ב. מאי 27th, 2024

הגוף מוכן, אך הנפש?

מאת שרי בשי על 5/13/12 • תחת קטגוריות מרוצי ריצת אולטרה,סיפורים אישיים

בשבוע שעבר, סיימתי את מרוץ הר לעמק, 216 ק” מ של ריצה בשטח, בין תל חי לתמרת. כמו שלא הייתי מוכנה, נפשית, למרוץ – אני לא בטוחה אם אני מוכנה, נפשית, לעיבוד ולניתוח. אולי החיוך הבלתי נמחק שנמצא על שפתיי מאז המרוץ מפריע …

תקופת האימונים היתה מקוטעת: פציעה לא ברורה בברך שגזלה ממני 6 שבועות אימון בדצמבר וינואר וסימנים של פלנטר פאסיטיס שגרמו לי לדפוק על דלתותיה של חברת גרוויטי המצוינת, שם התאימו עבורי מדרסים, נתנו לי את הנעלים המצוינות של ואסק וכן חילקו עמי את הידע הבלתי רגיל שלהם במסתורי כף הרגל.

את הריצה הארוכה האחרונה לפני הטייפר – 60 ק” מ בערב בגבעות בן שמן ולטרון, אחרי מנת הבוקר של 30 קילומטרים באותו היום – עשיתי בליווי של אבי אדלר באופניים ובריצה, ולאורך הדרך הוא שיתף אותי בשיקול הדעת הנבון שלי בריצה. בעיקר – הזהיר אותי שלא לפתוח מהר מדי.

שלושה שבועות לפני המרוץ, סיימתי את האימונים העיקריים, אבל את ההכנות הלוגיסטיות זנחתי. פניתי נואשות לחברים, וההיענות היתה מדהימה – אלון שפר, פיני רווה ואלי נבו התנדבו ללוות אותי בריצה וענת בן דור ביקשה לקחת מקטע באופניים. מוריה פרידמן, מנהלת המשרד של ארגון זכויות האדם שאני מנהלת, עמותת גישה, התנדבה לנהוג במשמרת ערב עם בת הזוג שלה, גילי, וידידי דוד כץ השתכנע לנהוג בקטע האחרון. הדבר המדהים ביותר היה חבר ילדות מארה” ב, אוורט גריי, אותו לא ראיתי 20 שנה, שהחליט לטוס לישראל כדי ללוות אותי באופניים בתחילת המירוץ ואחר כך לנהוג ברכב מתחנה לתחנה, כדי להביא לי מזון ושתייה.

ברגע האחרון, הורכב לי צוות. אבל לא הספקתי להתכונן נפשית.

היתה לי שיחה אחת מעודדת עם גלעד קראוז, אלוף האולטרה מהשנה שעברה. הוא תיאר את המרוץ כמשימה בת השגה וציטט מהסרט, ” תקנות בית השיכר“, בו אחד הגיבורים שואל, “What is your business”?

התשובה בזמן המירוץ, הסביר לי גלעד, היא ש “My business is running”. לא משנה מה יקרה, איך ארגיש – במהלך המרוץ, אני running. אני רק running.

הוזנקנו שישה. זיו וראובן פתחו בספרינט, עם קרן ודיוויד לא רחוק מאחוריהם. אני וניר רצנו מאחורה, בליווי אוורט באופניים. ציפיתי לדחף לדהור קדימה, אותו אאלץ לרסן, אבל דווקא היה לי נוח לרוץ לאט, בקצב של 7:30 דקות לקילומטר, לפי השעון של ניר. הדרך עוד היתה ארוכה. הפלאנטר שלי הורגש, אבל בעדינות. שמחתי שוב על נעלי הואסק היציבות.

עלינו וירדנו בשבילי טבע, דרך שדות, בדרכי גישה ליישובים ולפעמים גם בכביש. ניר נעלם מאחורה אחרי 20 קילומטרים, והמשכתי עם אוורט, מדי פעם זורקת הערה על האקלים או ההיסטוריה של המקום. כשנגמר לי המשקה האיזוטוני בחגורת המים, רצתי צמודה לאוורט, שירד מהאופניים והגיש לי את צינור מנשא המים שלו תוך כדי ריצה, כאשר ביד השנייה הוביל את האופניים בריצה. הכל כדי שלא אצטרך להאט.

אחרי 35 ק” מ, אוורט עבר למושב הנהג, והתחלתי את מה שהיה ל-100 קילומטרים של ריצה לבד. היופי של הירדן וההרים היה מהמם, אפילו בחושך. חזיר בר שעמד בשביל שמע אותי מתקרבת ורץ לתוך החורשה, מבוהל. ציפורים לבנות עלו מאגמון החולה. צפרדעים חצו את השביל בקפיצות מפוחדות. פרות חסמו לי את השביל, השמיעו את מחאתן על פלישתי לשטחן והראו לי שהן אכן ישנות בשכיבה.

בקילומטר ה-45, עברתי את קרן ודיוויד, אחרי שקרן תיקנה לי שוב את הנרתיק של יחידת האיכון.

השחר עלה מעל הכנרת בכפר נחום. פגשתי שם את אוורט שמילא לי את בקבוק האיזוטוני. לקחתי את חמשת הקילומטרים הבאים כדי להתכונן נפשית לעליות הקשות של כלא צלמון ועילבון.

באתר ספיר, ראיתי את ראובן מילמן והמלווה המקסים שלו, רונן, מתכוננים ליציאה מהתחנה. החלפתי נעליים ( הפעם, חצי שטח, גם של ואסק) העליתי תיק גב של גרגורי מלא באיזוטוני לעלייה הארוכה, והתחלתי את הטיפוס בכביש. מכוניות חלפו על פניי. התגעגעתי לשקט של הטבע. אחרי הכלא, העלייה לעילבון דווקא היתה לי קלה. כל פעם שפגשתי עלייה תלולה, מלאה בסלעים, נזכרתי במילותיו של אבי אדלר בריצה האחרונה שלנו: ” את העלייה הזאת, שרי, את הולכת“. עברתי להליכה.

בדרך לעילבון כבר נהיה לי קשה לאכול. בחילה ושלשולים. התקשרתי לאוורט וביקשתי שיקנה לי דבש, במקום התמרים שדחפתי לכריכים של פיתה לבנה וטחינה. אבל גם הדבש היה לי קשה לעיכול.

עראבה וחנתון היו לי קשים. השמש עלתה. התוואי היה חשוף לאורך המוביל הארצי, נוף של גדרות טייל וריח של שריפת זבל. הגוף שלי לא רצה לאכול. הגיע צוות של ערוץ 2 לצלם אותי, ושמחתי על הסחת הדעת.

בחנתון, מיה, הפרמדיקית המקסימה, בדקה לי משקל וחום ושאלה מה שלומי. כשקראה לי ” חמודה“, רציתי לנמס. סיפרתי לה על השלשולים והבחילה. היא הציעה לי זריקה נגד הבחילה, אבל הסבירה שאצטרך להמתין חצי שעה תחת פיקוחה. החלטתי לוותר בינתיים.

עד אלון הגליל, התחילו המחשבות המכשילות. השעה היתה אחת אחר הצהריים. פיהקתי ממחסור בשינה. אפילו משקה האיזוטוני גרם לי להרגיש בחילה. הגוף שלי הרגיש לי פגיע.

עוד סחבתי איתי את הטעות שעשיתי במרתון תל אביב 2011 וההבטחה שהבטחתי לאחר מכן, לעצמי ולחברים שלי. לפני שנה, רצתי במרתון תל אביב, נסיון להשיג תוצאה של 3:15. לא ידעתי, אבל היה לי חום, מזכרת מהצטננות שהיתה לי שבועיים לפני המירוץ. לא שמתי לב לרעידות של הגוף ולחוסר הריכוז. הגעתי לקו הסיום מעולפת, נתמכת בידידי דוד כץ שבסוף ליווה אותי גם לחדר המיון, שם קיבלתי עירויים. בגלל שרידות ההצטננות, הגוף שלי לא ידע לווסת חום. ואני לא ידעתי את ההבדל בין, ” קשה לי ואני ממשיכה“, לבין ” קשה לי ואני עוצרת כי הגוף שלי לא בסדר“.

כשסיפרתי לחבריי שנרשמתי למרוץ ה-216 ק” מ, חלקם הביעו מורת רוח. הבטחתי להם – ולעצמי – שאדע מתי להפסיק. שאשמח לסיים את המירוץ, אבל אם צריך – ארצה ללמוד מתי לפרוש ממירוץ, דבר שלעולם לא עשיתי.

נותרו לי עוד 90 קילומטרים. היה חם. הגוף שלי רצה לישון. משמעת התזונה – חצי ליטר משקה איזוטוני ושני רבעי פיתה כל שעה –נפרצה מזמן. אפילו מים גרמו לי לבחילה.

פגשתי את אוורט באלון הגליל, פינה ירוקה וקסומה בחורשה. היינו לבד. ביקשתי להתייעץ. לראשונה במרוץ, התיישבתי במושב של האוטו. עצמתי עיניים. נראה לי שנרדמתי ל-60 שניות.

” אני לא יודעת אם כדאי להמשיך“, אמרתי לאוורט.

כהרגלו, הוא לא אמר הרבה. או שאמר ולא קלטתי. הוא מילא לי את הבקבוק והציע לי פיתה בדבש. יצאתי לדרך, מבולבלת. התקשרתי לאלון שפר, שהבטיח ללוות אותי ל-30 הקילומטרים האחרונים. אלון, שליווה אותי גם בסוף של מירוץ ה-160 ק” מ של חוצה ארץ, הכיר טוב את חולשותיי.

” אלון, אני לא יודעת אם כדאי לי להמשיך. כל מה שאני מכניסה לפה עושה לי בחילה. ויש לי עוד 90 קילומטרים. קשה לי“.

בטון העליז המאפיין אותו, אלון הסביר לי שאמור להיות קשה – שהגעתי לחלק הקשה. הוא פיקד עלי לאכול, גם אם זה עושה לי בחילה. והוא הזכיר לי שאת החלק האחרון, נעשה ביחד.

” יש לנו עד 12:00 מחר, נכון“? שאל אלון, בהתייחס לדדליין של המארגנים לסיום המירוץ.

” כן“.

” אז נגיע. ביחד.”

כשסגרתי את השיחה, שמעתי צעדים מאחורי. אוורט נטש את הרכב ורץ לידי, שקית קרח בידיו.

” הגוף שלך רוצה להתרכז בריצה“, הוא הסביר. ” ולכן, הוא לא רוצה לסחוב אתו אוכל. זה טבעי שישאף להיות ריק“.

” אתה לא צריך לחזור לרכב“? שאלתי בדאגה.

” יש לי זמן“, אמר לי, והמשיך איתי עוד שני קילומטרים. גם אחרי שעזב, העידוד העדין שלו – והקרח שהשאיר בכובע שלי – המשיכו לצונן את הבלגן בראש.

המצב השתפר. ענת בן דור ליוותה אותי 10 קילומטרים בשעות האחרונות של שמש. אח” כ הפתיע אותי אלי נבו והציע לי ליווי בריצה. יצאנו מבית שערים וראיתי שפיני רווה, שאמור היה לפגוש אותי בהמשך, החליט לבוא לתחנה אחת יותר מוקדמת, כנראה כתוצאה משיחה עם אלון שדיווח על מצב רוחי.

” אני קצת מודאגת מהאכילה“, אמרתי לפיני. ” זה בשליטה, אבל יש לי קצת בחילה ושלשולים“.

” לקחת מגנזיום“? הוא שאל.

” כן“, אמרתי לו. ” הרבה“.

” זה יכול לגרום לשלולים,” הוא אמר. ” מגנזיום פועל על מערכת העצבים“.

הפסקתי לקחת מגנזיום, והופסקו השלשולים.

רצנו אל תוך הלילה. פתאום, כל מה שהייתי צריכה לעשות, היה לרוץ עם פיני ואלי, שדיברו ביניהם על מרתונים באירופה. מוריה, מנהלת המשרד של עמותת גישה, הגיעה באוטו עם בת זוגה כדי להחליף את אוורט, ופניהן המחייכות מילאו אותי באופטימיות. ירון בסא הקפיץ את הרצים והנהגים ממקום למקום ואף הצטרף אלינו לחמישה קילומטרים של ריצה. מצאתי את עצמי מוקפת באנשים שהבטיחו לי שנסיים ביחד.

וכך סיימתי את המירוץ. 38 קילומטרים עם פיני, כשאנחנו מדברים על הכל ועל כלום. 30 קילומטרים עם אלון, שכדרכו בידר ודיבר וסירב בעדינות אך בנחישות להצעתי הגאונית, בשעה 1:00, לקחת הפסקת שינה קצרה של שתי דקות, כדי לאגור כוח.

בסביבות הקילומטר ה-180 – פיני לידי, מדבר על פיתוח אנזימים להעשרת חלב תינוקות – הבנתי מה תהיה לי הלמידה מהמרוץ. רצתי בכיף, בקצב אחיד, נהנית מהנוף ( החשוך) של רמת השופט. נזכרתי בייאוש שחוויתי בקילומטר ה-120. הגוף צריך היה להיות יותר עייף בקילומטר ה-180. אבל לא הוא זה שקבע. הגוף מסוגל. הוא היה מסוגל באלון הגליל, והוא היה מסוגל גם 60 קילומטרים אחר כך. למדתי את מה שהסבירו לי, את מה שקראתי: אולטרה מרתון אמיתי – רצים עם הראש ולא עם הגוף.

מתישהו אחרי חצות, היא נדמה שאני נרדמת תוך כדי ריצה. ראיתי צללים של אנשים, אולי ממתינים בתחנת אוטובוס, רק שהיינו באמצע השדות של כפר ברוך. התרכזתי והבנתי שמדובר בגידולים חקלאים.

” אלון“, אמרתי. ” אני מתחילה להזות. חשבתי שאני רואה אנשים בצליליות, ואז הבנתי שהם גידולים חקלאיים. אבל הם זזים“.

” הם לא זזים“, הסביר לי אלון בעדינות. ” את זזה“.

לא האמנתי לו, ולכן עצרתי. ברגע שהספקתי לרוץ, גם הצמחים הפסיקו לזוז.

” אתה צודק,” אמרתי לאלון, וחזרתי לריצה.

מתישהו בשעות המוקדמות של הבוקר, גלעד התקשר, אבל הסוללות כבר אזלו.

” הוא רוצה שתשאל אותי שאלה באנגלית“, אמרתי לאלון.

” נו?”.

” תשאל אותי – What is your business?”.

“What is your business?” שאל אלון.

“My business is running.”, עניתי לו. והמשכתי. ” עכשיו גלעד רוצה שתגיד שאתה לא שומע אותי, ושתשאל אותי שוב. תשאל אותי שוב“.

“What is your business?” שאל אלון.

” MY BUSINESS IS RUNNING!!!!” צעקתי לשדות.

ולאלון הסברתי: ” עכשיו גלעד מרוצה“.

חציתי את קו הסיום בשעה 5:11, 33 שעות ו-11 דקות אחרי שהתחלתי, עם אלון לידי ואוורט ודוד מחכים לי.

שבוע לאחר מכן, אני עדיין חווה אושר מתמשך. גם שזה יישמע מוזר, זה האולטרה הראשון שבאמת היה לי בו קשה. במרוצים של ה-100 ק” מ וה-160 ק” מ, התענגתי על החוזק של הגוף, על כמיהתו ( כמיהתי) לתנועה. במרוץ הזה, חוויתי את חולשותיו של הגוף אבל יותר חשוב – חולשותיה של הנפש. לא הייתי מוכנה נפשית. את החלק האחרון של המרוץ, בעיקר בילית בלפנטז על שינה ולשאול את פיני אינספור פעמים – כמה קילומטרים נותרו. קצת חבל לי שבכך ” הפסדתי” חלק מהשעות המדהימות של החוויה. אבל גם מזה לומדים ומתחזקים. סיימתי בזכות צוות מלווים מדהים, שהעניקו לי מהכוחות הנפשיים שלהם. למדתי, בעצם, עד כמה עוד יש לי ללמוד על ריצות ארוכות, בטחון עצמי והכי חשוב– על נתינה וקבלה.

וכן – נהייתי לאשה הראשונה לרוץ 216.5 קילומטרים בישראל .

קצת פרטים טכניים:

תזונה: בעיקר צרכתי משקה איזוטוני, בצירוף כדורי מלח, משקה ” צ‘ יה” ( מים, זרעי צ‘ יה, לימון ודבש), כדורי BCAA, קפה וקוקה קולה. בהתחלה, אכלתי רבעים של פיתה לבנה, עליהם מרוחים טחינה לבנה ותמרים ( ללא הגלעינים). בהמשך עברתי למעט לחם טבול בדבש. לקחתי יותר מדי מגנזיום בתחילת המירוץ – אולי 6 כדורים, 300% מהצריכה היומית. טעות שפיני עזר לי לתקן.

ציוד: רצתי בעיקר עם נעלי שטח של ואסק וחגורת מים ( חצי ליטר). בקטעים הארוכים והחמים, עברתי לתיק גב של גרגורי עם מנשא מים שמכיל עד 3 ליטרים.

אימונים: בתשעת השבועות ה” קשים” של האימונים, רצתי בממוצע 117 קילומטרים לשבוע. פעם בשבוע עשיתי אימון אינטרוולים, לפעמים בעליות. בסופי שבוע, רצתי כריך: 30 קילומטרים ביום שישי ולמחרת, ריצה ארוכה שהגיעה עד ל-60 קילומטרים, שיטה שלמדתי מהמאמן המוכשר, יאיר קרני. את רוב הריצות הארוכות עשיתי בשטח, עם עליות תלולות. התאמנתי על ” שבוע קשה, שבוע קל” – כל שבועיים, הריצה הארוכה ירדה ל-40 קילומטרים.

הערה עלקוקה קולה והשמנת יתר: גיליתי משהו משמח אך מדאיג על אודות הקוקה קולה: בזמן שהיה לי קשה לצרוך כל דבר אחר, חצי ליטר של קוקה קולה ובו 215 קלוריות נקלט בקלות. בשורה מצוינת עבורי במרוץ, בשורה פחות טובה למי שצורך קוקה קולה ביום– יום 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *