ב. אפר 15th, 2024

[קרדיט צילום: צלם אותי]

לפני ארבעה חודשים כתבתי כאן על האולטרה הראשון שעשיתי “אולטרה, השד הלא נורא“. היום עברתי עליו שוב, נזכרתי, חייכתי ושמחתי ששוב עשיתי את הבחירה הנכונה.

אחרי כמעט חצי שנה של אימונים לאולטרה צריך לחזור לחיים הרגילים. חובה לחזור לסדר יום שפוי יותר, חברותי יותר.

מאז האולטרה ההוא השתתפתי בדזרט צ’לנג’ (24ריצה+46 אופניים) שהיה מעולה, הצטרפתי לחברי באימונים לקראת הישראמן. הכל במינון נמוך, בכיף.

נפתחה ההרשמה לאולטרה בהרי ירושלים. הנה, בדיוק כשכבר הרגשתי שאני יורד ליגה, מגיעה הזמנה לתחרות של הגדולים. מאוד רציתי להרשם למקצה ה-50 ואז, בדיוק כמו בפעם הקודמת, עצרתי וחזרתי לקרוא מה אומרים המארגנים, והרצים הוותיקים, כתבות מהאולטרה הקודם. נרשמתי ל-30.

עברו כמה שבועות ופורסמה מפת הגבהים של התחרות. אם נותר בי ספק לגבי הבחירה במקצה ה-30, הוא נעלם ברגע שראיתי את חתכי הגבהים.

היה ברור שאת האימונים אני עושה בהרי ירושלים ולא ביער בן שמן. החלטה מתבקשת כשצפויים למעלה מ1000 מטר טיפוס בשיפועים נדיבים. בשבתות, לאחר האימון, ניצלתי את ההזדמנות ואת מזג האוויר וטיילתי באזור עם המשפחה, כך צברתי עוד שעות היכרות עם השטח. בדיעבד, למעט קטע קטן שבו לא ידעתי איפה אני ממקום, הרגשתי ‘בבית’.

ניצלתי את הריצות ללמוד לרוץ עם תיק. זה לא פשוט כמו שזה נשמע. גם שידעתי שאני רץ עם תיק מעולה (רופוס של גריגורי) לא היה לי קל להתרגל למשקל, לשפשוף בגב, לרעש. למדתי להתאים את הכתפיות לרוחב הנכון כדי שלא ישפשפו את הצוואר, מה מורחים ואיפה, היכן למקם את חגורת הבטן, איך להחריש את המים, ומה ציוד החובה לריצות שטח.

למרוץ הגעתי עם חבישות בכף הרגל ובאזור הברך לאחר שנקעתי (שוב) את הקרסול יומיים לפני הד’זרט צאלנג’. מסתבר שהנקע גרם לי (לא במודע) להעמיס קצת יותר על הרגל הפגועה וכתוצאה גם הITB נדלק לעיתים קרובות. לא משהו קריטי, לא כאב בלתי נסבל, אבל זה שם וצריך להיזהר היטב שלא לפרוק שוב. כמובן שבתיק היתה ערכת טייפינג וגרביים אלסטית לברך ולקרסול, לך תדע, אולטרה.

עומדים על קו הזינוק. קרן אומרת: “לאן אתם ממהרים? זה אולטרה, לאט, לאט” היא ידעה מה יש לפנינו. ההתחלה היתה בדיוק כמו שרציתי, קצב נוח. כיוון הריצה היה במעלה נחל כסלון, שיפוע מאוד מתון שמאפשר, אחרי רבע השעה הראשונה, הגברת קצב הדרגתית וחטיף. פתאום פניה חדה שמאלה. הטיפוס מתחיל. האמת, לא נורא. מתחברים לשביל הכחול ויוצאים לריצה מהירה כל הדרך למטה. בסרפנטינות של מערת הקדושים צריך להאט. ממערת הקדושים זורמים לשטח הכינוס- זמן לאכול.

באוהל הכינוס ממלאים מים, אוכלים משהו, ויוצאים. הכרוז מכריז את שמי ומאחל בהצלחה בסיבוב האחרון. את נחל כרמילה אני מכיר מהכיוון ההפוך (טיול משפחתי חודש וחצי קודם לכן, אז הכל היה רטוב). שילוב של טיפוס וריצה, קצת עקיפות, וחזרה לשביל. חוזרים לרוץ, ומהר. לאחר העיקול פוגש חבורה של גיפים בהפסקת קפה שדאגו לחסום את השביל (תודה לכם על ההתחשבות). חמש דקות מאוחר יותר הם זורקים אותי (ממש ככה) לצדי השביל בדהירה מהירה קדימה- אין ספק, יצאתם גברים. הבעיה איתם לא נפתרה ששהם חלפו, ענן האבק נשאר עוד כמה רגעים. בין לבין הספקתי לחלוף על השלט ימינה. זוג רצים מאחורי צעקו לי לחזור למסלול. תודה.

לראשונה, אין לי מושג לאן השביל פונה. השביל מתחיל לטפס והקצב יורד. מצליח לשמור על ריצה (בקצב צב) ומקווה שהסוף קרוב. ישורת, ואחריה ירידה. משהו לא מסתדר, אני מבין שאנחנו יוצאים מטווח הגזרה שאותה אני מכיר. היה ברור שעל הירידה הזאת אשלם בקרוב. בית מאיר נגלה משמאל- התאפסתי על המיקום. רגע אחרי השביל מוביל שמאלה לירידה תלולה לואדי. משם מתחילה עליה קשה, מוכרת. סיבוב התאפסות- לא מאמין, מסלול המשלטים. כל מי שרוכב בשטח באזור הרי ירושלים עשה את המסלול הזה כמה פעמים. הטיפוס ארוך ומעצבן, מלא דרדרת (שוב תודה לנהגי הג’יפים שטחנו את הסלעים שוב ושוב). חם מאוד והשמש בדיוק מעלינו (צהרי היום). כשנגמרו הסלעים חזרתי לרוץ לקטע קצר ואז עליה (שוב ריצה בקצב צב) וחציה של בכניסה לבית מאיר. שביל רחב, מהיר אפשר לתת לרגליים לעוף קדימה. חוברים לשביל השחור כש(הרבה) מתחתנו נחל כסלון ומולנו מפתח בין שני הרים- מי אמר חוץ לארץ?

עוצרים את הריצה ופונים לירידה. שהרגליים רוצות לרוץ קדימה, אבל אין לך את הכח והריכוז של תחילת המרוץ. זה זמן הפציעות. החלקתי, קמתי, נפלתי, קמתי, ושוב החלקתי. טוב, אם אני לא מרגיע אני לא מסיים את המרוץ. עצרתי סוסים וירדתי בזהירות. לפני ראיתי את מנצח ה100 ק”מ, עוד מעט אפגוש אותו מתחת לאנדרטה של בני ברית. הגעתי שלם למערת הקדושים. מריחים את האורווה….דוהרים קדימה.

רגע לפני קו הסיום הבן שלי יוצא מהמחבוא בשיחים ומצטרף אלי.

מתדלק באוהל הכינוס(מרק עוף ודוריטוס) אומר תודה לצוות באוהל, ולוחץ ידיים למארגנים. המשפחה חוזרת הביתה ואני נשאר לחכות לחברים שמגיעים בטפטופים. טקס הסיום. כבוד למנצחים.

סיכום

המרוץ הזה היה שיעור ראשון בריצת שטח אמיתית. את השיעור הזה אני לוקח איתי לחצי שנה הקרובה שבה אתאמן לקראת מרוץ אתגרי ארוך יותר, קשה יותר, מסורבל יותר (לוגיסטית).

אם הכל יעבוד כשורה, אתייצב כאן שנה הבאה על קו הזינוק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *