א. אפר 14th, 2024

אי שם בסתיו 2010, לאחר שעשיתי את המרתון השני שלי – בברלין, התחלתי לחשוב על היעד הבא.

מאז שגיליתי שלמרות שמי “האוירון”, אני לא מאצני העילית, נמשכתי לריצות השטח האיטיות, אלו שהמטרה היא פשוט להצליח לבצע אותן. לאחר שבברלין סיימתי בתחושה שהמרתון “קטן עלי” אמרתי לעצמי – השלב הבא – אולטרה.

לאחר חודשיים שבהם השקעתי נקודתית בשיפור שיאים במרוצי אייל ובית שאן, התגבשנו קבוצה של חברי יש אומרים שסימנה את המטרות לפי לוח הזמנים של עונת המרוצים של האביב.

מי שהוביל את המהלך היה רענן. לאחר סיום האולטרה 60, היה טבעי שלו יש את הנסיון באימוני אולטרה. עם סמי הקוסם כבר בברלין תאמנו את הנושא, ואלי מרתון שוכנע גם לחוות את הסוג הזה של האתגרים.

היעדים שסומנו היו: אולטרה 50 של פרוספורט, מרתון ירושלים והר לעמק זוגות.

אלי ורענן התאמנו לטבריה בזמן שסמי ואני שברנו שיאים במרוצים הקצרים. רענן פספס בשל מחלה את טבריה, וסמי ואני ליווינו את עמי וליאת לשיאים במרתון.

התחלנו בבניית בסיס לאולטרה. ריצות אמצע שבוע עם מינימום 15 ק”מ לריצה (משך מקטע באולטרה), וריצות סופ”ש גב אל גב בשטח. ליעד האולטרה הצטרפה דבורי שגם לה קסם האתגר, ויחד התאמננו באשתאול כך שרענן בונה מסלולים ואנחנו מתרגלים אכילה תוך כדי ולומדים את התואי הקשה.

הנה הגיע יום האולטרה. מה שרענן קרא לו – בוחן אמצע. חשבנו לרוץ אותו ביחד, אבל די מהר כל אחד התקדם לפי הקצב שיכל לתת. כולנו סיימנו את המרוץ. רענן ניצל את היכולת הטכנית שלו והפתיע עם פודיום. אני הצלחתי להתברג במקום ה – 12 תוך עקיפת מרתוניסטים מהירים בהרבה ממני. למדנו על בשרנו את רצון ההשרדות, ההתמדה קדימה, וההתמודדות עם הקושי.

היעד הבא הופיע תוך שבועיים – מרתון ירושלים. בלי לרדת לטייפר, הגענו אליו כאל ריצת אימון. סמי ואני חווינו ריצה משותפת בנופים המהממים של ירושלים וסיימנו בתוצאה שלא צפינו לה – 4 שעות. הציפייה הנוספת ממרתון ירושלים היתה ההתאוששות המהירה, אכן, יום לאחריו עשינו ריצות התאוששות וחזרנו לריצות אימון שגרתיות כאילו לא קרה כלום.

סמי, אלי ודבורי, ניצלו את המומנטום ועשו את מרתון תל אביב. סמי ואלי – בזמנים הטובים מבין חברי יש אומרים, ודבורי – בשיא אישי. שוב, ההתאוששות מהירה.

פה באה השלב האחרון של העונה – האימונים להר לעמק. שמרנו על ריצות אמצע שבוע בינוניות ולא מעייפות, ובסופ”שים ביצענו 2 ריצות בשטח הר לעמק.

קצת על האסטרטגיה שלנו.  הר לעמק זוגות התקני הוא 2*50 ק”מ. הגוף שלי תמיד הראה לי שבאזור ה – 35 ק”מ הוא מתחיל להתכווץ, והמודל הקלאסי לא נראה בר ביצוע, מה שבשנים הקודמות אף קבוצה לא הצליחה לסיים אותו בזמן.

לכן חילקנו את 24 המקטעים ל – 6, שזה אומר 33 ק”מ בממוצע למקטע (למרות ששינוי בתואי, גרם לקבוצה האחרונה לעשות 41 ק”מ). רענן ואני, שחווינו את הר לעמק שנה שעברה יחד, לקחנו את המקטע השני עם חוקוק וצלמון ואת ריצת הלילה, ואלי וסמי, קיבלו את ריצת הצהרים והעליה לתמרת.

שבועיים לפני המרוץ עשינו מסכמת של 3*שעתיים וחצי והכל נראה מושלם.

ואז, 10 ימים לפני המרוץ, רענן שבר את הזרת של כף הרגל בבעיטה בכלבה שלו. המומחים אמרו שהוא צריך לוותר על המרוץ, וכך יצא שהמאמן הלא רשמי שלנו, נאלץ לא להגשים את מה שהוא חלם עליו קרוב לשנה.

רענן האביר הצליח למצוא ולשכנע את יורם רוברטס (בוגר אולטרה 100 שחוזר מפציעה) לרוץ איתי, ולקח על עצמו עם אחיו את משימת הלוגיסטיקה  והליווי של הרכב שלנו.

עופרי התנדב ללוות את הרכב השני, ואתי שרצתה להשגיח מקרוב על אלי בעלה, השלימו את צוות הלוגיסטיקה.

ערב לפני המרוץ עלינו צפונה לקדמת צבי , שם התארחנו אצל ההורים של חברה של עופרי ואכלנו את ארוחת הפסטה – פיצה מעולה מהפיצריה שלהם. שינה טובה, ולשטח.

יורם ואני התחלנו את המקטע הראשון ב 7:30. לקח נוסף מהעבר – לא להגיע ל – cut off. הקטעים הראשונים אופיינו בריצה קלה בשטח שהוא המסווה של המרוץ – ירידות ברובו ותחושה שזה יהיה גם קל בהמשך. סיום מקטע ראשון בקלילות ב 3:25 שעות, קצב 6:10, חצי שעה לפני התכנון.

התאוששנו באגמון החולה, שם עשינו פגישת מחזור עם 3 הקבוצות האחרות של רצי יש אומרים (2 שישיות ורביעיה). אספנו הרבה אופטימיות ומצברוח טוב, וירדנו לכפר נחום.

מהדיווחים של עופרי על סמי ואלי, היה חם, אבל הם שמרו על עצמם וסיימו את המקטע שלהם ב 3:55 שעות. לפני התכנון.

לפני תחילת הקטע השני גיליתי ששוב שקית המים שלי דולפת (חודש לאחר שנקנתה). עופרי נידב את השקית שלו, והתחלנו את מקטע המוות. לאחר חימום עד לאתר ספיר, עברנו להליכה מתמשכת בעליה לחוקוק. הקצבים ירדו, וכשהגענו למנהרה שחוצה את כביש 65, גילינו שהיא מלאה מים. חלצנו נעלים, עברנו יחפים, ועם הבוץ, גרבנו , נעלנו והמשכנו.

מפה התחיל לבוא לידי ביטוי הרכש של יורם – מקלות הליכה נורדיות, מסתבר שהם חילקו את העומס על הגוף שלו והקפיצו אותו קדימה בעליות.

לאחר נצח הגענו לכלא צלמון, קיבלנו ארטיק מרענן והתחלנו את צלמון – הקטע הקשה במרוץ, העליות לא אנושיות, והגוף כבר גמור. יורם תפס ממני מרחק והמצב רוח שלי הגיע לשפל. בהגעה לעילבון, רענן המלאך שוב חיכה, כוס קולה, ושלח אותי למוביל הארצי. שם נקטתי בטקטיקה של “רוץ עד שהדופק עולה, עבור להליכה להוריד אותו וחוזר חלילה”. מסתבר שזה עבד לא רע, כי צמצמתי את הפער מיורם וסיימתי את המקטע כדקה אחריו. מקטע שני ב 4 וחצי שעות – לפי התכנון.

הרגשתי חלש מאד, שפתיים יבשות ולבנות, ידיים רועדות והיה לי קר. טיפול אימהי של אתי וחולצה ארוכה הרגיעו אותי. טסנו לאלוני אבא. מבחינתי – התאוששות, מבחינת יורם, שינה בלתי פוסקת, ומבחינת רענן ואחיו – הארוע המרכזי של היום – המנגל. תוך רבע שעה ניצלו להם לבבות ופרגיות ובא לציון גואל.

לישון לא הצלחתי. דאגתי לסמי ואלי, וכשלאחר שנים, שעופרי הגיע אלינו, התארגננו לסיבוב האחרון. במפתיע, הרגשתי מצוין, שש לקרב ובמצב רוח מעולה (“פנק אותה”). הקרירות והחושך עשו את שלהם. מקטע שלישי מתחיל בריצה רצופה עם קצת הליכות עד אזור כפר יהושוע. קטע שני שפשוט לא נגמר. מילוי איזוטוני ותחילת קטע משביז נוסף שרובו עליה. הגוף כבר סחוט. הפעם, מכיון שראיתי שהמהירות הטבעית שלי גבוהה משל יורם,  נקטתי בשיטה של  “רוץ עד כ – 10 מטר לפני יורם, עבור להליכה עד שהוא עובר אותך ב – 10 מטר, וחוזר חלילה”.העליות עברו בהליכה רציפה וסוף סוף הגענו לטייפון. הקשה מאחורינו ונשארו עוד 7 ק”מ של ירידות. הגוף עבר למצב של אוטומאט וכשהנתיב התרחב, רצתי בעיניים עצומות וחלמתי על לשכב לנוח בסוף. לאחר 4:50 שעות (קצת מעל התכנון), הסתיים המקטע השלישי ונסגרו להם 103 ק”מ תוך 22 שעות.

המשימה הושגה, אבל התחלפה בחשש האם סמי ואלי יצליחו לעמוד בזמן ה – cut off  ואיך ייצלחו עכשיו 41 ק”מ. התקדמנו לתחנה האחרונה ביפעת, וחיכינו לדיווחים מעופרי. לאחר ציפיה מורטת עצבים (תוך כדי שהצלחתי לישון יותר משעה), הופיעו סמי ואלי. עופרי הצטרף אליהם בעליה לתמרת והתקדמנו לחנייה הסופית.

החברים סיימו בשעה 10:30 27 שעות לאחר ההתחלה. החבורה העליזה של רצי יש אומרים שהגיעו רבע שעה לפנינו מרימה את המקום בשאגות עצומות, ואנחנו בעננים.

ואז מגיע הבונבון. קודם לכן דיברנו עם גדעון (מנהל המרוץ) שיאשר את המודל של 3*35 והוא לא הסכים. בעוד יובל עופר מעלה קבוצות לפודיום שמענו את השמות “רצי יש אומרים סניורס וג’וניורס לבמה בבקשה”. זהו. השיטה הוכרה וגם יש גביע.

כעת, לאחר שנ”צ, אני בקושי זז והכל תפוס, אבל במבט לאחור, 4 החודשים האחרונים היו הרפתקאה ייחודית ולא נתפסת.

ומה הלאה?

בקייץ מתוכננת פגרה תוך שחייה במיים פתוחים עם סמי, ולקראת הסתיו, להתחיל לעבוד על מהירויות. נרשמתי למרתון טבריה ויש עוד שיא לנפץ.

תודות: לסמי, אלי ורענן, על השריטה המשותפת והההליכה בנתיב המוטרף הזה.

לעופרי, שחר (אח של רענן) ואתי, על הליווי היוצא דופן בהר לעמק.

ליורם רוברטס, על הרמת הכפפה ועל הרבה דברים שלמדתי ממנו.

ולמשפחת רצי יש אומרים על התמיכה, העידוד, האהבה והגב שקיבלנו מהם.

נתראה בפארק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *