ה. מאי 23rd, 2024

הקדמה–

מדהים לכתוב מספר שבועות אחרי ולחשוב שרק לפני רגע הייתי שם . המרוץ –מרוץ הסבולת של אתונה –ריצה מעגלית על מסלול בין 1 קילומטר למשך שלושה ימים =72 שעות… בשדה תעופה נטוש של אתונה..

אז איפה להתחיל , הימים שלפני מרוץ הסבולת של אתונה לוו בחששות גדולים מבדרך כלל , בארץ בהתארגנויות הסופיות הצלחתי לסגור קצוות אבל במשפחה היו סבב של מחלות: חום, בחילות , הקאות ושלשולים , אני טחנתי אינופיד ווויטמין סי וקיוויתי שסבב המחלות יעבור מעלי.

הגעתי הפעם למרוץ עם שני ” חידושים ” – מחד הגעתי למשקל היעד שרציתי לרוץ בו ומאידך כטיפ מחבר שמתאמן לאירועי איש ברזל כפול שלוש ומעלה בחו” ל החלטתי להוריד מלח בחודשים האחרונים לקראת המרוץ ( החלטה שתעלה לי ביוקר בהמשך ) על מנת לשפר מדדים של דופק ולחץ דם.

הגעתי לאתונה ביום שני בלילה לקראת המרוץ שמוזנק בחמישי בצהרים , המטרה המרכזית שלי הייתה לראות את המרוץ לפני שאני מתחרה בו על מנת להימנע מהפתעות שכבר חוויתי בעבר במרוצי אולטרה .

הדרך בטקסי לבית מלון לוותה בפעמים רבות בהן קראתי את ” תפילת הדרך ” – נהג המונית שלי היה אלבני ונהג כחובב מרוצי מכוניות , לימד אותי את כל מה שגבר בודד בנסיעת טיולים צריך , איפה יש בתי קזינו טובים , איפה ניתן לקנות סמים והמיקום של נערות הליווי הכי טובות באתונה כולל ” התמחויות ” של כל אחת ולהזכיר שהוא שלח אותי כדי שאקבל את ” הנחת הבית “… הגעתי למלון עייף ורצוף ובעיקר עם בחילות משמעותיות ..( גם מהנהג האלבני דרך אגב…)

את הימים עד למרוץ השקעתי טיפה בטיולים , הרבה בהגעה למתחם המרוץ ( מרוץ השישה ימים כבר הוזנק ) הקמת האוהל שלי וטיולים קלים באתונה. הבחילות כמעט לא עזבו אותי לרגע , קניתי מדחום והחלטתי שבמידה והטמפרטורה שלי תעלה אבקש ממנהל המרוץ לעבור למקצה קצר יותר על מנת שגופי יתאושש או לצערי הרב במידה ויהיה חום אאלץ לפרוש ולא לרוץ … אבל בעיקר שכנעתי את עצמי שמדובר בקשיים מנטליים מהאתגר שלפני ועשיתי מספר פעמים ביום תרגילי דמיון מודרך והרפיה כדי להתחזק נפשית .

שלושה ימים של חיים שלמים–

עמדנו על הקו חמישה , שני יוונים , אוסטרי שוויצרי ואנוכי , כל שאר הנרשמים לא הצליחו להגיע אמר קוסטאס –מנהל המרוץ . השוויצרי והאוסטרי נראו חיות אדם , השוויצרי, גבוה מאוד עם זקן ארוך ומראה וויקינגי והאוסטרי עם חולצה שעליה כתוב ” מוות לפני פרישה ” – איזה פחד, היוונים היו צמד מוזר , האחד צעיר וסוס חסון כמו איזה לוחם ספארטני מהסרט -300 והשני ממש מבוגר ורזה כחוש.

…… בכל מקרה לי היו המון תכנונים איך להתלבש לתחילת האירוע אבל מצאת את עצמי מתחיל עם ארוך ופשוט קופא מקור ……( בלב משנן לעצמי שאני לא חולה –בעיקר כי המדחום הראה שאין לי חום ..)

הספירה לאחור החלה ואז הייתה ירייה לזינוק , אני רצתי עם שני שעונים האחד למדידת קילומטרים –א חרת מה אעשה אספור סיבובים ? והשעון השני שעון עם טיימרים לאוכל , זאת הייתה האסטרטגיה שלי.

בכל מקרה יריית הזינוק ואנחנו מתחילים לרוץ הבחילות שלי פסקו קלות כל החמישה התחלנו ממש בריצה צמודה , כאילו זה איזה מקצה חצי מרתון או מרתון .. מעין תחרות שתוכרע עכשיו .. ברגעים האלה… .. והקצב היה כמו שאומרים ” גדול עלי ” אחרי בערך שעה ששמתי לב שאני לא עוצר מתי שתכננתי ושהשעון מודד הקילומטרים שלי מזייף בענק .. ושם אותי ב-50 + קילומטר אחרי שעה פלוס , עצרתי .. הגוף שלי לא הרגיש טוב , היו לי גלי קור וחום ( המד– חום שלי אומנם הראה שהכל תקין ) אבל … והעיקר למרות שרצתי עם בקבוק ושתיתי כראוי לא הצלחתי לאכול דבר . הבנתי שהעקב אכילס של כל ” מוד” הבחילות היא בעובדה ש” אתה לא מכניס אוכל” .. ואני ” ידוע” ביכולת לאכול הכל … כל הזמן והרבה ….. זאת הייתה ” צרה ” שאני לא מכיר / רגיל עליה .. הבאתי מהבית 23 קילו של אוכל ( ושילמתי ביוקר על משקל עודף של כבודה ) ולא הייתי מסוגל להכניס גרגיר… ספירת הקילומטרים ( היה צג מחשב שהראה במדויק את המצב ) גם לא הייתה הגיונית וראיתי שכמו טירון ממש נסחפתי בקצב של אחרים .. גם היוני הספרטני הצעיר –אליאס עצר וגם הוא לא נראה ” משהו “…. קוסטאס – מנהל המרוץ הגיע ושם יד על הכתף ואמר –” אתה צריך ללכת מידי פעם” ,” הם ( הצביע על השוויצרי והאוסטרי שעוד רצו במהירות ) רצים לא הגיונית , תלך , תתאזן ” .. התחלתי ללכת סיבוב אבל לא הצלחתי לאכול דבר… עוד סיבוב ועוד סיבוב .. אני מרגיש מחוק , שבור , מפורר, הקילומטרים הם לקראת השלושים ומחשבות על לסיים/ לעזוב / לפרוש מציפות אותי , אני מרגיש ממש שבר כלי וברור לי שאני מדולל אנרגיות ולכן מוצף במחשבות מחלישות , לא ברור לי איך אצא מזה , מנסה להתקשר הביתה ולא מצליח לתפוס את אשתי , שוקל לשבת ולסיים את הדרך , פותח את המכתבים של הילדים שנועדו לעודד אותי מתי שהוא ברגעים הקשים והשוברים ששיערתי שיתרחש עוד ימיים !!! ( ביממה השניה למרוץ ) … אני חייב לפוצץ את עצמי באנרגיה , אבל איך שום דבר לא נכנס לפה … נזכר בכל הנערות האנורקטיות שאני מלווה שאינן אוכלות מתוך שליטה ( לא נכנס לאיזה סוג של שליטה מדובר ) ואני לא מצליח לאכול מאובדן שליטה … זה לא יכול להיגמר כך , בקילומטר ה 34 באתונה , אחרי כמה שעות ….. הבנתי שאני צריך לחשוב אחרת –התחלתי להכניס סוכריות אנרגיה של גו‘ דבר שהוא מאוד לא שגרתי עבורי לשלב זה של ריצה , אבל היה ברור לי שאצליח לבלוע , רצתי מאוד לאט וחייבתי את עצמי כל סיבוב לאכול שתי סוכריות עד שאגמור עשרים ..

הרגשתי יותר ויותר חזק.. ואז הגיע גל ההקאות… אני חושב שמה שהכי מערער בהקאה עבורי היא זה שאתה נתפס בהפתעה … עצרתי הקאתי ופתאום הייתה הקלה … שלושה ארבעה גלים של הקאות היו לי.. כל כמה שעות … הרגשתי כל כך וכועס על הגוף שלי וברגעים אחרים ממש מנותק מממנו ( למרות שבאופן מפתיע חום לא היה לי בשלב הזה ) .. איך ” הוא ” ( הגוף ) מאכזב כעת בזמן אמת … שום דבר לא מתארגן נכון … תמיד הגוף שלי מתארגן לאט .. אבל בכל זאת … באופן בלתי מובן וברור לחלוטין יחד עם גלי ההקאות נפתח לי הרעב והתחלתי לאכול , בהתחלה טחנתי ערגליות שוקו ואחרי זה פשוט מימשתי את ” חדוות” הטוויסט והטעמי שלי ( כן הבאתי מעל עשרים מהם )… ההפתעה הבאה הגיעה שעברתי למלוח .. פתחתי שקית במבה ופתאום צריבה חריפה בפה , המלוח– מלוח מידי , הייתי בטוח שקניתי במבה ” חריפה” פתחתי עוד אחת ולא הצלחתי לאכול כי הייתה מלוחה מידי , שקית ביסלי גריל , ביסלי בר– ביקיו , עוגיות עבאדי, מקלות בייגלה מלוחים , צ‘ יטוס , פרינגלס, אפרופו , … כולם נזרקו לפח .. לא הבנתי מה קרה עד שירד לי האסימון .. לאורך החודשים האחרונים פסקתי לאכול מלח , אבל לא בדקתי איך זה משפיע על צריכת המלוחים שלי הואיל ואני כל הזמן בוחן אוכלים חדשים ולא ישנים ומוכרים וכאלה שעושים לי טוב.. אבל שיניתי את חוש הטעם ואני אדיוט … ואני אשלם…. המלוחים היחידים שהצלחתי כן להכניס היה ” מנות חמות ” – מעל לשמונה מהן ! ( חוץ מאחת שנתתי לטבח הגרמני של המחנה להכין וזה מתוך רצון לצ‘ פר אותי שם בה הרבה מלח .. כאילו צריך להוסיף מלח למנה חמה.. !! )…. בשלב הזה התמסרתי כבר לכל אוכל חם שהוגש במחנה

, מג‘ באטה עם חזיר ביצה וגבינה לארוחת לפנות בוקר , שעועית וקותלי חזיר לארוחת בוקר , פסטה מוקרמת לאורחת אמצע בוקר, שיפודי כבש וצ‘ יפס לצהריים ומרק כבש וחביתה לארוחת ערב . היה מאוד מוזר ללמוד מהרצים האחרים איך אפשר לרוץ ולאכול אוכל שביום אחר הייתי מחשיב כאוכל כבד… שהחלו התקפות השלשולים כבר לא ידעתי מה לעשות עם הגוף שלי, הרגשתי ממש חוויה של סכין שמרטש את שיפולי הבטן שלי , קשה לי לתמלל את הכאב האדיר , הנחמה היחידה שלי הייתה שאת זה אני כבר יחסית מכיר מחיי כרץ אולטרה ..( ובלי ” הארות” על מזוכיזם ) . גיליתי בעזרת שעון ובעזרת חישוב צעדים ( שעון שלי לא חישב נכון עדין אבל אני הייתי אופטימי ומפגר וחיכיתי שהוא הוא ישתקם ). … שהמרחק בין שירותים כימים באמצע המעגל לשירותים במעונות של הרצים הוא 400 מטר ואז 600 מטר .. הואיל וחששתי מהפתעות רצתי די מהר כל מקטע אבל אז נתקעתי בשירותים למספר דקות .. לדעתי היו אפילו פעמיים שהגוף שלי ממש קרס בשירותים ואני נרדמתי שם –נשבע לכם….. נחמה קטנה מצאתי בכך שהמד– חום לא הראה על חום לכן החלטתי שאני בריא ופשוט מתקשה מנטלית ( בלי הערות ניבזיות.. בבקשה …)

בשלב מסוים החלפתי את השעון בשעון חילופי שהבאתי איתי ולאחר מכן עצרתי את מדידת המרחק והשתמשתי בשעון הגי– פי– אס כשעון סטנדרטי , זה לא נראה לי ה” קטע” כאן … החיים היו המסלול והריצה … עלו בי תחושות לא קלות בכלל .. הקור עשה לי מאוד רע רגשית ולא פעם שיתק אותי ומאידך עלו תחושות … שנעו מחוויה של חופש.. ושחרור אדיר , געגועים לא ישוערו ובעיקר קנאה .. קשה לתאר את ההרגשה של לרוץ בארץ זרה , להתמודד לבד ואז לראות שותף למרוץ רץ עם חברה שלו סיבוב , או אחר הולך עם הילד שלו סיבוב , או מקבל אוכל בתחנה מחברה .. ואתה לבד… ואתה בחרת להיות לבד… משולל כל הדברים הרגילים שעושים אותך רץ ואדם … אין פה שטח.. אין טבע… אין את השעון שמחשב לך מרחק… האוכל הרגיל שלך לא עובד.. אין את המשפחה.. את הארץ… חסרה השפה…. ואתה כל כך בודד מול מרחב ” אין סופי של זמן” …. כל כך קל לוותר לעצמך .. הרי אתה יכול ללכת כל הדרך .. או לשבת .. או לישון …. שמתי לב פתאום שהאוסטרי והשוויצרי ישנים כל יממה ארבע עד שש שעות .. אני לא תכננתי לישון אבל כנראה שנרדמתי פעם בשירותים …. באחד מגלי השלשולים קיבלתי תרופה לעצירה השטף והנחייה לא לאכול כלום שעה וחצי שעתיים –שאלתי ” האם להמשיך לרוץ ” וקוסטאס הביט בי ואמר לשתות אין בעיה אבל מה אתה חושב אם בשלב הזה רק תרוץ שעתיים ולא תאכל.. היה לי ברור שאתרוקן לגמרי אז הלכתי לישון .. שעה וחצי מסויטת . זה היה מוטרף לגמרי … קמתי חצי מת

… אבל בעיקר חצי חי וממש משועשע מהמצב .. אני חושב שבשלב הזה עברו 30 שעות לערך ואני רצתי לרוץ…. רציתי לחיות.. הבנתי שזה ההוויה שלי .. ואין מה לחשוב על עוד קילומטר קדימה…. או על מה השעה .. פשוט לנוע לרוץ .. אני משער שנראתי לשער הרצים שהיו שם ( רצי השלושה ימים והשישה ימים) כמו עוף החול … כל כך שמחתי… חדרה לחיי ההבנה שאני לבד ומרגיש מגעיל עם כל ה” עיסוקים הביטניים הצדדיים שלי ” ואני נראה רע , אבל אני אסתדר כי אני יכול… כן חדרה התובנה הממשית שאני יכול על המסלול הזה … ומאותו רגע דברים נראו אחרת…. פתאום שמתי לב לאסטרטגיות של ריצה… ראיתי איך עם הזנקת רצי ה48 שעות יש אסטרטגיות שונות , אנשים מתכנסים סביב אדם כריזמטי ומתאימים את עצמם לקצב שלו ( אסור היה פייסר חיצוני .. אבל זה פייסר פנימי )… ראיתי איך אנשים מתייאשים.. שוקעים ומאטים עד לעצירה… הבנתי מה מניע אותי בריצה הזאת…. החופש… העובדה שאני יכול מול המסלול הזה… ככל שהזמן עבר התחזקתי …. לאט לאט צמצמתי פערים שנוצרו עקב השטויות שהגוף שלי עשה ועברתי להיות ממקום חמישי לרביעי ומרביעי לשלישי בשלב מסוים ראיתי את המוביל היווני עוצר עם כאבי שרירים תפוסים ועצרתי ונתתי לו מגנזיום , רציתי לממש את עצמי .. אבל לא על חשבון אחר( ובשיא הכנות הוא היה יותר חזק ויותר מוכשר ממני ו” שווה” בימים האלה והגיע לו לנצח ) .. שהגעתי לתחרות הזאת היעד שלי היה קילומטרים , שהתייעצתי עם בעלי ניסיון בסוג זה של מרוצי אולטרה – ” מרוצי סיבולת “- הם אמרו לי שמאה קילומטר ליום לפעם ראשונה זה משובח … בימים לפני המרוץ שהייתי חלש מנטלית ( כן גם אז לא הכרתי בכך שאולי אני חולה גם פיזית ) יחלי ל-300 … אבל שהגוף שלי התעורר כך התעורר לו ” שד התחרותיות ” שאני מעסיק אצלי כפרילאנסר…. לא רציתי רק 100 ביום … ולאט לאט גם לא רציתי להיות אחרון ….. הפער ביני לבין שני היוונים שבשלב הזה הובילו היה אדיר…. לדעתי מעל ל50 + מהראשון ובסביבות ה30 פלוס מהשני… לאחר הזנקת רצי ה-24 שעות ” רוח של סיום קורס ” נשבה בי …. הקצב שלי עלה .. והנה לפתע ראיתי על המסכים האלקטרונים שמספר שתים במרוץ שלי עצר ( כאשר רץ עצר למעבר ל– 15 דקות הצבע שלו במסכים השתנה.. כך יכלת לראות עם מתחרה הלך לישון ) ….” כאב בטן ” קשה אמר לי אחד מהמארגנים ( אחרי זה הוא סיפר לי שהיה לו דם בשתן ולכן החליט להפסיק ) … קיללתי בתוכי מה זה כאב בטן קשה אני כמעט ילדתי פה בכאבים… הפער היה 31 קילומטר !! ביני לבינו.. בלתי נתפס בעליל … חשבתי לפני כן , בבית שפינטזתי על סוף המרוץ – שבשעות האחרונות למרוץ אוציא מצלמה ואצלם כל דבר זז.. אדבר עם אנשים … אבל לא … מתוכי באה האמירה באנו לפה לעשות הכי טוב שאפשר.. היה מרוץ מחורבן ( תרתי משמע ) לפחות בתחילתו ועכשיו צריך לעבוד… אז עבדתי.. הפער ירד – .25..23.. חצי מרתון בית שאן 18 .. מרוץ אייל… מרוץ כפר סבא…8..5…3… .. בשעה ה– 72 מתוך 72 למרוץ הגעתי לקילומטר ה353 ועברתי את הבחור היווני והפכתי לשני בעצמי… קשה לתאר את תחושת ההתעלות … לא כי אני עברתי קדימה… אלא כי לא נשברת למרות כל מה שהיה מולי… והיו לי את כל הסיבות לוותר…..

אחרית דבר–

חלק מהנשמה שלי עוד שם .. בשדה תעופה הנטוש באתונה רצה סיבובים .. אני רציני.. זאת התחושה שלי בזמן הזה שחזרתי למשפחה האהובה שלי .. לשפה שלי .. לחברים .. אני עוד שם… לא עברתי חוויה גופנית כלל אני מרגיש את זה בנפשי שבאתונה נבחנה הנשמה שלי .. הייתי ברגעים של שפל .. של תהומות של ייאוש.. הנקודות הכי חלשות .. העליבות שלי הייתה במוקד …. חייתי חיים שלמים שם במספר קצר של ימים .. הרגשתי את עצמי מחוסר כל – עני נפשית , מנוטרל כוחות שהגוף והנפש שלי בוגדים בי , מפורר ושבור .. ועליתי משם ….. יצאתי עם המון תובנות כוחות ותעצומות בנוגע לעצמי .. קל מאוד לקמט את הדברים למיקומים– מקום שני . למספרים-360 קילומטר .. זה המוחשי הרגיל של כל מרוץ אבל את המסלול שעברתי שם שום מספר לא יכול להכיל….

: תודות

אשתי ומשפחתי האהובה שנותנים לי את החופש האדיר לבדוק את המרחקים שלי

חברת מיזואנו על ציוד הריצה המשובח

חברת  BV SPORT  על שרוולי הלחץ לריצה שסייעו לי כה רבות

חברת  GU  על סוכריות האנרגייה שהביאו אותי עד הלום חברת

“ מריו סנטר ” – על המדרסים שמלווים אותי כבר 7000+ ועדיין מחזיקים אותי כראוי .

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *