א. אפר 14th, 2024

פרוספורט, אולטרה מרתון 50 ק”מ – מרץ 2011

מאת Raanan על 3/07/11 • תחת קטגוריות מרוצי ריצת אולטרה,סיפורים אישיים,ריצות אולטרה,תחרויות

המלצה: מי שפרטים קטנים ומייגעים לא מעניינים אותו יכול להמשיך ישירות לסיכום. קריאה של כל הטקסט המובא כאן היא מיותרת וכל מטרתה היא הרגשה של שיתוף החוויה.

כשהתחלתי לבחון איך תראה תכנית האימונים למקצה הזוגות במירוץ הר לעמק, החלטתי שהאולטרה של קרן יוגדר כ”בוחן אמצע” בכדי לבחון את הגוף והנפש ולראות האם תכנית האימונים שתכננתי מביאה אותי לכיוון הנכון לקראת ה-105 ק”מ שאני עתיד לרוץ. לבוחן הזה נכנסו גם שלושת החברים הנוספים במקצה הזוגות + כמה חברים נוספים שחלקם רצו את ה-50, אחד את ה-100 וחלקם הנותר את מקצה ה-30 ק”מ. לכולם, בלי יוצא מן הכלל, היה מרוץ מפתיע.

את האימונים הספציפיים לאולטרה התחלנו לפני כחודש וחצי, מיד לאחר מרתון טבריה שאליו לצערי לא הגעתי עקב חום גבוה. המשימה על בניית המסלולים הוטלה עלי וככה במשך ארבעה, חמישה שבועות בניתי מסלולים תוך התחשבות בגרף הגבהים ויצאנו לשטח לרוץ אותם. המטרה הייתה ליצור מסלולים שמזכירים את האולטרה של שנה שעברה, עם שיפועים מרובים, ככה שבחרתי גם בקטעים עם שיפועים קשים ביותר. למרבה ההפתעה הקטעים הקשים שבחרתי היו בסופו של דבר קלים יותר ממה שבחרו המארגנים.

שיא האימונים שלנו היה מרתון מלא בשטחי האולטרה ושבוע לאחר מכן מקצה קצר יחסית אך גם טכני יותר שבשילוב עם מזג האוויר החם היה קשה מאוד. האימון האחרון כמה שהיה קשה ולא הלך כצפוי (התברברויות, חולשה ומצב רוח עגום) לימד אותי הרבה על ניהול משק המלחים בגוף שלי, דבר שהיה לו מרכיב חשוב בבחירת התזונה והשתייה לאולטרה. היה ברור לי שאם הולך להיות חם, אני חייב לדאוג למשקה שיחזיר מלחים לגוף ולחזק את העניין עם כדורי מלח בהתאם לצורך. אני חושב שאלמלא האימון המאכזב הזה המרוץ היה נראה אחרת.

יומיים למירוץ ואני דואג לאכול כמו שצריך אך מבחינה מנטלית הראש עדיין לא במירוץ ככה שלא היו גם מתחים או התרגשות לקראת המירוץ. המטרה הברורה הייתה להתחיל ולסיים ללא פציעה בכדי שנוכל להתקדם עם תכנית האימונים לקראת הר לעמק ולעבור גם את מרתון ירושלים בשלום.

ערב המירוץ, המתח מתחיל להיבנות. פתאום אני מתחיל לחשב כמה תמרים אני צריך, איזה גרביים לקחת, מה עם הג’לים וכל זה תוך הרגשה של רגליים חלשות שלא בטוח יחזיקו מחר. תוך שעתיים מסדר את התיק למחר, מארגן את כל מה שצריך והולך לישון בתקווה לטוב.

בוקר המירוץ, טלפונים לכולם לוודא שהם ערים ולא משאירים אותי לבד במערכה. אחרי הכל סיכמנו שאת שלושים הק”מ הראשונים נרוץ יחד ואז כל אחד בהתאם ליכולתו. ההגעה לשטח הזינוק מגלה לי בוקר קר ואני מתחיל להתחרט על כך שוויתרתי על החולצה הארוכה והשארתי אותה בבית. איסוף מספר, פגישה עם החברה ו…הרץ הראשון של ה-100 מסיים את ה-50 הראשונים אני ניגש לעודד ומגלה שהבחור מכר ותיק מתחום הטיפוס. הבחור נראה מעולה יחסית לאחד שרץ עכשיו 50 שע”פ הדיבורים היו מאוד קשים.


צילום: עפרי מילר (השף היחף מבית “רצי יש אומרים”)

כמה מילים של קרן ואנחנו יוצאים אל הדרך. כל החבורה, כ-50 רצים, שועטים קדימה כשדורון, אלי, סמי ואני מנסים לשמור על קצב שפוי ורצים יחד. 40 שניות מהזינוק רואים את קובי אורן, רץ 100, שבא ממולנו ורץ בטרוף, לא מבין מה זה העדר הזה שמנסה לרמוס אותו. כמה מילות עידוד (שהוא וודאי לא שמע) ואיש איש רץ לדרכו.

המקטע הראשון היה מרהיב ביופיו. שילוב של ריצה בסינגלים מוצלים יציאה לסינגלים פתוחים עם נוף מדהים ושילוב של קטעים טכניים עם שבילים נוחים. אחד הקטעים היפים היה ירידה מטורפת (אפילו המשפט “השארתי את החבלים בבית” עלה ברקע ע”י אחד הרצים) ומיד לאחריה עליה פסיכית לא פחות ככה שאפשר היה לראות נחש המורכב מרצים מתפתל במורד ובמעלה הגבעה. בשלב הזה סמי ודורון מעט מאחרי ואני מרגיש חזק יחסית ותוהה אם החברה יצליחו להדביק אותי בקלות.

תחנת ניווט ראשונה בה יש להעביר את הצ’יפ. אני ממתין לדורון שיגיע ומבין שסמי במרחק מה מאחריו, בשלב הזה לקחתי החלטה להתקדם אל עבר אוהל המנוחה ומקסימום להמתין להם שם תוך התנהלות איטית במטרה שידביקו את הפער.

בעת ההגעה לאוהל המנוחה אני רואה מולי את עפרי מילר (השף היחף לבית “יש אומרים”) שמבשר לי בשורות מעניינות, “אתה השביעי למקצה שלך נכון לעכשיו” משאיר אותי תוהה איך זה קרה?! זינקנו חמישים כמעט כולם היו לפני ולא זכור לי שעקפתי יותר מדי. התארגנות זריזה ואני יוצא לדרך אוחז בידי חצי סנדביץ’ עם שוקולד. פוגש את טלי שיאצו שמעודדת וטוענת שאני נראה מלא אנרגיה ואני כמעט משוכנע שהיא מנסה לעבוד עלי בשביל לסחוט חיוך למצלמה, אבל מה אכפת לי… זה עובד.

המקטע השני כולל עליה מתונה וירידה מתונה, שתיהן מוכרות מהאימונים באזור. אממה, מר שילון החליט לעשות לנו “הבה נתחכמה לה” והכניס לנו קטע קישור קשה בין העליה לירידה. הקטע הזה כלל עליה מאוד תלולה בין סלעים וקוצים בדרך שהיא לא דרך. לרגע קיוויתי שאבדו עקבותינו אך לא כך היה ואכן זה היה המסלול (משוגעים).סיום העליה הזו ותחילת הירידה לכיוון אוהל המנוחה גורמים לי להרים רגליים ולהגביר קצב ככה שבדרך אני מגיע לזיו, הרץ הראשון במקצה ה-100. שואל לשלומו ומחליף כמה מילים ואז הוא מספר לי שאני במיקום טוב ושכדאי שאתקדם. חיש קל ממשיך להידרדר עד לאוהל המנוחה. גם כאן התארגנות זריזה, משלוח בייגלה לגברת שיאצו ואני בדרכי להמשך הדרך.

המקטע השלישי והמסכם – “המסלול הירוק” – מתחיל על אותה העליה המתונה של המקטע השני אך כאן, לאחר כק”מ יש לחתוך שמאלה לתוך שביל מוקף עצים וסלעים. מדובר על שביל שמסומן ע”י רשות שמורות הטבע והגנים ומשמש ביום יום לטיולי בית ספר בנחל כרמילה. הסינגל הזה במגמת עליה ומשטח הריצה משופע גם לצדדים ככה שריצה עליו כמעט ואינה באה בחשבון למעט כמה קטעים קצרים. ממשיך במעין הליכה מהירה עד לחיבור עם שביל ג’יפים בו אניהולך מרחק קצר להתאוששות ומתחיל לרוץ שוב.

כבר כאן אני מתחיל להרגיש שמשהו מתבשל בכף רגל ימין. מדובר על חוסר נוחות בכף הרגל, כאילו נכנסו אבנים קטנות לנעל. מסיר את הנעל ומגלה שאין אבנים כלל וכלל ואז נופל האסימון שכנראה מתחילה שלפוחית. באסה לה שהיא ברגל, היא זאת שסובלת כשאני דורך עליה. אם הייתה חכמה הייתה יוצאת במקום אחר שם הייתה יושבת בנח. אז המשכנו השלפוחית ואני עד לדרך בורמה ואז אני רואה את נהג הטנדר של פרוספורט מתקן את החץ הירוק שמכוון לוואדי בדרך למעלה המשלטים. אפילו קיבלתי בשמחה שלוק קטן מבקבוק קולה של יושבת הג’יפ שסייעה בארגון בשטח, ועל כך רוצה לומר תודה. כיף לראות אנשים מחייכים אלייך ומסייעים.

ההמשך אל דרך המשלטים הייתה קשה מאוד. עליה שמשמשת בסופי השבוע את חובבי נהיגת השטח לטיולי עבירות שימשה אותנו כאן בכדי לתת איזה נופך אתגרי למסלול ככה כגראנד פינאלה. השלפוחית הנחמדה מאותתת לי שוב להירגע ולהפסיק להפריע לה לישון אך אני בשלי מתקדם בכדי להדביק את האיש בחולצה הירוקה שלפני.  כשעלינו לדרך המשלטים עצמה אותו אחד בחולצה ירוקה החל לפתוח פער עד שהגענו שוב לסינגל טכני היורד חזרה אל הדרך הראשית המובילה לסיום. בקטעים הטכניים כל הזמן הצלחתי לסגור פערים ובקטע הזה אפילו הצלחתי לעקוף את הבחור בחולצה הירוקה תוך כדי שיחה על זה שהוא רץ ק”מ יותר בגלל השלט ההוא שנפל.

כשאני כ-10 מטר לפנים שמעתי נפילה מאחור וקיוויתי שלא נפצע. הסתבר שהתאום שלו התכווץ יופי יופי אז הוא זרק את עצמו על הישבן, אחלה אינסטינקטים יש לבחור. חזרתי לאחור, סייעתי לו להימתח ולאחר וידוא קצר שהכל בסדר המשכתי לגלוש במורד הסינגל. אני ממש אוהב את הסינגלים האלו בירידה, חשבתי לעצמי, הריצות הטכניות הללו שדורשות מהראש ומהרגליים לחשוב יחד עושות לי נורא נעים.

הסינגל הזה, רגע לפני שמתחבר לדרך הראשית מחייב ירידה של מדרגת סלע גדולה, דבר שנראה באותו הרגע כבלתי אפשרי. אני חושב שבהיתי במדרגה הזו קרוב ל-10 שניות בנסיון להבין איך יורדים אותה. בסופו של דבר, בלית ברירה השתמשתי במנטרה של סמי ושלי, “תתמודד עם זה” ירדתי בעדינות והמשכתי במורד השביל.


אני מגיע אל שער הסיום כשניתן לראות את ה”רץ בחולצה הירוקה” שניות לאחר שסיים.

צילום: מירי, זו האחת שתומכת לאורך כל הדרך.

הבחור בחולצה הירוקה הבין שנגמר הסינגל וכאן אין לו בעיה להרים רגליים, ככה שהצליח לעקוף אותי ולסיים 15 שניות לפני. שמחתי שהצליח לעקוף אותי ולמרות שרץ ק”מ יותר ממני הצליח לסיים 15 שניות לפני ובמקום השני. אין שום ספק שהבחור בחולצה הירוקה, דוד בן סיני, נתן יופי של מרוץ.

רגע לפני המעבר בשער הסיום אני רואה את אמא שלי, שזה המירוץ הראשון אליו באה רק בכדי לחוות ארוע כזה ככה שאני עוצר לחיבוק חטוף וממשיך אל שער הסיום עם מקום שלישי מכובד שבכלל לא התכוונתי להגיע אליו. ברקע הכלבה רצה לעברי, שמחה לראות שאני עוד חי בעוד בת הזוג, מירי, מצלמת את הסיום ולוקח לה זמן לבוא לחבק… כשאני חושב על זה, אולי היא ציפתה לכספי הביטוח והתאכזה שסיימתי?! במחשבה שניה, בלעדי התמיכה שלה לאורך כל הדרך באימונים ובכלל, ספק אם הייתי מבצע מרוץ שכזה. ככה שחלק ניכר מתחושת האושר שיש לי נזקף לזכותה ולא נראה לי שכספי הביטוח הם מה שעניין אותה באותו הרגע.

סיכום:
המירוץ הזה היה תמונה מושלמת של מה שאני רואה כמרוץ אולטרה. האהבה שלי לשטח והחיבור המושלם בין השטח הטכני, שאני אוהב, לריצה הפכו את הארוע הזה לחוויה שלמה ומעוררת שלא תשכח. הירידות והעליות רוממו את מצב הרוח במקום להורידו והיחידה שהטרידה אותי הייתה השלפוחית בכף הרגל. עכשיו, יומיים אחרי, החיוך עדיין מרוח על הפרצוף שלי והתחושה שממלאה את הנפש היא מעולה. אני מרגיש מלא באנרגיות למרות ששרירי הרגליים מסרבים לנצל אותן.


ארבעת החברים שמתכננים על זוגות במירוץ הר לעמק. למטה: דורון האווירון, למעלה מימין לשמאל: אני, אלי מרתון וסמי הקוסם)

צילום: מירי.

כמובן, המטרה האמיתית עוד לפנינו והדרך עוד ארוכה לשם. המירוץ הזה, שנתן דחיפה גדולה מאוד לתחושת היכולת, היווה מדרגה חשובה בדרך למקצה הזוגות בהר לעמק.

כמה מילים על הארגון:

באופן אישי מצאתי את אוהל המנוחה כלא יותר מתחנת ביניים אותה ניצלתי למילוי שקית המים שלי וארגון המזון לקטע הבא. לא השתמשתי באוכל שהוגש שם ולא בשתיה ככה שקשה לי לחוות דעה. מה שכן, אני חייב לציין לטובה את היחס הטוב שזכיתי לו בכל פעם שהגעתי לאוהל הזה. הבחורה החביבה שם הציעה למלא את מנשא המים שלי ושאלה אם אפשר לסייע וקרן שדאגה שאשים לב לחץ הירוק לכיוון נחל כרמילה.

סימון המסלול היה בסדר. נתקלתי במקרים רבים בהם תהיתי אם אני על המסלול היות ולא היה סימון לאורך מרחק גדול יחסית. נאלצתי לסמוך על התחושות ולסמוך על עצמי שלא פספסתי איזה סימון. אני חושב שצריך לתת את הדעת על הנושא הזה בפעמים הבאות. אפשר שבמקרים בהם רצים על סימון שבילים של קק”ל פשוט לציין זאת בכתב על החץ האחרון בכדי שהרץ ידע למה לצפות עד לסימון הבא.

שמחתי לפגוש אווירה טובה לאורך כל המירוץ וחיוך מכל העושים במלאכה. החל מקרן גולדבלט היזמת, דרך רון שילון שסידר את המסלול, המתנדבים שעשו הכל בחיוך ואפילו הכלבים העייפים, שלא ישנו יומיים כי היו עסוקים בליווי מסמני המסלול, עברו לליטוף חפוז.

ללא צל של ספק, ארוע שעשה לי טוב מכל הבחינות ואני משוכנע שבשנה הבאה אבוא לרוץ שוב במסלולי הפרוספורט, קל או קשה ככל שיהיה. דבר אחד זה בטוח יהיה, חוויה נעימה שלא תישכח.
רענן.

הקלטת המסלול ע”י הגרמין: http://connect.garmin.com/activity/71282757

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *