האולטרה הראשון שלי- טוסקנה 100
אז עכשיו אתם בטח מסתכלים על הכותרת ומגרדים את הפדחת, מה ראשון ?? זה לא ראשון.. היו לפניו.. אממ לא ?
אז היו אבל לא באמת היו. לא בשבילי.
כשאני מסתכלת אחורה על השנים האחרונות היו לי בעצם רק 4 אירועים רשמיים (פחות או יותר)בעולם האולטרה – ריצת הגי’זס טרייל 60 ק”מ שהייתה הפעם הראשונה שרצתי מרחק מעל מרתון, ויילס אולטרה 100 ק”מ, הסולומון פורטרייל 160 רב יומי, וטוסקנה 100. הראשון היה אירוע פרטי מאורגן, השאר מירוצים. היו כמובן גם ריצות אימון וכיף ארוכות ולא מעט מהן, אבל את אלה נשים בצד כרגע.
אחד הדברים שחיפשתי כשהתחלתי לרוץ את המרחקים האלה זה את אותה תחושת מסוגלות וביטחון חמקמקה שידעתי שאמורה לבוא עם כיבוש המטרה. להרגיש חזקה ויכולה ועצמאית. את החופש והקלילות הזאת שרואים בפנים של רצי השטח בתמונות. אצלי זה פשוט לא קרה, תמיד תמיד הייתה שם התחושה שאני פשוט לא יכולה, לא באמת.. לא הייתה ריצה שיצאתי אליה בידיעה ברורה שאני אסיים. לא 5 לא 10 ובטח לא ארוכות יותר. תמיד שומרת רזרבות כוח לסוף וכל פעם מופתעת מחדש מהסיום, ואם זה מירוץ אז הרבה פעמים גם מהתוצאה. ההגיון אומר שאם הצלחת פעם אחת זה אומר שאתה יכול – אבל במקרה הזה ההגיון לא עבד – קצת כמו הפאניקה הזאת ששולחת את הקומפולסיבים לבדוק בפעם ה 10 את דלת הכניסה כי הידיעה שכבר בדקת והיא נעולה לא מצליחה להעפיל על החשש שבעצם אולי לא.
זה שדברים השתבשו להם כל פעם מחדש לא תרם לעניין, הזיכרונות העיקריים שלי מהגי’זס טרייל הן כל הציוד שלי שהושאר בטעות בנקודת ההתחלה ולא הועמס על רכב הליווי, הניסיונות המאוד לא מוצלחים להשיג את חברי הקבוצה שרצתי איתם, הנטישה וההעלמות שלהם ואת החרדה המטורפת של להיות לבד בשטח כשאין לי מושג מה המסלול, כמה יש לי לסיום ומה לעשות אם חס וחלילה יתקפו אותי בדרך. זה נגמר ב 3 קמ מיותרים, הגעה לסיום שעה וחצי אחרי כולם והחלטה של לעולם לא לרוץ אולטרה יותר בחיים שלי. מסוגלות וכוח ??? פחחחחחחח לא הפעם..
ההחלטה הלגמרי סופית נשקלה מחדש ובוטלה עקב העובדה שכבר היה לי כרטיס טיסה והרשמה לווילס 100 ק”מ. אז איך אומרים – כאשר אבדנו אבדנו.. ונראה לי שזה המשפט שמתאר הכי טוב את האולטרה השני.. ביליתי את רובו הגדול בממלכת “איבוד”. מי שמכיר אותי יודע שאני חסרת כל חוש כיוון עצמאי, אני מסוגלת ללכת לאיבוד ברחוב המקביל לבית בלי וויז פתוח (זה קרה.. באמת) ואני חושבת שאני היחידה שהצליחה להתברבר על מסלול שבי ציון רה”נ ( ישר ישר ישר ישר – סיבוב – ישר ישר ישר ישר) ולא פעם אלה פעמים !
כשלוקחים את זה בחשבון – מסלול שמסומן כל חצי קמ בערך ומפה לא ברורה כנראה לא היו הבחירה המתאימה ל 100 ראשון. בחרתי את המירוץ כי היו גבעות יפות והוא נפל ביום ההולדת שלי.. זה שהיו רק שני מסיימים שנה קודם וגם הם לא עמדו בקאטאופ זה לא משהו שלקחתי בחשבון, גם לא את “יכולת הניווט הבסיסית” שהופיעה לה אי שם ברשימת הדרישות ממשתף.
בק”מ ה 56 הגעתי לנקודת ה 50. בק”מ ה 100הגעתי לתחנה הלפני אחרונה עם רק עוד 20 קמ לסיום… בדיעבד החוויה מהגי’זס עזרה מאוד כי הייתי לבד לחלוטין על המסלול (26 משתתפים בלבד התחילו ורק 16 סיימו) הפעם גם במדינה אחרת, בלי מושג קלוש איפה אני ולאיפה אני אמורה ללכת. בחושך זה בכלל היתה חוויה מלבבת.
חוויות זכורות משם – פאניקה, פאניקה, כבשים טורפות, פאניקה, סטיקלייטים אדומים שרצתי אליהם בשמחה כדי לגלות שסימנו “זהירות תהום” במקום את המסלול,פאניקה, גאות שגרמה לי לצעוד במים עד המותנים , פאניקה, שביל צר על מצוק רוח מטורפת וחושך מצריים, צעדת מוות של 4 שעות, סיום, גידול מחדש של 8 ציפורנים שהושארו בווילס. זמן סיום : 22 שעות.
חזקה ויכולה ? נו באמת – נדחה לפעם אחרת.
התובנה העיקרית שלי מווילס הייתה שהגיע הזמן לשפר את זמן ה 10 
יותר מחצי שנה אח”כ עם זמן 10 משופר בהחלט, גיליתי שיש קבוצה למשהו שנקרא הפורטרייל. 160 ק”מ באלפים ב 4 ימים עם 10,000 מצטבר. החלטתי שזה שיש לי פחד גבהים , חוסר יכולת מוחלט לרוץ בירידות טכניות ובעיות שיווי משקל קלות לא אמור להפריע לריצה על מצוקים בשלג ואחרי ריצת אימון אחת נרשמתי, זאת מתוך ידיעה ברורה שתוך כמה חודשים אני אהיה חיית הרים חופשיה ומאושרת.
המציאות לעומת זאת הייתה קצת אחרת, הזכרונות העיקריים משם הם השלט של סכנה תהום, ההחלקה שלי על הקרח מטר ממנו. הבחור הגרמני החמוד שתפס לי את התיק ומנע ממני להמשיך את שאר הדרך למטה בצורה הרבה יותר מהירה ממה שתוכנן. השיתוק שהגיע אח”כ שעד עכשיו אין לי מושג איך יצאתי ממנו, פאניקה, שדות השלג ביום הרביעי והגרמני השני החמוד שליווה אותי ונתן לי יד לאיזה 10 קמ כי לא הצלחתי להתמודד לבד, ההי לייט – צעדת מוות של 8 ק”מ על 2 רגלים שבורות עד הסיום, כיסאות הגלגלים בשדות התעופה (יניר להב יכול להיות אחלה אח סיעודי אגב),וההשבתה של חודש +.
לא צריכה לכתוב כאן כלום על חופש מסוגלות וכוח, נכון ?
ואז נפלתי על טוסקנה – זה נראה מדהים בתמונות, אין הרים – רק גבעות – גובה מצטבר יפה של 2800 עם “פסגה” מקסימלית של 640 מטר. אין לאיפה ליפול. אין שלג ואפילו היה רשום שרוב המסלול נערך על דרכים כפריות נוחות. נרשמתי מייד והפעם גם יצא שאירגנתי קבוצה שלמה שיצאה לשם יחד איתי. קבוצת חברים, וקבוצה שהפכו לחברים.
הצהוב שלא נגמר – צולם ע”י איתי פרידמן
הפעם גם החלטתי שאני עובדת אחרת. קודם כל רציתי תוכנית אימונים ארוכה מספיק כדי להכין את עצמי כמו שצריך. לא חודשים שלושה אלה תקופה משמעותית – סיימתי מירוץ 100 ק”מ אפילו 120 ו 160אבל את מה שבאמת רציתי, את מה שבאמת חיפשתי – חודשים בלבד של אימונים לא היו נותנים לי. זה פסל את האופציה של להתאמן בקבוצה שהייתי בה והתחלתי לחפש מאמן חדש. בירור קצר הראה שאם אני רוצה מאמן “איכותי” ישראלי אני צריכה למכור כליה ויש מצב שגם את הרכב והבית. המספרים שנזרקו לאוויר כמחיר חודשי לתוכנית אימונים גרמו לי לעשות מנוי למפעל הפיס, הנחתי שאם אזכה בפרס הראשון אני אוכל להרשות לעצמי את העניין. (אם כי אחרי מיסים גם זה לא בטוח) מה שכן בינתיים ועד הזכיה העתידית עדיין הייתי צריכה תוכנית ומאמן. בדקתי בפורומים, דיברתי עם רצים מחו”ל שאני מכירה והגעתי לפול. פול הוא בחור אמריקאי, מנצח כללי של מספר מירוצי אולטרה נחשבים בארה”ב, מאמן עם ותק של מעל 15 שנים ואחוז מסיימים גבוה במיוחד מקרב מאומניו במירוצים קלילים כמו “לדוויל” או “ווסטרן סטייט”. להפתעתי הרבה הוא הסכים לאמן אותי. (הוא לא זול אבל עדיין במחיר נמוך משמעותית מכל אופציה שהייתה בארץ) האימון הוא מן הסתם מרחוק. תוכנית דו שבועית והתכתבויות במייל. זה לא לכל אחד. זה דורש משמעת עצמית וגם יכולת ורצון לרוץ לבד. 90% מהאימונים שלי היו עצמאיים. ב5 חודשים של הכנות.
נצמדתי לתוכנית כמו עלוקה. אם זה רשום זה בוצע. קצבים, זמנים,סוג הדרך .. בדיוק איך שנכתב ככה התבצע.
פול התאים לי כמו כפפה ליד, הגישה והאימונים אתגרו אותי, עניינו אותי לפעמים אכן תסכלו אותי אבל תמיד חיכיתי לתוכנית של שבוע הבא. (אוקי לפעמים חיכיתי בחרדה אבל חיכיתי)
השינויים העיקריים היו הרבה פחות ק”מ ממה שהייתי רגילה (שבוע ממוצע שלי כלל 70-80 ק”מ בלבד), הרבה אימוני איכות, הרבה אימוני הליכה, אימוני טכניקה, חיזוקים בחד”כ וקרוס טריינינג קבוע.
ק”מ שבועי מתחילת התוכנית בסוף נובמבר
לא היו גאנק מיילז, הייתה הפרדה ברורה בין אימונים קשים לקלים (אימון בינוני לא היה קיים בתוכנית) , והיו הרבה אימונים בעצימות גבוהה. כל אימון הוסבר ופורט עד לרמת הפסיק והנקודה. לא רק “כמה” אלה “למה” ו”איך”. קיבלתי מגילות דו שבועיות.
התוצאה – 0 פציעות, קצב ריצה שלא נפגע למרחקים הקצרים יותר, והשתפר משמעותית בארוכים, יותר זמן לחיות והרבה פחות עייפות, וכל אלו באו עם הק”מ המוגבלים יותר. מודה שפחדתי מהרעיון של שבוע אימונים בלי איזה 100 ק”מ לפחות אבל זה הוכיח את עצמו. איתי לפחות. שיאים אישיים לחצי מרתון ומרתון עם קצב 10 זהה לתקופה שהתכוננתי רק אליו. לא נהייתי איזה רצת עילית אבל התחלתי להרגיש טוב. פול גם מאוד בעד תחרויות כאימונים ומצאתי את עצמי נרשמת ונהנת ממירוצי כביש של חצי 10 ו 5 שמאמנים קודמים הקצו מחמת מיאוס. אספלט מחזק את הרגליים הוא אמר 
גם ריצה בירידה אגב
אמנם לקראת הסוף העומסים עלו ויחד איתם העייפות והלחץ אבל בסופו של דבר הגעתי לטייפר כשאני מוכנה.
רק אז הגיע מייל עדכון קטן שנשלח מהמארגנים לגבי שינוי שעת הזינוק ומקום הזינוק של רצי ה 50 ושיהיו הסעות לזינוק. התוכנית הראשונית שלי לרוץ עם איתי נגנזה כי הם זינקו 3 שעות אחרינו, בנוסף ניסיתי להבין איך אמורים להחזיר את רצי ה 50 לנקודת ההתחלה המקורית, על יד המלון, אם הם מתחילים באמצע הדרך…
במקור הם היו אמורים לעשות לופ שלם (המסלול היה של פרח – שני לופים שונים של 50 ק”מ) התשובה הייתה שהמסלול שונה לחלוטין. גם לרצי ה 50 וגם לרצי ה 100. הוא עכשיו מעגלי. נוסף עוד גובה מצטבר ל 3150 ויש הר עם פסגה של מעל 1000 מטר בקמ 80. רצי ה 50 יזנקו מהאמצע ויגיעו לסוף.
חלוקת העומסים השתנתה גם היא לחלוטין ובמקום גבעות לאורך המסלול יש רק 1200 מצטבר בחלק הראשון ואז עוד 2000 ככה באותם 45 קמ בחלק השני.. כל תוכנית הריצה הלכה לפח. החלטתי לזרום עם זה. והאמת לא הייתה ברירה.
המסלול המחודש
סיפור שהיה לי בבוקר יום הטיסה הוציא אותי מאיזון לגמרי. לא נכנס לזה אבל לשדה התעופה נסעתי עייפה, עצבנית ועם חוסר חשק מטורף לטוס או לרוץ. דורון שלמון המסכן נאלץ לשמוע את הקיטורים שלי על כמה לא בא לי לנסוע אבל בסופו של דבר המטוס המריא איתי עליו וגם עם החלטה שקיבלתי להשאיר ההההההכל בארץ ולהתמקד במה שהיה חשוב באמת. להנות, לרוץ ולבלות עם החברים שאיתי. עם מקום כל כך יפה וקבוצה מדהימה של אנשים אי אפשר לא.
כאן המקום להגיד תודה ע-נ-ק-י-ת לאיתי פרידמן, אתי ליס הוסמן, בועז כהן, יניר להב, מעיין סגל ואירית שושן. אתם ענקיים. לא יכולתי לבקש חברה טובה יותר.
כל הנאחס נעלם ואני יכולה להגיד בפה מלא שזאת הייתה הנסיעה הכי כיפית שעשיתי – לגמרי בזכותכם.
אני והחבר’ה
זה היה מדהים, יומים איתם בטוסקנה עם כמעט 0 תקשורת לישראל (העלתי תמונות לפייס אבל זהו בערך) והכעס , העייפות וחוסר הביטחון ירדו והגעתי ממוקדת לתחילת הריצה.
ואיזה ריצה… וואו ! 50 ק”מ ראשונים היו אכן דרכים נוחות בנופים מטריפים.. התחלתי את הריצה עם בועז אבל אחרי 10 קמ מהירים שחררתי אותו לדרכו והחלטתי לרוץ את המירוץ שלי. מזג האוויר היה חם מאוד ובשיא הגיע ל 31 מעלות. אחרי טיפוס מתיש ב 20% שיפוע למונטלצינו הגעתי לנקודת הביקורת של ה 50 ב06:07 שעות וראיתי את יניר שריחף לו והגיע איזה דקה שתים לפני. שם גם חיכו לי הדברים שלי. החלפתי חולצה, הורדתי איזה משקה אנרגיה , כתבתי לדורון שהגעתי ל 50. (העדכון היחיד שלי בריצה) והתלבטתי אם לקחת את המקלות ואת מעיל הגשם הכבד והאם לעבור מהוקה שטח לנעלי ההוקה כביש שנוחות לי יותר. בסוף לקחתי את המעיל והמקלות ונשארתי עם נעלי השטח. החלטות שבדיעבד התבררו כמוצלחות במיוחד. התעכבתי שם קצת יותר מידי לצערי ואפילו יצאתי וחזרתי אחרי כמה מאות מטרים כשקלטתי שהשארתי את המספר על יד התיק אבל זה משהו שאפשר ללמוד להמנע ממנו בעתיד.
החלק השני היה שונה לחלוטין. הדרך הנוחה הפכה לסינגלים ביער וחצי שעה אחרי שיצאתי מהתחנה השמים התקדרו בפתאומיות ו 31 מעלות הפכו ל 19 בגשם שוטף וסופת רעמים. הוצאתי את המעיל מהתיק כשאני מודה לאלוהים ומעיין שתרמה לי אותו למשך המירוץ , והמשכתי בשביל שהפך לבוצי יותר ויותר ובסופו של דבר בקטעים מסויימים גם לנחל זורם. 4 מעברי מים, אזורים שלמים של בוץ חלק וטובעני ומכת ברד שאין לי מושג מאיפה הגיעה, פסח אחרינו לא?. ריצה לא הייתה אופציה ריאלית אבל כל אימוני ההליכה השתלמו וקצב ההליכה שלי היה מספיק מהיר כדי לעקוף לא מעט אנשים בעליות ולהפוך את הירידות הטכניות למהירות הרבה יותר ממה שפעם יכולתי. כאן גם המקום להודות לממציא המקלות הנורדים, בלעדיהם כנראה שזה היה נראה יותר כמו הליכת ירח : צעד קדימה שנים אחורה סקובידו. המסלול היה כל כך חלק שהמקלות היו קריטיים להתקדמות משמעותית. קודם כל כדי לא להחליק אחורה בעליות וגם על מנת לא לעוף על התחת בירידות. בערך המוסף – הרבה פחות עומס על הרגלים. הקצב הואט משמעותית בגלל תנאי מזג האוויר והמסלול אבל החלק הראשון המהיר יחסית אפשר לי לצאת מהיער קצת לפני השקיעה. מודה שלא הייתי רוצה לנסות לנווט שם בלילה ואני מעריצה את כל אלה שנאלצו לעשות את זה ולסיים. הסימון היה מושלם זה כן, תודה לאל. אי אפשר היה ללכת לאיבוד. כל פעם כשהרגשתי שקשה הייתי רק צריכה להרים את המבט ולראות את הנוף שמסביב. זה הספיק. נהנתי מכל רגע. כן כן.. כל הריצה. היה לי כיף. הרגשתי טוב. לא היו משברים. אף לא אחד. סיימתי בעליה קשה בחושך שניצלתי כדי לעקוף עוד כמה רצים והגעתי לסיום מאושרת, על הרגלים ובריצה ! 15:11:10.
9 שעות לחלק השני בלבד שהיה 54 ק”מ. מצטבר סופי 3400…
אמנם לא בפחות מ 14 שעות, כמו שהייתה התוכנית המקורית. אבל זאת כללה דרכים נוחות בלבד ומצטבר נמוך יותר אז אני ממש לא מאוכזבת. למסלול הזה זאת תוצאה מעולה לי.
והכי חשוב סוף סוף קיבלתי את מה שרציתי. הצלחתי. לא הייתי צריכה שיגידו לי שאני יכולה לעשות את זה זה – ידעתי לבד, לא היית צריכה שירגיעו אותי – הסתדרתי לבד, לא הייתי צריכה שיתנו לי יד ויוליכו אותי, לא היו משברים, נהנתי מההמסלול ומכל מה שהוא הביא וסיימתי על הרגלים בלי פציעות. בלי הליכת מוות ועם תחושה של השג בעל משמעות.
בסיום
אז הינה לכם – האולטרה הראשון שלי. והאמת, מחכה כבר לשני
** למי ששאל על אוכל במירוץ – האוכל בתחנות לא היה טכני או במילים אחרות : הכל חוץ ממה שאני רגילה למצוא במירוצים. מה לא היה – גלים,איזוטוני, צפוסציפסים, סוכריות. מה כן היה : טוסטים בשמן זית, נקניקים, גבינות מסריחות, פסטה, מרק גריסים, קולה, עוגות, עוגיות, לימונדה. מכייון שהפעם רצתי יותר מאשר הלכתי הייתי צרכה להסתמך על האוכל שלי. לא הצלחתי לאכול אוכל מוצק ולרוץ.
המטרה הייתה להכניס בין 250-300 קלוריות לשעה אבל כל פעם קצת כדי לא להקיא. . לקחתי איתי כמות גדולה מאוד ומבחר של דלקים אבל בסופו של דבר זה נגמר ב :
שעה ורבע לפני הריצה –
1 כריך גבינה ונקניק – 350 קלוריות בערך
2 חצי כריך עם ריבה – 100 קלוריות בערך
בריצה :
1 איזוטוני 1:4 הי 5 : 3 ליטר – 1080 קלוריות (59 גרם חלבון)
1 10 גלים של הי 5 : 867 קלוריות
2 9 טבליות קמח של 32GI – 711 קלוריות
3 בר קטן של של הי 5 – 182 קלוריות
1 14 כוסות קטנות של קולה – 602 קלוריות
2 פחית משקה ארגיה : 125 קלוריות
3 2 תפוזים – 77 קלוריות
4 וואפל של הני סטינגר אחד – 160 קלוריות
5 שני ISO GEL של הי 5 – 176 קלוריות
6 עוגיה – בערך 80 קלוריות
7 חתיכת גבינה שמנה – (עלה לי… לא היה רעיון טוב) – בערך 20 קלוריות.
סה”כ : 4456 קלוריות שכללו גם אזור 80 גרם חלבון.
בחלוקה זה יוצא 297 קלוריות שעתי… – המטרה הושגה.
את האוכל אכלתי במרווחים של 15-20 דקות. לקחתי את הגלים בבקבוקונים אז משכתי את זה לאורך זמן בלי לקחת גל שלם בכל פעם.
סוכריה יחידה היא כמו חצי גל אז כנל. שתיתי 2 כוסות קולה בכל תחנה ודאגתי לרוקן חצי ליטר איזוון בין התחנות. ומים כמובן.
בנוסף – 3 כדורי מלח ו 2 כדורי מגנזיום של 32GI את אלה לקחתי לפי הרגשה.
מלח ברגע שהתחלתי להרגיש את הטוויצ’ים האלה בתאומים שמסמנים שבדרך להתפס. ואת מגנזיום בקמ 30 ועוד אחד ב 80. כמו שכתבתי לפי הרגשה.
זהו בגדול.
יום עצמאות שמח הפעם תרתי משמע.
ונתראה בסובב