ה. מאי 23rd, 2024

אתחיל מוידוי אישי קטן. אינני נוהג לכתוב סיכומי מרוצים. לא מתוך ביישנות או איזשהו מחסום יצירתי, אלא מתוך התחושה שאין לי מה להוסיף למה שנאמר.

כולנו חלק מאותה משפחה מצומצמת ונפלאה של מטורללים שהחליטו לרוץ מרחקים תלת ספרתיים. והמשפחה הזאת בורכה בלא מעט רצים בעלי כשרון כתיבה המשתווה למרחק אותו הם מעיזים לרוץ.

אך העוצמה של החוויה במקצה ה-100 ק”מ בסובב העמק הייתה כה מהותית שהפעם לא יכולתי להתאפק, והנה כמה ימים לאחר הריצה הזאת אני מנסה לסדר את מחשבותיי, רגע לפני שפרטים יתחילו ללכת לאיבוד ולהישכח. כמו חלום שאני מנסה בכוח לדחות את הרגע שבו יתפוגג מהזיכרון.

אז מאיפה להתחיל בעצם ?

כבר בשנה שעברה, לאחר שסיימתי את מקצה ה-60, הרגשתי שאני רוצה לחקור את הגבולות שלי ולהמשיך למקצה ה-100 במקום לחדד ולשפר שוב את אותו המקצה.

(גם העובדה שמקצה ה-100 נהנה משעות החשיכה במשך רוב הזמן לעומת החבר’ה של ה-60 שרצים לפחות הקפה אחת בחום הקופח עזרה מאוד לשכנע אותי לכיוון ה-100…)

מרגע ההחלטה ועד הזינוק חלפו לא מעט ימים.

בינתיים הספקתי למצוא תכנית שנראתה לי הולמת באתר של רצי אולטרה מניו זילנד, לרוץ עם חברים נהדרים (כמו שרי בשי שבסה”כ רצתה לרוץ בירושלים וביחד יצאנו למסלול אתגרי של קצת יותר ממרתון בהרי ירושלים המעורפלים, אביעד אברהמישמאיזושהי סיבה לא ברורה תמיד זורם עם השיגעונות שלי וגם הפעם הסכים לרוץ איתי מירושלים לתל אביב על כביש 443 ביום כיפור כחלק מריצות ההכנה ועוד רבים וטובים אחרים).

בנוסף, כחלק מעבודתי בסוכנות היהודית זכיתי לנסוע בשליחות לאתיופיה. מצד אחד, האפשרות לרוץ בהתאם לתכנית האימונים עפה מחוץ לחלון ברגע שעליתי למטוס ואילו מצד שני, שיחק לידי המזל להצטרף למרקצ’או, יהודי אתיופי, וחבר נבחרת הריצה בגונדר. שבועיים של אימונים בגובה המקביל לחרמון יחד איתו הספיקו כדי ללמד אותי כל מה שאנחנו שוכחים על ריצה – בלי איזוטוני, בלי חולצות מנדפות, ג’לים, אפילו שבילים ובקושי נעליים במצב סביר – הוא הראה לי שכל מה שצריך כדי לרוץ הוא רק… לרוץ.

(פרספקטיבה שהייתי שמח להעניק לכל רץ או אדם באופן כללי ושתעזור לי מאוד ברגע האמת כמה שבועות לאחר מכן)

לאחר החזרה לארץ הספקתי לדחוף עוד 3 שבועות אינטנסיביים (בהם גם 50 ק”מ בירקון מזרח שהראו לי שריצה בקצב מהיר ליותר ממרתון יכולה להיות פשוט כיף גדול) ונכנסתי לתוך הטייפר. שבועיים של הורדת הקילומטראז’ הכללי, סגירות והתאמות אחרונות וזהו – הנה מגיע היום בו עולים צפונה לקיבוץ הזורע. הפעם, לשם שינוי, אני יכול לנפח מעט את החזה בגאווה על כך שאני מזנק בערב לפני כל נחיל הרצים העיקרי שיצטרף בבוקר.

אני וחברתי, ליטל, יוצאים מדירתנו בירושלים ונוסעים לאורך הפקק האינסופי של כביש החוף לכיוון הזורע. כשאנחנו מגיעים, בסביבות 20:15, למתחם הכינוס רוב רצי ה-100 כבר שם. אריאל רוזנפלד כבר לבוש ומוכן לטיסה, שי חזן מתרוצץ כהרגלו וכמובן – אחי, רומן, שעוסק בתיאומים אחרונים עם המלווה שלו.

ליטל עוזרת לפרוס את הציוד שלי בשולחנות המיועדים לנו. התכנית היא פשוטה ונועדה לזרז את החילופים בתחנת הכינוס : אני רץ עם ווסט. את שקית השתייה ניתן לנתק ולהחליף במהירות בשקית זהה ומלאה שתחכה לי בסיום ההקפה. ג’לים בתיק, איזוטוני בשקית שתייה ובקבוק ריק שיתמלא במים בתחנות לפי הצורך.

ועוד דבר אחד “קטן” – יחד איתי ייצא לריצה הזאת תכשיט מזערי באריזה קטנה ומהודרת. ליטל עוד לא יודעת בשלב הזה, אבל התכשיט הזה מיועד לעבור את כל המרחק ולסיים את דרכו קצת לפני קו הסיום – על האצבע שלה.

תדריך אחרון, צילומים קבוצתיים על הקו, אפילו זיקוקים ששי שמר לרגע הנכון ויוצאים לדרך. רומן ואריאל נעלמים כמעט מיד בהמשך הדרך. אני מתחיל בקצב רגוע ומוצא את עצמי רץ את הדרך המובילה לטייפון לצידו של אלון סלימן שעד כה יצא לי להכיר רק דרך עולם הפייסבוק. אנחנו מספרים אחד לשני על תוכניותינו להמשך הלילה ולאט לאט אני מושך קדימה ואחרי הטייפון נפרדות דרכנו. אלון ייתן לי כיתת אמן בהמשך כאשר יעקוף אותי בהמשך הדרך ויסיים כ-10 דקות לפניי.

אבל אני מקדים את המאוחר. בינתיים זוהי ההקפה הראשונה ואני נהנה מלרוץ לבד, עטוף בלילה החמים, אוכל בייגלה מהתחנות וצוחק ומעודד את רצי ה-166 שבהם אני נתקל בעודם חוזרים לכיוון ההפוך. פנס חולף לצידי. אני מביט ושואל ” מי זה ?” התשובה “רחימי” לא מותירה ספקות – יעקב רחימי, יוצא גם הוא מעולם הפייסבוק למציאות. אני עוצר לתת לו חיבוק מעודד הוא מאחל לי ולאחי בהצלחה ושנינו ממשיכים בדרכנו לתוך הלילה. עוד כמה קילומטרים בהמשך הדרך אני פוגש את חגית ולדמן, עטופה בצעיף ומוטרדת מהקור. אנחנו רצים בכיוונים מנוגדים ולצערי אני לא יכול לסייע לה עוד. המפגשים המקריים האלו יתגלו כמגדלור של אנרגיה בהמשך הלילה.

הריצה ממשיכה ואני מוודא מדי פעם שאני לא עושה את הטעות ומאיץ יותר מהר מקצב 6:00. מדובר בהקפה הראשונה ומצב הרוח מן הסתם עדיין מעולה אבל קל מאוד להיסחב לתחושה מוטעית של בטחון עצמי מופרז. בכל תחנה אני עוצר לכמה שניות לכוס מים ואיזה חטיף קטן כדי להכניס קצת אוכל “נורמלי” בניגוד לג’לים והאיזוטוני שאני יונק כל כחצי שעה.

תחנת גלעד הראשונה באה וחולפת. אני מתבדח עם רץ נוסף בתחנה שיש לנו “רק עוד 5 כאלו…” , זה כמעט נשמע אופטימי כשמנסחים את זה ככה, לא ?

ביציאה מהיער ולקראת העלייה לכיוון תחנת השתייה אני מזהה מראה מוכר. צורת הריצה, תיק הגב, נראים לי מוכרים. בועז כהן עקף אותי במרוץ האולטרה של פארק הירקון והאופן שבו הוא רק הלך והאיץ בעשותו כן גרם לי רק לכבד אותו יותר. כעת זה אני שמשיג אותו.

את הריצה שלי תכננתי ללא תלות במלווים כלשהם (אני די נהנה לרוץ לבדי, לרוב ללא מוסיקה או הסחות אחרות, כלוא בתוך מחשבותיי לכמה שעות… ובלאו הכי כל מי שהתנדב ללוות אותי נאלץ בסופו של דבר לבטל את הגעתו) וכעת הייתי צריך להחליט אם אני ממשיך לבד או מצטרף אליו. ההחלטה לרוץ לצידו של בועז התבררה כאחת הטובות שעשיתי באותו הלילה.

אני לא יכול לומר שהיינו זוג פטפטני לאורך כל הלילה, אבל דאגנו להזכיר אחד לשני לרוץ כשרצינו לעצור לעוד כמה שניות בתחנה, זרקנו מילות עידוד ותסכול משותפים אחד לשני ולפעמים סתם הקשבנו לצלילי הצעדים שלנו על השביל ופשוט העברנו יחד את הזמן עד כמעט אמצע ההקפה השלישית של המרוץ.

יחד נפגשנו עם רענן כהן בעודו ממשיך לעבר ההקפה האחרונה של מקצה ה-166, יחד התפעלנו מהמהירות והשליטה של אריאל רוזנפלד ורומן (בהם נפגשנו בין תחנות החרובים בהקפה השניה) ובאופן מוזר למדי יחד גם נתקלנו בדיוק באותה הבעיה.

תחילה הכל היה בסדר גמור. הגענו יחדיו חזרה לנקודת הכינוס, 33 ק”מ מאחורינו ועוד פעמיים כאלו שממתינות בהמשך. ליטל דאגה להכין מנה חמה שבה תדלקתי את עצמי. העדפתי בינתיים לחרוג מהתכנון ולא להחליף פריטי לבוש כגון חולצה או גרביים. עוד נשנוש אחרון ויציאה לדרך.

כבר בדרך החוצה, הביס האחרון הרגיש קצת לא במקום… התחלתי לחשוד, אבל רק כשהגעתי לתחנת הטייפון וניסיתי לאכול שוב עוד קצת בייגלה כמו בהקפה הקודמת התמונה התבהרה לגמרי. למרות העידוד הנהדר של נטע פרסמן וגלעד קראוז התחושה של בטן פקוקה נחתה עליי ונחתה עליי חזק. יותר מדי אוכל בתדירות גבוהה מדי בהקפה הראשונה הכניס אותי למצב שבו ההרגשה היא שאין לי יותר תיאבון, כל דבר שאני מנסה לאכול גורם לי תחושת בחילה והיובש בפה דורש ממני לסיים חצי בקבוק מים רק כדי להוריד כמה חתיכות בייגלה בגרון.

מצב הנוזלים דווקא בסדר גמור ואני נותן שתן לעיתים קרובות (אפילו קצת קרובות מדי – קטע שכבר הפך לבדיחה ביני ובין בועז על כמות הזמן שאני מבזבז לצורך העניין והוא לעומת זאת מרוויח כמנוחה במעבר להליכה) אך חוסר היכולת לאכול מתחילה להשפיע עליי והעייפות מתחילה לתת את אותותיה. גם בועז מאותת על בעיה דומה ומאוחר יותר יתברר לי שלא מעט מרצי ה-100 הרגישו כך גם כן בשלב זה או אחר.

אני מתחיל במודע לאכול פחות ולהגדיל את המרווחים בין האוכל שאני לוקח בערך מפעם בחצי שעה לכל שעה וקצת. השיטה הזאת עזרה להקל על הבחילה אבל קרבה אותי באופן די מסוכן למצב שבו ייגמר לי הדלק במיכל. בתחנת גלעד אני נתקל בצחוק של איליה רבינוביץ’ בעודי מספר לו על התכנית שלי – “אני בכוונה קצת מרעיב את עצמי…” אני אומר. הרגע שבו מישהו מנוסה כמו איליה נותן בך מבט של “are you insane ?” הוא רגע שבו שאלתי את עצמי האם בחרתי בדרך הנכונה להתמודד עם המצב…

בחזרה למתחם הכינוס אני כבר במצב שונה לגמרי מההקפה הראשונה. מצב הרוח עדיין אופטימי, הראש חזק, אבל הגוף מתחיל להראות את הסדקים. אני מוותר על אוכל מוצק ולוקח רק כוס מרק סמיך שליטל הכינה עבורי. ממלא בפעם האחרונה את הכיסים בג’לים ומחליט לא לקחת שקית שתייה חדשה של איזוטוני.

אני מספיק לראות את רצי ה-60 כבר מתחילים להתארגן לקראת הזינוק שלהם. הרבה פנים מוכרות, חיבוקים ולחיצות ידיים. מי שקוטע את ההסתחבקות הזאת הוא חברי לריצות דורון ויזל שהגיע גם הוא לרוץ במקצה   ה-60. באופן חד הוא מאפס אותי – “יש לך כל מה שצריך לדרך ? יופי – אז תתחיל ללכת וצא” .

הוא אולי נוקשה אבל זה בדיוק מה שהייתי צריך באותו הרגע. אין טעם למשוך סתם את הזמן ומחכה לי רק עוד הקפה אחת. אם על מרתון נאמר שזוהי למעשה ריצת 10 ק”מ עם חימום של 32 ק”מ, אז אני כבר סיימתי עם החימום וכעת מדובר ב-33 ק”מ של הריצה האמיתית. בשביל זה באנו לכאן.

אני נפרד לשלום מליטל, לוקח איתי את כוס המרק ומתחיל ללכת. בועז מתכונן לשליש האחרון שלו ומצטייד במקלות ריצה. הוא מקדים אותי קצת ויוצא לפניי לדרך. אני מצטרף אליו קצת לפני העלייה הסלולה שמקדימה את הדרך הרומית לטייפון.

אם הייתה לי נקודת שפל במירוץ, נראה לי שהיא הגיעה בדיוק ברגע הזה. רצי ה-60 הראשונים החלו לעקוף אותי ביעף דווקא בנקודה בה הגוף כבר מסרב לרוץ בעלייה. אני מקבל מהם קריאות עידוד אבל התחושה היא שאני עומד במקום. הקצב יורד מקצת מעל 6:00 לכמעט 8:00 מחריד באיטיותו. הרגליים כבדות, הראש כואב מהשעות הארוכות עם הפנס על המצח ואני מרגיש את עצמי מנסה ללא הועיל לטפס החוצה מהבור שאליו הפלתי את עצמי במודע.

אני מגיע לטייפון ופוגש שוב את גלעד קראוז. אני עוצר להתייעץ איתו קצת לגבי המצב. הוא מנסה לדחוף לי קצת אוכל ושולח אותי לדרך עם משהו שמזכיר חטיף גרנולה ובוטנים ממותק. אני מנסה להכריח את עצמי לאכול אבל זה פשוט יבש מדי עבורי. הגיהוק שאני פולט בסיום העלייה של הטייפון לכיוון ג’וערה מפתיע אפילו את בועז (ואולי גם כמה פרות…). אני זורק את החטיף הצידה ומבטיח לעצמי לתדלק כמו שצריך בתחנה הבאה. כשאנחנו מגיעים לתחנה של ג’וערה, שכעת פועלת במלוא תפארתה, אני עוצר לקחת ג’ל, תמר, כוס קולה וממלא מחדש את בקבוק המים הקטן שאיתי. אנחנו חוצים את הכביש וממשיכים הלאה.

אני מנסה לחייב את עצמי לרוץ יותר מהר, במיוחד בקטעים המישוריים שעד תחנת גלעד. הריצה לצד בועז הייתה חוויה מחזקת ונהדרת אבל כעת הייתי זקוק לא רק למלווה אלא לפייסר. רצה הגורל וכמה דקות לפני תחנת השתייה הבאה עקפתי את דגנית קופליק. את דגנית יצא להכיר בקהילות הרצים והאולטרה בפייסבוק ולהכיר באמת בריצות סביב הר איתן. התלוצצנו שנפגש על המסלול של הסובב ביום המירוץ, אבל הנה זה באמת קורה. ודגנית, בזריקת עידוד שלא חוויתי כמוה, שומעת ורואה מה עובר עליי ומתנדבת לרוץ איתי את הק”מ הבאים. הרגשת ההקלה רק גדלה כאשר כמה רגעים לאחר פגישתנו כבר יש מספיק אור כדי להוריד סוף סוף את הפנס מהמצח.

אני ודגנית רצים עד תחנת השתייה האחרונה שלפני תחנת גלעד. עד שאנחנו מגיעים לשם השינוי כבר מתחיל בתוכי. הקצב חוזר להיות יותר מהיר והבטן מרגישה סוף סוף יותר טוב. אני נפרד ממנה לשלום כדי לעצור לשתות ולאכול קצת בתחנה. בועז עדיין מאחורי ודגנית כבר טסה קדימה כך שאת הקילומטרים הבאים אני ממשיך לבד.

בתחנת גלעד אני כבר מרגיש הרבה יותר טוב, אני מתבדח עם איליה בתחנה מצליח לקחת עוד ג’ל וביציאה מהתחנה עושה משהו שמעולם לא עשיתי קודם בתחרות ריצה כלשהי – נשבר, מפעיל את הנגן ושם את האוזניות. בדרך כלל, וגם במירוץ הזה, אני מדקלם משפט מהסרט – “Fight Club” :

“This is your pain…this is the greatest moment of your life and you’re off somewhere missing it”

אך הפעם אני לא רוצה לברוח, אני רוצה מוסיקת רקע לניצחון שלי. הניצחון על עצמי. בתמונה שמנציחה אותי עוזב את התחנה אפשר לראות את ההבדל בפנים. אני מחייך לצלם, רגע לאחר מכן מפעיל את הנגן ומתחיל לדהור.

running

 החל מאותו רגע הקצבים הופכים להיות מהירים. אני יורד מתחת לקצב 6:00 ומאיט רק כדי לשתות כוס מים בתחנות ולהרטיב מעט את הראש בתחנות בהם יש מיכל מים נגרר שממתין לצד הדרך. רצי ה-30 וה-20 זורקים לי קריאות עידוד ואני מאיץ עד כדי כך שאני עוקף את רצי ה-60 האיטיים.

המעבר הזה, ממצב של קושי כל כך קיצוני להתעלות רוח וניצחון פנימי כל כך גבוהים מטלטלים אותי לגמרי. חלק מהזמן אני רץ על סף דמעות של אושר, נסחף למצב של אופוריה בגלל המוסיקה, קצב הריצה המתגבר, המפגשים עם הרצים והחברים שמעודדים אותי והידיעה שהאושר האמיתי רק מחכה לי עוד כמה ק”מ בהמשך הדרך. אני מנסה להחזיר מעט מהאנרגיות האלו בחזרה ומעודד כל רץ ממקצה ה-100 שאני מזהה לסיים “רק עוד סיבוב אחד אחרון”, על אחת כמה וכמה את רצי ה-166…

אני חוצה את התחנות בידיעה שזאת הפעם האחרונה שאני רואה אותן הפעם. הקצב מתגבר עוד יותר ואני מוצא את השעון מורה על קצבים של 5:30 ואף יותר. בירידה שעוקפת את הטייפון אני משיג סוף סוף את דגנית. הפעם אני במצב שונה לגמרי מהפעם הקודמת שבא הצטרפתי אליה.

“את ממש משחקת אותה קשה להשגה, הא ?” אני מתלוצץ ועובר. “אתה נראה מעולה, רק עוד קצת לסיום” היא מספיקה להגיד לי ואני ממשיך הלאה. בליבי אני מודה לה יותר ממה שאני יכול להביע במילים.

ביציאה מהעלייה האחרונה של גבעת הרקפות, רגע לפני הפנייה האחרונה ימינה והירידה לכיוון הסיום, מחכה לי מפגש מרגש נוסף. שרי בשי, שהייתה שותפה לדרך הן בריצות והן בשלל עצות ואוזן קשבת, בקושי מספיקה לראות אותי כשאני מגיע. אני נותן לה חיבוק חם ומיוזע והיא בהתלהבותה צועקת עליי “אתה עושה את זה ! אתה אשכרה עושה את זה ! ואתה נראה במצב כל כך טוב…” .

שרי לא יודעת את זה עדיין אבל העידוד שלה לא מתייחס רק לסיום המירוץ עצמו. כק”מ לפני קו הסיום אני עוצר לרגע בכביש של קיבוץ הזורע. אני מוריד את התיק מהגב ומוציא ממנו את הטבעת שעשתה איתי את כל הדרך מהזינוק ועד עכשיו. רגע האמת הגיע.

אני מסיים את המרחק שנשאר עד שער הסיום. כ-50 מטר לפניו אני רואה את ליטל רצה לקראתי. רומן כבר סיים את המירוץ שלו יותר משעה וחצי לפני כן ואני מבחין בו יחד עם ההורים שלנו קצת מאחוריה. אני וליטל רצים יד ביד את המטרים האחרונים. ממש ליד שער הסיום אני עוצר, כורע על ברך אחת (כן, כן, גם אחרי 100 ק”מ – זה אפשרי…בדקתי) ונושא את המילים שבתקווה יגרמו לבת הזוג של להבין שבלעדיה אני לא מוכן לקום

ולחצות את השטיח. רק לאחר שאני שומע את התשובה המיוחלת אנחנו חוצים יד ביד את השער.

השעון נעצר על 11:48 .

proposing

 סיכום דברים

סובב 2013 – כמעט 12 שעות של גילוי עצמי. רק כשאתה מקלף את כל השכבות מעצמך, כשאתה מגיע באמת לסף של מה שאתה מציב לעצמך כאפשרי, כשאתה בתחתית הבור – דווקא אז כשאתה מצליח לטפס ממנו החוצה אתה מגלה ממה אתה עשוי באמת.

כמעט 12 שעות לאחר היציאה לדרך, כ-2.5 ליטר של איזוטוני, 12 ג’לים והמון זיעה אני גיליתי שאני לא ניתן לעצירה…

כמובן, עד לרגע בו אני בוחר לכרוע ברך.

נתראה בשנה הבאה !

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *