימוש בחליפות מותר כל עוד טמפרטורת המים היא עד 24.5 מעלות. באותו בוקר, לראשונה בתולדות איירונמן אוסטריה, נמדדו באגם 24.8 מעלות.
מחר שוחים כמו טרזן וג’יין. המשלחת הישראלית שומרת על פאסון
לא מספיק השרב שנפל עלינו והגיהינום שמצפה לי באופניים עכשיו גם השחייה היא אולד-סקול ללא חליפות?… כאילו מישהו שם למעלה רוצה ללמד אותי לקח. להזכיר לי את קדושת ה-”תן כבוד למרחק” ולהעניש אותי על הארוגנטיות של ה”נראה לי מגניב לעשות איירונמן בלי להתאמן”. מדחיק. לפני תחרות – רק חיובי.
בצהרים עושים סיבוב עם הרכב על מסלול האופניים. המסלול בנוי משתי הקפות של 90 ק”מ בין הרים, גבעות וכפרים. מסלול פסטורלי, יפה ומהיר אבל ממש לא שטוח כמו שמשום מה חשבתי.
מוצאי שבת, הולכים להפקיד את האופניים בנקודת ההחלפה. פעם הבאה שאראה אותם יהיה מחר כשאצא (ב”ה ובעזרת הטיפים של היפה) מהמים. עוד פסטה ובעשר וחצי נכנסים למיטה. גיא כהרגלו נרדם בשנייה. חום גיהינום. המרפסת פתוחה אבל זה לא עוזר. אני מטפטף מהמצח והחזה ומרטיב את הסדין לגמרי. מחשבות של “אולי הגזמתי הפעם” מתגנבות מידי פעם. משתדל להתעלם. לפני תחרות זה “רק חיובי”.
.
בוקר התחרות – אין כמו הפרפרים האלו בבטן…
חמש בבוקר קמים. בנוהל הרגיל – התמרחות בגלייד, ארוחת בוקר, קפה, עוד קפה ויאללה למתחם הזינוק. מפקידים את הכפכפים והבגדים וקדימה לחוף. הזינוק באיירונמן הוא אירוע מדהים ומרגש. 2700 גופות עומדות כתף אל כתף בציפייה ובלחץ על החוף מחכות לזינוק. עם יריית התותח (תותח כן?.. לא צופר או אקדח. תותח. כבר אמרנו, הכל פה Iron). כניסה המונית למים והמחזה המכונה מכונת כביסה אנושית.
7:00, מיד אחרי ההמנון האוסטרי והתפילה של הכומר, התותח עושה את שלו והתחרות יוצאת לדרך. נכנס למים ומתחיל לשחות. ברגוע. יש עוד יום ארוך לפני. אין יותר דאגות, נשאר רק ליהנות. ואכן להפתעתי, אני ממש נהנה מהשחייה. המים החמימים והמתוקים של האגם, ללא גלים וללא מגע הגומי של החליפה על הגוף, מרגישים לי נפלא. מידי פעם חוטף איזה בעיטה, לא רציני. רוב הטריאתלטים הם ציפורים של פחות מ-70 קילו שלא ממש משחקים כדורגל… לקרת הקילומטר האחרון נכנס לתעלה המפורסמת לישורת האחרונה של השחייה והופ, זה מאחורי.
08:31 יוצא מהמים. זמן לא רע בכלל… מגיע לשטח ההחלפה. בגדי רכיבה, התמרחויות ולאופניים.. מרגיש מצוין. יאללה לאופניים.
ה-180 ק”מ רכיבה הם מבחינתי לב האיירונמן הזה. את השחייה ידעתי שאעבור ללא מאמץ מיוחד, אולי לא מהר אבל באמת בקטנה. את המרתון בסוף, אני אסיים. זה יקח בין 4 ל-5 שעות (יותר קרוב ל-5…) אבל לרוץ מרתון על עייפות וכאב זה משהו שלא חדש לי. תן רק להגיע למרתון על הרגליים.
יוצא לדרך. איזה כיף לרכב. נהנה כמו ילד. משייט ללא מאמץ הרבה מעל ל-30 קמ”ש, השמיים כחולים, נופים מדהימים. מרגיש נפלא. אחרי כשעה מגיע לעליה הראשונה במסלול הרכיבה. לא אמור להיות דרמתי. אני מוריד הילוכים עד הסוף ומתחיל לטפס. מרגיש קיר. עובר לעמידה ומיד מרגיש איך הארבע ראשי של רגל שמאל עומד להיתפס – “כל כך מוקדם???”. חוזר לשבת. יותר לא אנסה לעמוד. מדווש בעלייה בקצב צב של 8 קמ”ש. נוטף כמו ממטרה. עוד לא 10 בבוקר וכבר חום אימים. סיוט. איך ברגע הכל משתנה.
“איך הכנסתי את עצמי לגיהינום הזה, איך?..”
כולי רטוב. מפלי זיעה. התחת כואב לי. הצוואר והגב מתחילים להעיק. המצב רוח והביטחון העצמי צונחים לרצפה. יש עוד 150 ק”מ של רכיבה עד המרתון. דיכאון. דיכאון משולב בפחד. פחד משלשת האותיות הנוראיות. DNF .
מתחיל לחשוב שאולי הפעם קפצתי קצת מעל הפופיק. שבלי האימונים, ובתנאי סהרה שקיבלנו פה היום, זה גם יכול להיגמר עוד לפני קו הסיום… הולך להיות סיוט… מדחיק – בתחרות רק חיובי.
מקלחת בכל תחנה
מסלול האופניים מורכב משני סיבובים של 90 ק”מ. מסיים סיבוב ראשון בקצת מעל ל-3 שעות. הערכת מצב מהירה: הזמן מעולה. השתן בהיר, מצליח להכניס ליטר וחצי בשעה עם 3 כדורי מלח וגם אוכל בהתאם לתכנית. הרגליים סבבה אבל הצואר/שכמות/גב לגמרי תפוסים מ-3 שעות על האופניים. הרגשה כללית: די תשוש מהחום וסובל נורא מהגב אבל בשליטה.
בניסיון להוריד את חום הגוף אני עוצר בנקודות ההתזה שפוזרו לאורך המסלול, לוקח את הצינור ופשוט מחדיר אותו לקסדה למקלחת מלאה מראש עד כף רגל. הרגשה נפלאה. עם הרוח של הרכיבה הגוף מתרענן. הבעיה שבחום הזה אחרי עשר דקות כבר אין זכר למקלחת.
יום לפני, עקב החום המטורף, החלטתי לעדכן את תכנית התזונה שלי ולנסות לראשונה להגדיל את צריכת הנוזלים לליטר וחצי איזוטוני כל שעה עם כדור מלח כל 20 דקות. בכלל לא בטוח שהגוף שלי יכול לספוג כמויות כאלו.
נראה רומנטי. עד שיוצאים החוצה. וחוטפים את התנור בפרצוף
בסיבוב השני כבר רכבתי זקוף לגמרי, מחזיק את הכריות של האירו-בר. קיבינימט האווירודינמיות, רק שיכאב פחות בגב. מת כבר לרדת מהאופניים. מידי פעם, בעיקר בירידות מצליח להזכיר לעצמי שאני נהנה.
כבר יותר משש וחצי שעות על האופניים, מתקרב לשטח ההחלפה. שוב הערכת מצב זריזה, מותש מהחום אבל שותה ואוכל יפה. עיקר הבעיות הן סביב הצוואר והגב, מקווה שישתחרר בריצה. מחליף לבגדי ריצה, לוקח בקבוק ביד. כובע על הראש ויוצא למרתון.
המרתון
כבר אחרי שלש בצהריים אבל השמש גבוה בשמיים (ככה זה כשהשקיעה ב-9 בערב, הלוואי גם עלינו בארץ). שיא החום. הגוף משוחרר לגמרי. כאילו אומר לי “סוף-סוף גאלת אותי מהאופניים האלו אז אפשר להפסיק להתעלל בך”.
יוצא לריצה בידיעה שהדבר הכי חשוב זה להימנע ממכת חום והתייבשות. כבר אתמול החלטתי לעצמי ששתן כהה ואני פורש. בחום כזה ועם הקרוב ל-90 קילו שלי וקצב הזעה של ברז כיבוי אני ביום פוטנציאלי לצרות. עם כל הניסיון שלי, אני בכלל לא בטוח שהגוף שלי יוכל לספוג מספיק נוזלים ומלחים כדי להישאר בטווח ולהימנע מלחטוף איזה Rhabdomyolosis. בקיצור, צריך להמשיך להיזהר ולהקפיד על נוזלים והורדת החום גוף.
בכל תחנה אני עוצר, ממלא את הכובע בקרח, עוד כמה קוביות לתוך הגופייה והמכנס, שותה שתי כוסות קולה ולוקח לדרך שתי כוסות איזוטוני. יוצא בהליכה מהתחנה, מסיים את השתייה, וחוזר לרוץ. סה”כ מרגיש טוב. כל כאבי הגב נעלמו מיד עם תחילת הריצה.
הריצה עוברת בעיר ובפארק ליד האגם. מידי פעם רואה מתחרה עם ISR על המספר. זורקים מילת עידוד קצרה אחד לשני וממשיכים. כל אחד בגיהינום הפרטי שלו. באחת הפינות בפארק אני שומע “אל אל ישראל” ורואה כמה בנות עם דגלים ומצב רוח. עוצר לרגע, נותן לאחת מהן את המספר של רוית ומבקש שתסמס שהכל בסדר ונשאר חצי מרתון. ממשיך.
בקילומטר ה-30 הבטן מתחילה להעיק. כל הקפאין/מלח/בארים/ג’לים/מים עושים את שלהם.. שירותים כימיים בצד הדרך. כמעט 10 דקות של סאונה מחניקה (איפה הריצות בשטח?…) אבל יוצא משם כמו חדש. לא יכול להכניס יותר מתוק, איפה עופרי עם הפסטות והפיצות?… 7 ק”מ לסיום, מרגיש טוב ומחליט לוותר על מעבר בתחנות עד הסיום. קילומטר לסוף, שומע את הקהל בקו הסיום. נפתר משאריות הג’לים והבארים ומתקרב לשטיח המוביל לקו סיום. הקהל ביציע מריע, שומע את הכרוז Daniel, you are an Ironman!….
מקבל מדליה. אינפוזיה לא הסכימו לתת לי הפעם. עוד קצת חיוכים של אחרי קו סיום ולאסוף ציוד. מגיע למלון. מקלחת, ארוחת ערב. סה”כ מרגיש מצוין.
23:30 חוזר עם גיא ודודי לקו הסיום. לעודד ולראות את המסיימים האחרונים.
בתחרויות איירונמן יש זמן גג קשיח של 17 שעות. התחרויות מתחילות בשבע בבוקר ומסתיימות בול בחצות. כמו בסינדרלה, הגעת שנייה אחרי חצות ואין מדליה, אין טי שירט ואין נסיכה… מקובל שמנצחי התחרות (שסיימו מתישהו בצהריים…) חוזרים בחצות כדי להעניק על קו הסיום את המדליה לאחרוני המסיימים.
23:53, המתחרה האחרונה מגיעה לקו הסיום לפני שייסגר. שבע דקות לפני הקאט-אוף. מרגש. אח”כ פגשנו אותה באוהל המסיימים, סיפרה שבמשך קרוב ל-7 שעות של המרתון שלה היא ידעה שהיא על הקשקש עם ההגעה לפני חצות. 7 שעות של פחד ונחישות בניסיון לסיים לפני חצות. הצליחה.
סך הכל היה ניסוי נחמד וכיף של חוויה. מנה יפה של גיהינום. וגם אחלה אימון לסובב-עמק (;
עד העונג הבא…רענן