ה. מאי 23rd, 2024

הדבר הראשון שעולה בראשי ממרחק 4 ימים מהמרוץ הוא שצריך לפתוח ולומר שלא סיימתי את מלוא המרחק. צריך לסגור את הנושא הזה כבר בתחילת פוסט זה. מתוך 128.8 הק” מ של המרוץ עברתי 110.5 ( בלבד) ק” מ ולאחריהם לא יכולתי להמשיך. כאב חזק בחלק החיצוני של כף רגלי השמאלית מנע ממני להתקדם אפילו בהליכה.הדבר שאינו ברור מאליו הוא שאיני מאוכזב כלל. 

השגתי את 2 המטרות הראשיות של המרוץ לפי סדר העדיפות שקבעתי מראש.

מטרה ראשונה – לקחת את עצמי לחקור את הגבולות הפיסיים. לבחון האם אוכל לרוץ רחוק יותר מאי פעם (80 ק” מ עד כה).

מטרה שנייה – להגיע בראשונה בחיי למרחק תלת ספרתי כלומר מעל 100 ק” מ.

מטרה שלישית – סיום המרחק. הדבר לא טריוויאלי. אם ארצה לרוץ מרחק שבוודאות אסיים אוכל תמיד להירשם לאחת מתחרויות הריצה (10 ק” מ או חצי מרתון) בארץ אבל כאן דבר לא הובטח לי.

קצת על תקופת ההכנה למרוץ .

אם להודות על האמת, המרוץ הזה לא היה בין המטרות שלי השנה. תכננתי להתמקד במרחקים עד המרתון ולא מעבר לכך ואכן ויתרתי על 3 מרוצי אולטרא שהתקיימו במהלך העונה. דבר לא הלך לפי התכנון וטבריה הפך ממרוץ מטרה לריצה חסרת תהילה בתוך תקופת ה– 30 שאחרי פטירתו של אבי.

אחרי טבריה המשכתי באימונים עם דגש על מהירות לקראת עין– גדי. חצי המרתון היה מודל לתכנון מושלם של חלוקת קצב ושמירה על מאזן נוזלים שאפשר לי לסיים בספליט שלילי כאשר מימיני ומשמאלי אנשים מעולפים מהחום.

בחודש שאחרי עין– גדי הצלחתי לבצע 3 ריצות ארוכות של 3 שעות כשהאחרונה חיזקה משמעותית את הכאבים ב-4 ראשי ברגל שמאל. שבוע לאחר מכן סיימתי ריצת שטח קשה עם כאבים חזקים וקרע בשריר.

החלטתי לכפות על עצמי מנוחה של חודש כדי לנסות ולהגיע פחות מאומן אך פחות פצוע.

לאחר 4 שבועות של מנוחה ( בהם שילבתי לאט הליכות וקטעי ריצה קלים ומישוריים) חזרתי לשגרת אימונים והצלחתי לבצע עוד ריצה ארוכה אחת ( כמעט 29 ק” מ). בין שאר הריצות ניסיתי להרבות באימוני שטח ולהסתגל לריצות בשעות חמות המדמות את הזינוק בצהרי היום.

בסה” כ הרגשתי טוב ומעודד למרות שהכאב לא עבר לחלוטין והסתמכתי בעיקר על חוסן מנטאלי לקראת היעד הממשמש ובא.

ההכנה הלוגיסטית

כמו שאמרו חכמים ממני ” את המרוץ הזה אי אפשר לנצח עם לוגיסטיקה טובה אבל אפשר להפסיד עם לוגיסטיקה גרועה“.

הדבר שהכה בי הוא ההבנה שאם אאבד 5 דקות ב-12 תחנות זה הפסד של שעה שלמה. אי לכך היה נדרש תכנון קפדני כדי לקצר את זמן התחנה.

עשיתי עבודת הכנה לא פשוטה שכללה הכנת טבלה עם מרחקים וקצבים משוערים. בכל תחנה נרשם האוכל/ שתייה או כל ציוד אחר ( ציוד ללילה או מטען לשעון) שצריך להיות בהיכון על מנת לא לבזבז זמן. הציוד חולק לקטגוריות וכל קבוצה נכנסה לתיק בצבע שונה שיקל על הזיהוי. על מנת לא להתבסס רק על איזוטוני/ ג‘ לים/MULE, הכנסתי לתפריט הפעם לחמניות קטנות ( בעצת דורון) עם ריבה ושוקולד, בייגלה ” שטוחים” שהיה ממש קל לעיכול, בננות ורד בול.

הכנתי ביגוד ליום וללילה ו-2 זוגות נעליים ( ברוקס קסקדיה 6 ונייק פגסוס), 3 פנסי ראש עם 2 מטענים וסוללות רזרביות. עזרה ראשונה ונגן MP3 שלא זכה להידלק בכל המסע.

חילקנו את קטעי הליווי בין המלווים ודאגנו שיהיה לכולם טלפונים וקוד לרכבים.

לפחות בהיבט הלוגיסטי כמעט ולא מצאתי נקודות כשל במבט לאחור.

כפי שכבר ציינתי ( ואין לי בעיה עם זה) לא סיימתי את התחרות, את הדרך מתחנה 22 בכפר ברוך אל מתחם הסיום עשיתי בג‘ יפ של אביב שליווה אותי בריצה מעל 50 ק” מ. בג‘ יפ נהג אלירן שליווה אותי ברכיבה כ-45 ק” מ נוספים.

אבל הכול התחיל בכלל יום קודם לכן בנקודת המפגש שלנו במחלף זרזיר….

מימין: אלירן, אני, נופר ואביב לפני היציאה לנקודת הזינוק.

בבוקר המרוץ אסף אותי אלירן מביתי ונסענו לנקודת המפגש עם אביב. אלירן בחר מרצונו הטוב ובהיותו שפוי וצלול ללוות אותי לאורך כ-20 שעות ריצה. מכיוון שעדיף שיהיו 2 מלווים מאינספור בחינות ניסיתי לגייס ללא הצלחה מישהו מבני המשפחה.

לאחר סגירת ההרשמה למרוץ ( אשר מוגבל ל-260 קבוצות של זוגות/ רביעיות/ שישיות ושמיניות שליחים) נותר אביב ללא קבוצה לרוץ איתה והחליט להצטרף אלינו לצוות הליווי והלוגיסטיקה.

כך הורכב לו צוות לוגיסטי מנצח שאלירן אחראי על ההתארגנות והתכנון ואביב על הבידור.

נסענו ממחלף זרזיר לנקודת הזינוק בכלא צלמון וקיבלנו את ערכת הרץ ובו מספר החזה המשמעותי שלי – “13”. כחובב כבד של תחרויות אופניים וריצה החלטתי לנהוג כמיטב המסורת וללבוש את המספר הפוך.

מזג האוויר היה חם ויבש ולשמחתי אימוני ההסתגלות לחום שהספקתי לבצע הוכיחו את עצמם בעיקר במוכנות המנטאלית לריצה בחום.

בניגוד לפעם הקודמת אני כמעט ולא מכיר את חברי הקבוצה. כמעט כל מי מבין רצי האולטרא של שנה שעברה עבר למרחק הגדול יותר (212 ק” מ בודדים) או הפך למלווה של רצים אלו. הרצים מתכנסים לכמה תמונות ותדרוך קצר מפי המרשל. הוא מפרט כמה פרטים טכניים ומודיע כי נאלץ לעבור ביקורת רפואית ב-2 תחנות ( בסופו של דבר בייתה בדיקה רק בחנתון). אני שואל האם זמן הבדיקה יקוזז מהזמן הכללי ומצליח להבהיל כמה מן המתחרים (” הכול פסיכולוגיה” אני מסביר לאביב). תורמת לחיזוק ההסברה קרן מפרוספורט יוזמת מרוצי האולטרא בארץ שמסבירה לאחד מידידיה עליי “oh, he’s an animal”.

בשעה 13:30 בצהריים זינקנו עם שאר מחפשי אתגר לכיוון תמרת.

את הקטע הראשון עד עילבון אני רץ עם אביב לצידי. הקטע עובר בנוחות יחסית למרות היותו הקטע הקשה ביותר מבחינת תוואי השטח וכמות העליות.

השתדלנו ללכת בעליות כדי לא לשרוף את עצמנו יתר על המידה.

בתחנת עילבון אני נפרד מאביב, אלירן מצטרף אליי ל-2 הקטעים עד חנתון. 2 קטעים מישוריים וארוכים מול רוח ערה שמקשה עליי מאוד.

יצאנו לקטע רק עם מים וכדור מלח ובשלב מסוים חשתי כיצד כל האנרגיה שלי אוזלת.

כצעד חירום ביקשנו מאביב לצאת לפגוש אותנו מעט לפני התחנה כך שבמקום התחנה באבטליון קיבלתי 2 תחנות בחנתון.

נועל את הנעליים אחרי חצייה יחפה של מעבר מים.

בשקילה בחנתון חסר 3 ק” ג לעומת הזינוק ( כנראה שמכשיר השקילה הוחלף או נשבר מהחום). לחץ דם 120.80 ודופק 106.

אביב יוצא איתי לריצה לאלון הגליל ואני מרגיש קצת יותר טוב. הקטע עובר בקלות יחסית פרט לעליה בסוף שאותה אנחנו ממהרים לעבור בהליכה כיוון שיש רץ שנושף בעורפנו.

ב-2 הקטעים הבאים רצים איתי יוסי וציפי – זוג חברים שרצים איתי כמה שנים מאז התאמנו בקבוצה שאימנתי בקאנטרי בקרית מוצקין. כבר מתחילת הקטע אני סובל מהתכווצויות במפשעה ומנסה לעשות כמה מתיחות ותפילה לאלוהי המגנזיום. מאוחר יותר מספר לי יוסי כי כשראה שכבר אחרי 40 ק” מ יש לי התכווצות הוא אמר לציפי כי הוא משער שאני קרוב לפרישה ולא אוכל לרוץ יותר מ-20 ק” מ עם המתיחה. למרבה המזל הוא טעה והמתיחה גם נעלמה לה בבית שערים. יוסי רץ ומצלם ואפילו מספיק לצעוק על מישהו בטלפון תוך כדי. הוא כל כך מתלהב מהארגון ומנסה להוציא ממני כבר התחייבות להרכיב איתו קבוצת שליחים בשנה הבאה. בק” מ ה-50 אני מכריז ” עברנו 50 ק” מ” וציפי עונה ” כן, ממש עברנו“.

אני מרגיש טוב ומגביר את הקצב כדי להספיק להגיע לאלוני אבא באור. זה משתלם ואנחנו מגיעים במצב טוב ובזמן טוב.

בתחנה מחכה לנו יורם שהגיע עם פיצה לטובת המלווים. יורם נשאר איתנו כמלווה ברכב ב-3 הקטעים הבאים.

יוסי, אני, אביב וציפי באלוני אבא.

אני ואביב יוצאים אל הלילה ועוקפים את הרץ מברזיל שעושה את כל 212 הק” מ. אנחנו מברכים אותו ואת המלווים שאיתו וממשיכים בקצב יציב וטוב עד לבית שערים. בתחנה מבשרים לי כי אני במרחק 10 דקות מהמקום השלישי ( ראובן מילמן). 2 ההולנדים כבר בפער אסטרונומי של 45 דקות.

כמו בכל תחנה, המלווה שברכב דואג לפריסת הציוד והמזון. אני משתדל ללעוס כמה שניתן ואפילו אין זמן לחייך .

אני ואביב יוצאים לאחד הקטעים המפחידים מבחינת הבורות בשבילים הלבנים היורדים מפסל אלכסנדר זייד לשדה יעקב.

במהלך רוב הריצה אנחנו לא רואים אף אחד וכבר די התרגלנו לזה. אין נצנץ אדום מקדימה ואין אור מאחורה. אנחנו חוצים את גשר שדה יעקב ואת שדות המושב בחשיכה. כל הנגלה לעינינו הוא מה שנתפס באלומת אור פנס הראש שלנו. כק” מ לפני כפר יהושע אנחנו מגיעים לנחל בית לחם ומתכננים לחלוץ נעליים לצורך החצייה. אביב מציע לשאת אותי על גבו והמחווה מרגשת עד כדי דמעות ( נראה לכם?). לפתע נשמע קול בחשיכה ” אתם רוצים לעבור בלי להירטב?” הוא שאל. הפנינו את מבטנו ימינה וראינו אדם כבן 50 במכנס ברמודה וחולצה כחולה. ענינו לו שנשמח אם יש אפשרות כזו. הוא ביקש שנצעד אחריו ואביב מהר ללכת בעקבותיו כשאני כמה צעדים מאחור תמה על הימצאו של אדם בלב השדות בשעה 23:00 בקירוב. כ-50 מטרים דרומית לנקודת החצייה הוא הראה לנו סכר קטן שניתן להלך על חציצת הבטון שלו. הודינו לו וחצינו להמשך המסלול. בהמשך ראיתי את אותו אדם לרגע חטוף בתחנת הטייפון.

לאחר כ– 71 ק” מ הגענו לתחנת הרכבת של כפר יהושע. ראובן היה בתחנה. השתעשעתי במחשבה שבמקום השאיפה לסיים את המסלול נוכל אולי לסיים במקום טוב ואולי על הפודיום.

יצאנו אחריו כשמנהל התחנה מבקש שאם נמצא אותו נבקש ממנו להדליק את הנצנץ האחורי. כמובן שלא מצאנו אותו וכנראה שכיבוי הנצנץ נועד לטובת העניין.

לזכותו של אביב ייאמר שהוא לא התייאש מהניסיון למצוא את ראובן וקרא אחריו בחשיכה עד שהגענו לרמת השופט.

לתחנת הטייפון הגענו כשאני מהלך בטריטוריה חדשה ולא מוכרת לי – ” טרה אינקוגניטו“. המרחק הכי ארוך שרצתי ברציפות עד כה היה 80 ק” מ והתחנה הייתה כבר בקילומטר ה– 82.

בתחנה החלטתי להחליף נעליים ולשים מדרסים לקטע או 2 כדי להרגיע כאבים בכף הרגל.

את הירידה לקיבוץ הזורע עשיתי בלוויית אלירן. כשציינתי את נקודת 2 המרתונים הייתה לו רק מילה אחת ” מדהים!”. עברנו את קטע היער ואת דרך הנוף שהיא המגרש הביתי שלי והגענו לתחנה שנדמה שהייתה רחוקה מכפי שנרשם בטבלת הקטעים.

את עוגת השוקולד בתחנת הזורע קשה מאוד לשכוח. טעמה נשאר בכל הקטע הארוך ממנה לתחנת היוגב.

כמה מאות מטרים מתחנת היוגב מגיע מאחורינו אחד הרצים ושואל כמה נשאר. אני עונה לו שנשאר כקילומטר וחצי ( כבר לא הייתי בטוח כמה יש). תגובתו הייתה ( ואני מצטט) ” וואי, וואי“. אחרי שהתברר שהוא ברביעייה וזה סוף האירוע מבחינתו ( ולי יש עוד 30 קדימה) עברו לי כל מיני מחשבות משעשעות בראש.

בתחנת היוגב האוטו לא חיכה לנו!

מאיזו שהיא סיבה עצרו אותו ולא נתנו לו להגיע לתחנה.

אני המשכתי לקטע הבא ואלירן יצא עם האופניים להביא כמה דברים מהרכב. הדבר החשוב שלא יכול היה להביא היו הנעליים ללא המדרסים. לאחר קצת יותר מ– 1 ק” מ מהתחנה הוא הצטרף אליי. רתחתי מכעס כי העיכוב פגע בי וגם בלי המטען נכבה לי השעון.

כבר הייתי עייף וכואב אבל משכתי את העלייה למושב היוגב.

במגע הראשון עם האספלט התגבר מאוד הכאב בחלק החיצוני של כף רגלי השמאלית ולמעשה מהק” מ ה– 105 עברנו את רוב הדרך בהליכה עד לנקודת הסיום ( שלנו).

בתחנה הרגשתי בחילה וביקשתי לשכב. כששכבתי התחיל להיות לי קר והתחלתי לרעוד.

לבשתי חולצה נוספת ואביב כיסה אותי בשמיכה. הפרמדיק שבדקה אותי אמרה שהסימנים בסדר אבל היא לא ממליצה להמשיך. המשכתי לשכב בלי יכולת לשלוט ברעידות הרגליים. לנגד עיניי חלפו ובאו רצי השליחים וביניהם 2 הקבוצות של אלביט שאת רובם אני מכיר. המבטים היו מודאגים – אני חושב שיש לי מבט די מדאיג בפנים הרבה מעבר למה שאני באמת מרגיש.

נכנסתי לאוטו שחומם במזגן ושתיתי כוס קפה שחור. השעה הייתה 5:30 והאור כבר עלה. לקחתי עוד כמה דקות למנוחה.

אביב היה מאורגן לקראת הקטע הבא לקיבוץ יפעת.

פתחתי את דלת הרכב ויצאתי. פניתי לאחור אל אביב ששאל אותי מה עושים. עניתי לו במילה אחת – ” בוא“.

פניתי לכיוון הקטע הבא אבל אחרי כמה מטרים הבנתי שהכאב חזק ביותר והעניין חסר סיכוי.

שבתי לרכב ונסענו לקיבוץ יפעת לאסוף את אשתי שחברה אלינו. יחד עלינו למתחם בתמרת ( את הדרך עשיתי בשינה עמוקה והתעוררתי רק בכניסה למתחם).

חדי העין יזהו את צמיד המרוץ מהשנה הקודמת.

לצערי לא יכולתי לצאת לסיבוב במתחם הסיום שנראה כמו חגיגה אולטימטיבית לרצי שטח שנחו על פופים צבעוניים באוהל ענק ומסביבם דוכני מזון חופשי ודוכני ממכר של ציוד ספורט.

פגשתי כמה חברים שעברו בקרבת הרכב ( בעיקר את קבוצת הריצה ממקום העבודה שלי ואת עדי שליוויתי אותו בשנה שעברה באותו מרוץ).

עברתי לרכב שלי עם שלל חפציי ( הייתי בטוח שארזתי את כל הבית) ונסענו הביתה.

קרסתי על המיטה של הבן הגדול עם הבגדים וישנתי שעתיים. את הימים הבאים אני מעביר בשיקום הגוף וזלילת כל דבר שנקרה בדרכי.

עוד לפני המרוץ התחייבתי להתמקד במרחקים קצרים יותר בשנים הקרובות כשהמטרה היא שבירת שיאי האישי במרתון. אין לי ספק שמטרה זו תהיה בראש מעיניי אבל נראה שאדרש לאיפוק חזק ביותר על מנת לא לעמוד על קו הזינוק במקצה בודדים בהר לעמק 2012.

אחרית דבר

כמה מילים טובות ותודות לצוות הלוגיסטי שהיו מלווים נאמנים וחברים אמיתיים. סייעו לי מנטאלית ברגעים הקשים ופרגנו לאורך כל הדרך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *