הכול החל במוחו הקודח של רון לאחר מרתון פרנקפורט כשהוא זרק לאוויר את זה שמרוץ מי–ם לים נראה לו כמו אתגר מעניין.
מספר שבועות השתעשעתי במוחי עם הרעיון ולאחר התייעצות עם מספר חברים נרשמתי ב-16 לינואר למקצה האולטרה הקצר והוספתי אותו לקובץ האקסל המכונה תוכנית החומש. אין ספק שאם המרוץ היה בחסות Starbucks זה לא היה האולטרה הקצר אלא אולטרה Grande להבדיל מהארוך שהיה הופך ל– Grande Grande.
ההכנה למרוץ מסוג זה הייתה שונה מאוד מההכנה למרתון בכך שעיקר העבודה הינו על תזונה במהלך הריצה ואיפוק בקצבם.
ריצה אחת של 35 ק“מ עשיתי בשטח עם צח ושחר שם נוכחתי לדעת שחשוב לרוץ עם אנשים בקצב שלך אחרת מה שבהתחלה נראה כמאמץ זניח של שמירה על הקצב הופך להיות למאמץ גדול הפוגע בהתאוששות. באותה ריצה התוודעתי למתודולוגיה של ריצה הליכה דבר אשר לא היה מוכר לי עד אז. כמו כן לרוץ עם צח זה כמו לרוץ בחנות ממתקים כאשר בכל מעבר לקטע הליכה נשלף טופין אחר. הריצה החלה בקאנטרי בכפר סבא דרך שדה ורבורג והשדות עד רשפון (לג‘חנון) וחזרה דרך רעננה.
ריצת שטח נוספת שעשיתי הינה במסגרת מרוץ יוני בערבה שם רצתי בשלשה יחד עם אלי ואיתי בקבוצה “רצים עם אלי” כאשר הריצה היוותה תרוץ לטיול לדרום ולזלילה בדרך. הריצה במרוץ זה החלה בשעה 1 בלילה בזינוק של אלי למקטע 1 כאשר אני מחליף אותו למקטע 2+3 שהיו ביחד 32 ק“מ (כולל התברברות) ואח“כ אלי למקטע 4 ואיתי למקטעים 4-6. בסיום הריצה נפגשתי עם אורי גלעד שעשה 3 קטעים ברצף ושהתברבר אפילו יותר ממני במהלך הריצה.
מרתון ירושלים היווה גם הוא אימון בדרך לאולטרה – מרתון שהתאפיין בלאט וברוגע (לא ממהרים לשום מקום), הדבר איפשר הנאה מרובה מהנופים, המעודדים ואפילו מהעליות הרבות שבדרך.
בהמשך היו כמובן ריצות הפארק של 30, 35 ו-42.2 (במקום מרתון ת“א), ריצות תמיד עם חברים יהודית ואלי.
למרתון ת“א נרשמתי למקצה הארוך ואילנה למקצה העשר ואפילו הזמנו מסעדה ומלון, מה שיצא בסוף זה מסעדה איטלקית נחמדה בת“א וריצה באורך של מרתון באופן עצמאי בשבת שאת חלקה העיקרי רצתי עם יהודית.
הריצות הארוכות נתנו הזדמנות טובה לתרגל את נושא התזונה והריצה עם התיק.
שבועיים של טייפר עברו ממרתון ת“א והגיע המי–ם לים האולטרה הראשון שלי. הדבר גרר כמה ימים של פרפרי בטן מה יקרה עם יהיה קשה? מה יהיה עם לא אוכל לסיים?
במהלך הטייפר מצאתי זמן לקרוא סיפורים של רצי אולטרה כולל הספר נולדנו לרוץ ולהבין שעל מנת להצליח חשוב לרוץ לאט, לאכול ולשתות.
שבועיים לפני נערכה פגישת הכנה ב-ProSport לשאלות שם למדתי דברים חשובים כמו: GU כשר ו-PowerBar לא והכי גרוע שלא יהיו מדבקות בהתאם למקצים.
אחת מנקודות האור היתה הידיעה שלמרוץ יוצא גם אורי גלעד שרץ איתי בהר לעמק שנה שעברה וידעתי שיש לו ניסיון באולטרה ושהוא יוכל לשמש כמבוגר האחראי – כמובן שהדבר לא מנע ממני לצאת לזינוק בלי לראות אותו בכלל.
ערב לפני המרוץ ארוחת פסטה בהתאם לנוהל ושינה מוקדמת עם שעון מעורר לשעה 4:00. כמובן שכל חצי שעה קמתי לראות מה השעה ובסוף בשעה 3:45 קמתי והתחלתי בארגון סופי של הציוד ובקפה ופרוסות עם דבש בהתאם להנחיות של מוטי לתזונה לפני מרתון. על השולחן בסלון מחכה לי פתק מאילנה שאומר העיקר ליהנות אני מנסה להפנים את זה.
4:30 אני ואורי גלעד מחכים למטה למונית שצח יגיע איתה שתקח אותנו לישפאר סנטר במודיעין. אין לנו מושג איפה זה וגם waze לא מכיר, למזלנו נמצאים ברחוב בשעה זאת אנשים שניתן לשאול וכך אנו מוצאים את עצמנו ב-5:15 בנקודת הזינוק יחד עם שאר רצי האולטרה 60 ועם לא מעט רצי שליחים.
הצוות המארגן מבצע בדיקת נוכחות ולמרות שלא מצליח לנפח את שער הזינוק יוצאים לדרך בהישמע צופר אוויר בשעה 6:00 בדיוק.
המרוץ החל ואני יוצא לדרך של 300 מטר ריצה עד העלייה הראשונה שבה אני רואה את הרצים עוברים להליכה ולכן גם אני עובר להליכה. בשלב הזה של הבוקר די קריר ונעים ,האדמה רטובה מהגשם שירד קודם. הריצה הינה ריצה בשטח המלווה בעליות וירידות רבים. המקטע הראשון הינו מקטע של 10.7 ק“מ – המקטע הארוך ביותר במרוץ. במהלך הקטע אני מנסה לשמור על קצב איטי של 6:30 דק‘ לק“מ משימה לא קלה אבל הכרחית על מנת לשמר את הכוחות להמשך. מגיע לתחנה הראשונה במצפה מודיעים שותה מהמים בתחנה שולח לאילנה תמונה מ-what’s up שתדע שהכל בסדר (חשוב לתקן הפעם את החוויה השלילית מטבריה).
את המרחק מהתחנה הראשונה לתחנה השנייה 8 ק“מ אני עושה יחד עם בחור צעיר בן 29 שהשתחרר רק לפני שבוע מהצבא ורוצה לסיים לפני ה-Cut Off בשעה 16:00 (נראה לי קצת הזוי בשלב הזה).
הבחור תכנן זמן לכל קטע עם Positive Split מטורף (לאחר המרוץ כשבחנתי את התוצאות ראיתי שהוא עמד ביעד שלו וסיים 15 דקות לפני המועד של ה-Cut Off) .
אני הסברתי לו שגם אצלי הריצה מחולקת למקטעים:
1 – עד עתידים, 2 – מעתידים עד 300 מטר לסיום עם אלי ואיתי, 3 – 300 המטר האחרונים יחד עם כל המשפחה (חלוקה לא שוויונית אבל אני קפיטליסט…)
בדיוק בעליה לאזור התעשייה יש צלם ולכן לא ניתן לעלות בהליכה וחייבים לרוץ בעלייה. כשמגיעים ליד הצלם הוא מתלונן שהשמש במקום לא נוח ולכן אנחנו רצים הפוך על מנת שתהיה תמונה טובה. בדיעבד כשאני רואה את התמונות אני מבין ששמתי את המספר בצורה לא טובה שלא נקלטת ע“י ה-ShvoongTag ומבליטה את הבטן הענקית (5 ק“ג יותר ממה שהיתי בטבריה 2012).
הקטע השלישי משוהם לאלעד מלווה בטיפוס על סינגל בגבעה עם בוץ מה שגורם לנעליים לצבור משקל עודף ולאחריה מעבר מתחת לכביש בו עוברים להליכה איטית על מנת לא להתרסק (מעניין). בשלב הזה איבדתי את השותף ועברתי לרוץ לבד עד שפתאום אורי גלעד צץ משום מקום מסתבר שהוא בחר מסלול מקביל קצר יותר ב-1.2 ק“מ משם רצנו ביחד עד סוף הקטע השישי.
הקטעים הבאים עוברים בשגרה של ג‘ל + מלח כל 10 ק“מ, וסוכריה או ביס מחטיף אנרגיה כל 5 ק“מ. יחד עם אורי גלעד אנחנו מפתחים את מתודולוגית הליכת הבייגלה שאומרת שבתחנה לוקחים חופן גדול של בייגלה ועוברים להליכה עד שהבייגלה מסתיים ואז רצים.
אחרי כפר הבפטיסטים אני טועה במסלול וממשיך ישר במקום לפנות כשלמזלי רץ אחר צועק לי ואני חוזר אחורה ולוקח את הפניה.
בקטע שבין פארק אפק להוד השרון יש שני מעברי מים שעליהם התכוננתי בכך שלקחתי שקיות זבל על מנת לשים על הרגליים (כמו שקראתי ספר “נולדנו לרוץ“). אז לי זה לא פעל בהצלחה כמו בספר לפחות לא אחרי חמש צעדים. ה-4 צעדים הראשונים היו יבשים אבל הליכה על אבנים לא עושה טוב לשקיות ואחת אחרי השנייה הן נקרעות ואני יוצא רטוב ברגליים. למעבר מים השני אני כבר נכנס בביטחון מלא בלי לעבור להליכה על מנת לגלות מים קרים ובהמשך לגלות צלם היושב בצד ומצלם.
אזור התעשיה של הוד השרון כבר יש הרגשה של סוף מבחינתי עוד קטע אחד ואז הריצה המוכרת כל כך בפארק יחד עם אלי ואיתי שמחכים לי. ההנחיה בתחנה היא פשוטה לרוץ כשהירקון בצד שמאל שלכם ולא לעבור אותו.
מסיבה לא ברורה בשלב כלשהו לא ראינו יותר את הירקון אלא גדר של מתקן בטחוני המשכנו לאורך הגדר עד שמצאנו את עצמנו בפינה הצפון מערבית של תע“ש בצד המזרחי של כביש 4. אחרי שיחה למארגנים ועדכון אלי על המיקום החדש התחלנו לרוץ לצד הכביש (תענוג מפוקפק) עד צומת מורשה. בצומת מורשה חצינו את הכביש והמשכנו בריצה בצד המערבי עוד ק“מ עד חיבור לפרדסים הגובלים בעתידים. אחרי ריצה בפרדס הגענו לגדר ההיקפית של עתידים אותה היינו צריכים לאגף ולרוץ בעתידים עד תחנה 6 בפארק הירקון.
בתחנה אני פוגש את אלי ואיתי שמעודדים אותי וביחד איתם אני ממשיך לקטע האחרון במרוץ (ה-2 לפי תכנון ה-3 שלבים שלי). הריצה בפארק עוברת בנעימות כאשר במהלכה אני מנסה לדחוק באלי להירשם למרתון אמסטרדם (בינתיים ללא הצלחה). אני מבקש מהחברים שק“מ לפני הסיום אני אעבור להליכה של 2 דקות כך שיהיה לי כוח לרוץ עם הילדים. אך 1.3 ק“מ מהסיום בפארק רוז מחכים לי אילנה והילדים. אני שמח לראות אותם ורץ איתם עד שהם מבקשים לעבור להליכה. אני נאלץ לעבור להליכה איתם עד שאני מצליח לשכנע את יונתן לרוץ איתי עד קו הסיום. אני רץ עם יונתן הכרוז מקריא את המספר וביחד אנחנו עוברים את קו הסיום.
עכשיו נשאר רק לרוץ חזרה לאילנה איתמר ונעה וביחד לעבור שוב פעם את קו הסיום, שוב מקריאים את המספר רק שהפעם אני לא זוכה לתמונה.
אילנה מצלמת אותי עם צוות התמיכה ואפשר להתפנות לאכול בורקס ומתיחות
עוד שורה בתוכנית החומש סומנה בירוק