בחורף האחרון הייתי בשיא האימונים לחצי ישראמן אילת.
כיוון שאני מרצה באוניברסיטה בפינלנד, אני טס לשם פעם בחודש למשך כשבוע.
בדרך כלל אין בעיה עם האימונים ומזג האוויר הקריר שם, בשילוב הנופים הקסומים, הופך את הריצות לחוויה מדהימה. לא סתם אשתי אומרת שהנסיעות שלי לשם הן בעצם מסווה למחנה אימונים באקלים סקנדינבי.
הבעיה שהחורף בפינלנד הוא קצת קריר… למשל, כחודשיים לפני הישראמן שררו שם טמפרטורות של מתחת ל-20 מעלות מתחת לאפס. אם מוסיפים לזה את אפקט הרוח -הטמפרטורות צונחות עוד יותר.
וכך מצאתי את עצמי בפינלנד בשיא החורף, בעיצומם של האימונים, מוקדם בבוקר, במזג אוויר מקפיא, מתלבט לרגע )לא באמת( אם לצאת לאימון הריצה או להישאר מתחת לפוך.
אבל כמו שכולנו יודעים, אימון הוא אימון ואף אחד לא יחזיר לך אימון שפיספסת. או מה שנקרא במחוזותינו, תסמונת הראש בקיר.
נאמן לתוכנית האימונים שלי, מצאתי את עצמי בשש בבוקר רץ לבדי מסביב לאגם קפוא ומקסים, על משטח קרח עבה וחלקלק.
חשבתי (או ליתר דיוק, שכנעתי את עצמי) שלמרות הקור העז – הריצה תחמם אותי.
ההתחלה היתה מבטיחה – עטוף במספר שכבות של כפפות, חולצות, מכנסיים, צעיפים וכובעים יצאתי לדרך.
לאחר מספר קילומטרים הרגשתי שהעסק לא עובד כמו שצריך. את אצבעות הידיים לא הרגשתי, הפנים היו קפואות וכפות הרגליים הרגישו כמו גוש בשר קפוא.
במבט לאחור, כנראה שריצה במזג אוויר כזה עם VFF לא היתה נבונה במיוחד.
אבל תוכנית היא תוכנית, ועם הראש בקיר הקפוא המשכתי מסביב לאגם.
באמצע הדרך כבר הרגשתי ממש רע אבל בשלב זה באמת כבר לא היה מה לעשות אלא להמשיך מסביב לאגם ולהגיע בחזרה למלון.
אלה היו 15 הקילומטרים הארוכים ביותר בחיי, סבלתי כל מטר, קיללתי כל רגע, התגעגעתי לחום ולעליות של מרוצי האולטרה בארץ, אבל סיימתי.
הגעתי למלון קפוא כולי, עם נטיפי קרח היורדים מהריסים, ידיים ורגליים כמעט משותקות מהקור, אצבעות סגולות-שחורות, אבל עם חיוך גדול – עמדתי בתוכנית.
כמובן שלמחרת עמדתי באותו מקום, ממשיך באדיקות לפי התוכנית.
ואז חשבתי לעצמי, האם כולם כאלה?
כלומר, האם כל ספורטאי הסיבולת החובבנים והמקצוענים לוקחים את האימונים שלהם לאקסטרים, נאמנים לתוכנית באשר היא, לא מפספסים אף אימון, לא משנה מה מזג האוויר, התנאים וההרגשה.
ובכלל, מה מאפיין את ספורטאי הסיבולת באשר הם ואת האקסטרימיסטים בפרט?
האם יש קשר בין העיסוק בספורט זה לבין מאפיינים אישיותיים ודפוסי התנהגות שונים?
לשם כך חברתי לד”ר טליה חימוביץ מהחוג לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי בהרצליה, מומחית בתחום המדידה והערכה, שבנוסף עוסקת בתחום הפסיכולוגיה החיובית. טליה, שהחלה לאחרונה גם היא לעסוק בספורט סיבולת (ריצות ארוכות ובקרוב תוסיף גם שחיה או רכיבה על אופניים), מגלה עניין רב בהשפעה שיש לאישיותם של הספורטאים על תחום הספורט בו הם בוחרים לעסוק.
[תמונה מתוך שוונג]
אני לעומת זאת מגיע מתחום המתמטיקה השימושית ומדעי המחשב וביום יום אני חוקר את עולם לוחמת הסייבר ומחפש בו תבניות חריגות, דפוסי התנהגות ופרופילים של משתמשים ומחשבים.
החלטנו שנכון יהיה לשלב כוחות ולהוביל מחקר בינתחומי, שיחבר את הכלים הפסיכולוגים למתמטיקה השימושית. מטרת המחקר היא לבדוק את הקשר בין עיסוק בענפי ספורט שונים לבין מאפיינים אישיותיים ודפוסי התנהגות שונים, כאשר הדגש הוא על ספורט הסיבולת כגון מרתון, אולטרה מרתון, איש ברזל, רכיבות כביש ארוכות (בוורט) וכו’.
מחקר זה מתבצע בראש ובראשונה מתוך אהבתנו הרבה לספורט הסיבולת והמוטיבציה העיקרית היא להבין מה מאפיין את אותם ספורטאי סיבולת.
אנו מאמינים שלמחקר זה תהיה תרומה לקהיליית הספורט בכלל ולספורטאי הסיבולת בפרט.
ומי יודע, אולי נקבל גם תשובה מפתיעה לגבי מאפייני האישיות של חובבי המרחקים הארוכים.
לטובת המחקר אנו מחפשים ספורטאים חובבנים ומקצוענים שימלאו שאלון אנונימי המופיע באתר הפרוייקט:
השאלון מורכב משלושה חלקים: נתונים דמוגרפיים, שאלות העוסקות בפעילות ספורטיבית, וסדרת שאלוני אישיות בהם נעשה שימוש נרחב בעולם הפסיכולוגיה במשך שנים רבות. מילויו ימשך כעשר עד חמש-עשרה דקות.
נשמח מאוד אם מבקרי האתר יתרמו למחקר וימלאו את השאלון ואנו מבטיחים שלאחר השלמת המחקר וקבלת התוצאות אנו נפרסם אותן בפומבי.
תודה רבה
גיל דוד וטליה חימוביץ