3 מדינות ב-3 ימים, כולל גבינות, בגטים ואיזוטוני ללא הגבלה
שנה עברה מאז בדווטר, והנה אני שוב נמצא על קו הזינוק של מרוץ קיצוני נוסף – האולטרה מון – בלאן. בימים רגילים, ה-TMB (Trail Mont-Blanc) נחשב לאחד הטרקים היפים באירופה, ובכל שנה מטיילים בו אלפי אנשים. המסלול עובר בצרפת, איטליה ושוויץ ומספק הצצה לנופים מדהימים, כפרים ועיירות מקסימות, וטעימה אמיתית ומלאה של רכס האלפים. כל זה היה נכון עד שעבר שם רץ אולטרה אחד, והחליט שבמקום טרק של 10 ימים, זה יהיה רעיון מעולה לפזר סטיקלייטים לאורך המסלול ולהפוך אותו למרוץ אולטרה של 48 שעות. כך נולד אחד המרוצים הקשים בעולם – 167 ק” מ, עם עליות ( וירידות) מצטברות של כ-9500 מטר.
מסלול המרוץ – משמוני דרומה, מעבר לאיטליה ושוויץ וחזרה לצרפת
פרופיל המרוץ – עליות וירידות ללא הפסקה
השנה התחרו במרוץ שני ישראלים – עבדכם הנאמן, ורן שילון שמוכר לרבים בארץ כמייסד והמאמן הראשי של קבוצת אנדיור. כהכנה למרוץ השתתפנו במרוץ ‘ הר לעמק‘ כזוג, וביולי נסענו לשוויץ להתחרות במרוץ ורבייר– סנט ברנרד (Verbier St. Bernard) – מרוץ קשה באלפים השוויצרים, 110 ק” מ עם כ-7500 מטרים של טיפוס מצטבר. בנוסף חרשנו את הרי ירושלים במהלך החודשים שקדמו לתחרות. סך הכל הרגשתי מוכן לתחרות.
ביום שישי, ה-26 לאוגוסט ב-11:30 בלילה עמדתי עם עוד 2300 רצים נוספים באמצע שמוני, בגשם שוטף, מחכה להתחיל. הזינוק נדחה ב-5 שעות בגלל הסופות שהשתוללו באזור כל היום, כך שרוב הרצים לא הספיקו לישון באמצע היום והיו ערים מהבוקר. כולם קיוו שהגשם ייפסק בקרוב, כי לרוץ יומיים בגשם באלפים זו בכל זאת אומללות לא קטנה.
2300 רצים מחכים לזינוק בגשם שוטף
יריית הזינוק – ונחיל הרצים יצא לדרך. תחילת המרוץ היתה ריצה נוחה יחסית בעמק, והטיפוס הראשון התחיל אחרי 8 ק” מ. ההתקדמות היתה מאוד איטית. שביל ברוחב מטר, רטוב ומלא בוץ, שדרכו מנסים לעבור 2000 אנשים. היו קטעים רבים שהאטנו להליכה – ממש כמו פקק באיילון ב-8 בבוקר. התחנה הרצינית הראשונה היתה סנט ג‘ רבה (St. Gervais) אחרי 21 ק” מ, וביציאה מהתחנה קצת פחתה הצפיפות. הגשם המשיך לרדת, והשקט בקרב הרצים היה מדהים. בדרך כלל יש הרבה דיבורים, אבל באמצע הלילה, בגשם שוטף, מתחלקים בבוץ – כולם רק חיכו לזריחה, ובתקווה לשמש.
הזריחה תפסה אותי במעלה הטיפוס הרציני הראשון. עצרתי בלה באלמה (La Balme), ישבתי ליד המדורה והתחממתי קצת, שתיתי כוס תה והחלפתי לגרביים יבשות בעודי נהנה מהנוף.
צילום : אלעד בנימין
מבט להמשך העליה נתן מושג מה זה אומר לטפס לגובה 2500 מטרים:
צילום : אלעד בנימין
אנחנו היינו בדרך לפסגות המושלגות למעלה. הגשם טרם הפסיק, ובשלב מסוים כשהגענו לגובה של כ-2000 מטרים הוא הפך לברד, ואח” כ לשלג.
רואים את הנקודות השחורות הקטנות למטה ? משם הגעתי ( צילום : אלעד בנימין )
חרף מזג האויר הלא קל, אני בשלב הזה מאוד נהנתי. התקדמתי בקצב רגוע, כדי להשאיר משהו ברגליים לחצי השני של המרוץ, והייתי לבוש בציוד מתאים כך שלא סבלתי מהקור ( כל עוד המשכתי לנוע). צילמתי הרבה תמונות וניסיתי לחוות את החוויה עד הסוף.
השמש יצאה ביום שבת בצהריים, בדיוק כשהייתי בירידה מ-Col de Seigne ל-Lac Oombal בקילומטר ה-65.
סוף סוף – השמש זורחת , והעמק נפרס במלוא הדרו ( צילום : אלעד בנימין )
בסוף הירידה חכתה התחנה האחרונה בצרפת. משם היה לנו טיפוס נוסף ל-2500 מטר וירידה תלולה לקורמיור באיטליה. צילמתי הרבה, והנה כמה מהנופים המדהימים מהדרך – קרחונים, הרים ועמקים:
צילום : אלעד בנימין
צילום : אלעד בנימין
צילום : אלעד בנימין
צילום : אלעד בנימין
הגעתי לקורמיור ( ק” מ 79) בערך ב-3 אחה” צ ביום שבת. חיכתה לי שם שקית עם בגדים יבשים, ואכלתי ארוחת פסטה חמה. הכי חשוב – פגשתי את אשתי והילדים שחצו את המנהרה מתחת למון– בלאן ובאו לבקר. העצירה היתה קצת יותר ארוכה מהמתוכנן, אבל בהחלט מילאה באנרגיה. מקורמיור היה לנו טיפוס ארוך נוסף לרכס ומשם מעבר לשוויץ. את אחה” צ והערב ביליתי בטיפוס איטי יחסית חזרה ל-2000 מטר, והגעתי לארנובה (Arnuva), בגובה 1769 מטר בערך ב-10:30 בלילה. מכאן חיכה טיפוס תלול מאוד ל-Grand Col Ferret. מעבר בגובה 2500 מטרים עם רוחות חזקות מאוד. ביציאה מארנובה פגשתי את רן, ויצאנו לעלייה ביחד. המשכנו ביחד עד קו הסיום – יותר על זה אח” כ.
מהפסגה ב-2500 היתה לנו ירידה ארוכה של כ-20 ק” מ, דרך לה פולי (La Foully) ועד Praz de Fort בק” מ ה-118. אנחנו היינו במצב רוח טוב ומלאי אנרגיה – וירדנו את הירידה בקצב מהיר מאוד, כמו שתי איילות מדלגות. עם פנסי ראש חזקים ייצרנו קצב של ריצה באור יום, ועקפנו עשרות, אם לא מאות אנשים עם רגליים עייפות שלא היו מסוגלים להגביר. הגענו ל– לה פולי ב-2 לפנות בוקר, ולתחנה שאחרי בשמפה (Champex) הגענו ב-5:30 בבוקר ביום ראשון. היינו בקילומטר ה-124.
כאן נשפכתי. הייתי אחרי יומיים ללא שינה, והייתי פשוט גמור. בעליות, בהן הקצב איטי יותר, כבר לא הצלחתי להחזיק את העיניים פקוחות, ופחדתי שאמצא את עצמי מתדרדר לתהום, או סתם נופל מתוך שינה ונפצע. מעבר לכך, חיכו לנו עוד 46 ק” מ ( המסלול שונה בעקבות הסופות – נוספו 3 ק” מ ועוד 200 מטר של טיפוס!) וכבר די הבנתי את הקטע של לעלות ולרדת את האלפים. הועלתה האפשרות להפסיק, פשוט ללכת הביתה. השיחה היתה יותר תיאורטית, לא היה באמת סיכוי שאחד מאיתנו יקום ויגיד ‘ מספיק‘, אבל העייפות עשתה את שלה. במובן הזה ( אבל לא רק) היה טוב שרצנו ביחד. לא היה סיכוי שאני אתקפל לפני רן, וגם לא ההיפך
שאר יום ראשון עבר ללא הפתעות מיוחדות – עוד טיפוס ועוד ירידה וחוזר חלילה. כבר היינו קרובים לשמוני, אז המשפחה שלי הגיעה למספר תחנות בדרך לעודד, מה שבהחלט עזר ושיפר את מצב הרוח. גם הריצה ביחד עזרה, לפעמים אני משכתי, לפעמים רן, ובאופן כללי התמיכה ההדדית עזרה להתקדמות.
ב-5:30 אחה” צ ביום ראשון חצינו את קו הסיום בשמוני, 42 שעות אחרי שיצאנו ממנה.
בסיום כל מרוץ התחושה היא נהדרת – תחושת הישג ועשיה, אנחת רווחה והכרה שחודשים רבים של מאמץ נשאו פרי. בחישוב מהיר נראה לי שזמן הריצה נטו היה סביב 35 שעות, ושאר הזמן הצטבר בהפסקות. אם היינו מתקתקים אותן היינו כנראה מגיעים בסביבות 39-40 שעות, אבל בשלב מסוים זה באמת לא שינה שום דבר.
המנצח, ספרדי בשם קיליאן ג‘ ורנה ניצח בזמן של 20.5 שעות – קצב מדהים, לא אנושי כמעט בהתחשב בתנאי השטח. מתוך 2300 רצים שהתחילו, רק 48% אחוזים סיימו, ומתוכם אנחנו הגענו סביב המקום ה-650.
כך תמה ונשלמה הרפתקה נוספת. רגעי השיא היו רבים יותר וטובים יותר מרגעי השפל, ולמרות שיש דרכים יותר קלות לראות את האלפים אני מרוצה מהמרוץ ומהחוויה.
עד לפעם הבאה…