מרחקים

האימונים

הכל התחיל ביום הולדתי ברביעי למאי 2011. החלטתי שהגיע הזמן להפסיק למצוא תירוצים למשקלי העודף ( BMI של 31 ) ולחוסר הפעילות הספורטיבית מזה 6 שנים. ידעתי כי אני חייב למצוא מטרה בלתי אפשרית עבורי כדי שאוכל להתמיד בספורט ובדיאטה. התחלתי לחפש ברשת תחרויות אתגר עד שיום אחד שלח לי אלון, חבר לעבודה, לינק למרוץ סובב עמק ומייד החלטתי כי 62 ק" מ זה יעד מכובד עבורי. הפעם כדי להבטיח כי אתמיד באימונים ובדיאטה, החלטתי לספר לכל הסובבים אותי על המטרה כדי ליצור לחץ מחייב עבורי. מצב כושרי היה ירוד ביותר ולא יכולתי לרוץ יותר מ 2 ק" מ רצופים ( אבל הראש חשב אחרת). בכל אופן החלטתי להתחיל מריצות/ הליכות של כ 6 ק" מ אשר לקחו לי לעיתים 40 דקות ויותר. ניסיון לריצת צהריים יחד עם המנהל שלי למרחק 6 ק" מ הסתיימו עבורי בהליכה ארוכה ומתישה. אך, התוצאות היו מיידיות ותוך חודש הגעתי כבר למרחק של ריצה ארוכה בת 15 ק" מ ובקצב 10.5 קמ" ש. בנוסף לכך המשקל ירד אף הוא והצלחתי להשיל 10 ק" ג ממשקלי תוך חודשיים של אימון ( עד סיום האימונים הורדתי 6 ק" ג נוספים). שמתי לב לאורך תקופת האימונים שמהירות הריצה משתפרת ביחס לינארי הפוך למשקל. כלומר המכפלה של משקל גופי ומהירות הריצה בדופק נתון נשארה קבועה לאורך כל תקופת האימונים. מהירות הריצה הממוצעת 10.5 קמ" ש עלתה לכ 12.5 קמ" ש רק כתוצאה מן הירידה במשקל. לאורך התקופה האתגר הגדול היה להתמיד באימונים ללא תשלום מצד המשפחה ועומס העבודה. בתקופה זו של חצי שנה טסתי כ 70000 מייל ונאלצתי לרוץ במקומות שונים בעולם: בקליפורניה, אטלנטה, פילדלפיה, ניו יורק, בוסטון, לונדון ואמסטרדם. לעיתים נאלצתי לרוץ ריצה ארוכה מייד עם הנחיתה מטיסה טרנס אטלנטית ( לא מומלץ). כמו כן, יצא לי לרוץ באילת, ים המלח, טבריה, מבוא חמה, כרמי לכיש ויערות הכרמל תוך שילוב של חופשות ונסיעות משפחתיות בתקופה קצרה זו. התמדה בתוכנית האימונים הייתה קשה ודרשה גמישות רבה לאורך השבוע. לא יכולתי להתמיד בתבנית שבועית קבועה ונאלצתי לרוץ בכל הזדמנות שהתאפשרה לי ( בהפסקת צהריים, לפנות בוקר, באמצע הלילה,..). בסך הכל הצלחתי להתאמן בממוצע כ 6 שעות שבועיות שנראו לי כמינימום ההכרחי לסיום התחרות. החל מסוף יוני אף הצטרפתי לריצות האימון הנהדרות של שי חזן ונפגשתי לראשונה עם שרוטים דומים המכורים לאהבת הריצה והופתעתי מכמות רצי האולטרה בארצנו הקטנה. הכל היה נהדר עד כחודש לפני יום התחרות. אילוצים רבים מנעו ממני כמעט להתאמן ובסך הכל התאמנתי כ 10 שעות בלבד לאורך כל החודש לפני התחרות. מחסור האימונים הוריד את בטחוני העצמי ביכולת לסיים את המרוץ, אך החלטתי כי לא אוותר על החוויה לאחר ההשקעה הרבה לאורך ה 6 חודשים האחרונים.

התחרות

בבוקר התחרות קבעתי עם אריאל רוזנפלד ( שינצח את מקצה ה 62 בזמן לא הגיוני של 4 שעות ו 40 דקות) כי אאסוף אותו כבר בשלוש בבוקר כדי שנוכל להספיק למקם בקבוקים לאורך המסלול. את אריאל הכרתי באחת ריצות הכרות על המסלול ובזכותו ובזכות המלצותיו הגעתי לקו הזינוק. לשטח הכינוס הגענו מוקדם מן הצפוי כבר ב 4 בבוקר לפני שמישהו חשב להגיע ( מלבד אנטוני שהמתין ברכבו). הקור היה עז ונאלצנו לשתות תה חם כדי לשמור על חום גופנו. 10 פעמים נאלצתי להתרוקן עד הזינוק המיוחל ב 6 בבוקר.

הזינוק היה פשוט וללא צלצולים מיוחדים. את ה 500 מטרים הראשונים רצתי יחד עם אריאל, אך מייד עם תחילת העליות, איחלתי לאריאל הצלחה ומאותו רגע הוא הפעיל מנועים ולא נראה יותר עד לסיום. עם תחילת הריצה שמתי לב שתוכנית התחרות שלי שונה משל כולם. אני החלטתי מראש ויישמתי שכל עליה אני הולך באופן יזום, בעוד כל שאר המתחרים רצו ללא הפסקה. כך יצא שכל עלייה נעקפתי ע" י רבים ובמישור ובירידות אני מדביק אותם חזרה. לנקודת הסיבוב בגלעד הגענו קבוצה של 5 רצים כשעה ו 20 מן הזינוק, אחרי שלושה רצים שהיו מלפנים ( אריאל בפער רב ואנטוני ואהוד בפער קטן). עד ליער אנחנו רבים כדבוקה מרשימה כאשר אני מאחור. עם הכניסה ליער אני מרגיש נהדר ורענן ולוקח את ההובלה בדבוקה עד סיום היער. אני חושב לעצמי שאני מפוצץ באנרגיה עדיין מעוניין להמשיך ללכת בעליות החדות כדי לשמור כוחות להמשך ה 40 ק" מ. מייד אחרי היציאה מהיער גווין ובני נראו נהדר ופרצו קדימה והדביקו את אהוד עד צומת חרובים. בעוד אנטוני מאט ומצטרף לאילן , אייל ואליי עד צומת חרובים. אני מגיע לצומת חרובים על פי התכנון לאחר שעתיים וחצי אבל בבעיה חמורה ותחושת העוצמה עד הק" מ 25 התחלפה בתחושת יאוש. החל מן הק" מ ה 25 התאומים מתחילים להיתפס ולהשתחרר דבר שגורר אותי לקצב איטי יותר והצורך להשתמש בתוכנית החרום באכילה ובהוספת מלחים. הבעיה היא כי לא הבאתי איתי כלל כדורי מלח ולכן נאלצתי לבקש מן הרצים שסביבי אם יוכלו לתרום לי כדור להצלה. מדהים איך כל מי שביקשתי ממנו סיפק לי כדור תוך כדי ריצה ובאהבה. כמובן שבכל תחנת הזנה התחלתי לאכול בייגלה כאילו אין מחר. התכווצויות התאומים נמשכו עד הק" מ ה 50. התמודדות עם בקרת מהירות לבל יתפסו השרירים בנוסף למאמץ הריצה דרשו ממני משאבים נפשיים ופיסים שגרמו לי גם להתרוקנות אנרגטית ( בדיעבד ההתמודדות המנטאלית והפיסית הזו היא הכיף של תחרויות כאלו). מאותה נקודת האמצע המאבקים הפנימיים אם להמשיך בריצה או להפסיקה מתעצמים ומתעצמים. רק העידוד של הרצים השונים מן המקצים השונים והחיוכים של כולם מסביב מצליחים להשאיר אותי במגמת התקדמות. מייד אחרי צומת חרובים אילן ואנטוני פורצים קדימה ומצליחים להדביק את בני ואהוד עד גלעד ובזמן של 3 שעות ו 48 דקות מן הזינוק. גווין נחלש מעט ומגיע כ 4 דקות אחריהם בעוד אייל ואני מגלים מצוקה ומנסים למשוך עד גלעד בזמן של 3 שעות ו 58 דקות מן הזינוק. הייאוש רק גובר ואני מתחיל בחישובים מתי אסיים אם אני צריך ללכת מעכשיו עד הסיום ( אני מעריך כי בתקווה אוכל לסיים את התחרות בזמן של 6 וחצי שעות). דוד, ניר ואבי מגיעים מאחור ומדביקים אותנו בירידה לגלעד. המצב באותו רגע הוא שאריאל הרחק מלפנים ליד ג' וארה , אחריו קבוצה של 4 רצים ( אהוד, בני, אנטוני ואילן) , גווין מאט ונמצא 4 דקות אחריהם ואנחנו קבוצה של 5 רצים 8 דקות אחרי גווין. מאותה נקודה דוד, ניר ואבי שועטים קדימה ומשיגים את אהוד וגווין בעוד אייל ואני ממשיכים לסבול עד שמוטי מגיע מאחור ומדביק אותי בק" מ ה 49. מוטי זורק לי מילות עידוד כי ישנה רק עוד עליה אחת וסיימנו ואני עונה לו כי אני לא מצליח לראות את הסוף ונמצא על סף פרישה. אני אפילו לא מסוגל להסתובב כדי לראות את פניו, הדבר היחיד שאני מסוגל לעשות זה להרים את האגודל כתודה. ק" מ אחד אחר כך ( בק" מ ה 50) עם תחילת הירידות אני לפתע מרגיש אנרגיות מחודשות אינסופיות והשרירים מפסיקים להיתפס ( סוף סוף המלח עובד). אני חוזר לקצב השיוט המקורי שלי ומצליח לעקוף חזרה את מוטי ואייל עד הסיום. לקו הסיום הגעתי שעה אחת אחרי אריאל בזמן של 5 שעות ו 42 דקות עם כוחות עודפים, שרירים שצועקים הצילו, מרוצה שהצלחתי לסיים אך מאוכזב כי הגוף בגד בשעת הש'. חבל שהסיום הגיע,

סיכום

הורדתי 16 ק" ג בחצי שנת אימון, רצתי כמעט 1750 ק" מ. הוצאתי מעל 120,000 קלוריות באימונים. פגשתי אנשים מדהימים לאורך שבועות האימון. רכשתי חבר אלוף וסיימתי את מרוץ האולטרה הראשון שלי. התחרות היתה הקשה ביותר שהשתתפתי בה מעולם אך ההתמודדות עם הקשיים היא שהותירה בי טעם של עוד.

תודות למשפחתי האוהבת והתומכת.

איזה כיף !

אמיר