התמסרות

רגע לפני הזינוק למרוץ הסבולת שישה ימים באתונה ,יש בי חלק שמחכה ורוצה להתחיל כבר וחלק שחושש מהמפגש הזה.

לא פעם מבקשים ממני לתאר מה זו בעצם ריצה רב –יומית ואני אנסה לתקשר לכם תחושה מוכרת.

דמו את עצמכם נכנסים לקשר הכי אינטימי שיש, באהבה מטורפת, מושקעת טוטאלית בכל רובד אפשרי..יש מי שיחייך, יחווה את הקסם של הקשר (והוא קיים), יש מי שיחוש עצמו שוקע, מאבד את עצמו לרגעים, ויש מי שיהיה מסוגל לצאת לרגע מהחוויה הטוטאלית ולהביט מבחוץ פנימה.

ריצה רב יומית היא כמו התאהבות בטירוף אבל בצורה מפוכחת, מבחירה, כזו שיש בה ידיעה שאתה נכנס באופן מוחלט לחוויה ובאותו אופן ברגע אחד אתה גם יוצא ממנה!

החשיפה הראשונית שלי לנושא הייתה דרך האימונים שלי למרוץ “חוצה ארץ” לפני 4 שנים לערך. כדרך אימון לרעיון של מרוץ בו המארגנים הבטיחו לנו תחנה בכל 5 קילומטרים, התחלתי לחפש מסלול מעגלי בו אוכל לרוץ ללא דבר עלי ופעם בחמישה קילומטר לתדלק. לאורך האימונים ראיתי והרגשתי שיש משהו במסלול המעגלי ובחזרתיות שבו מאפשר לי בהנאה לשקוע בעצמי ולהנות מחווית הריצה.

משם הדרך להתעמקות בחוויה של ריצת סיבולת ,ריצה במסלול מוכר ,במעגלים הייתה קצרה…הפעלתי לחץ פיזי מתון על חבר לייסד את “מרוץ הסיבולת הראשון ” –מסלול בשטח של 3.4 קילומטר. החלטתי לרוץ יממה ולהתעמק בחוויה של הריצה שאופיינה כיחסית נטולת גירויים. המפגש לאורך 24 שעות של ריצה חזרתית לא ‘שבר’ אותי ולא גרם לי להשתגע כמו שחברים ומכרים חששו, התעורר בי רצון לטעום מריצה מסוג זה עוד ועוד.

ואז שמעתי על פסטיבל האולטרה מרתון של אתונה – זהו פסטיבל, לא כי יש בו הופעות של להקות וזמרים, אלא היות וזהו אירוע הכולל בתוכו לא מרוץ אחד אלא כמה (יממה אחת, שלוש יממות ושש יממות). בחרתי להיכנס למחויבות של שלושה ימים כי רציתי לבחון איך אתמודד עם יותר מיממה אחת של ריצה מחד ומאידך לא חשבתי שאשרוד קשר ארוך טווח של שישה ימים (האופציה הנוספת במרוץ זה).

המרוץ, שנערך בשדה התעופה הישן של אתונה, התקיים על מסלול מעגלי של 1 קילומטר. אכן, אמנם שדה תעופה אבל טיפה אירוני הואיל ורצנו שוב ושוב אבל קונקרטית לא הגענו לשום מקום.

מוזר לי לחשוב על המרוץ שלושה ימים באתונה בלשון עבר. כל מרוץ רב ימי הוא כמו קשר משמעותי, שאתה בו זה חיים שלמים וכאשר הוא תם פיסות רגש ממך נותרות מאחור.

באתונה ההיא נבחנו כל כוחותיי. עשיתי את כל הטעויות האפשריות של טירון בקשר. פתחתי מהר מידי, היה לי חשוב להתבלט ומהר, לא שמרתי כוחות, לא שמרתי על עצמי. חצי מובס אחרי כמה שעות עשיתי עצירה ונשברתי. זאת הייתה נקודה של משבר ושפל עבורי ..להביט בעצמי מבחוץ להפנים ולהכיר בכך שנסחפתי ולנסות לשקם את מה שניתן מהחיבור שלי לריצה הזו.

“הפרפרים” החביבים של תחילת הקשר התגלו כבחילות והקאות, כמעין טקס לקליטת ה”הריון” הזה. הם הבהירו לי מה אני חייב לעבור כדי לצאת מהמפגש הזה בשלום. לאחר יומיים נוספים קוממתי את עצמי ולמרות החולשה שנותרה בי יצאתי מחוזק ועם תחושה של אמונה ביכולת שלי וביכולת של הנפש שלי להתמודד עם המאמץ למרות שהגוף שלי קרס. סיימתי שני לאחר שעות אחרונות של מאמץ עילאי בתחרות מול שאר המתמודדים וצלחתי את “טקס החניכה” שלי כרץ רב-ימי.

זרע הפורענות נבט. באתונה פגשתי “חבר למסע ” שהציע לי לבוא למרוץ שנוסד מחדש באוקספורד שבאנגליה, מרוץ שישה ימים באצטדיון, מרוץ הקרוי “מרוץ קערת דג זהב”- היות וכמו דג זהב אתה בכל רגע נתון רואה את המסלול שלך (אם כי לא כמו דג זהב אתה לא שוכח כל 5 דקות שכבר היית כאן ). האופציה שהועלתה על השולחן הייתה של שישה ימים במעגלים באצטדיון של 400 מטר!

היו לי רגעים של חשש מהדבר אבל גם נמשכתי בטירוף. להיות שם, לרוץ כמעט ללא כל גירוי חיצוני, לחוות את הדבר. אפילו נושא המרחק היה ממוסך עבורי היות ולא היתה לי דרך לחשב לאורך זמן איך מעגלים בני 400 מטר מצטברים לקילומטרים, הרי לא הגיוני שאתחיל לחשב כל פעם שניים וחצי מעגלים המתכנסים ל1 קילומטר.

אין הרבה אירועי חיים עליהם ניתן לדבר בלפני ואחרי -דמיינו את עצמכם חיים ואוכלים וחושבים ומצויים בבגדי ריצה מזיעים ושותים ואוכלים ונחים לשנייה והכל במוד מתמשך של ריצה, של הדבר ..זה המהות שלך מי ומה שאתה. מחוץ לאצטדיון לא קיים. אתה פשוט התנועה שלך קדימה. אתה לא יודע באותם רגעים אם אתה “טוב” או “רע ” במרוץ, מוביל או מובל, מובס עם הגוף שלך או מתעצם ,אתה חי את זה ואתה בתוך הביחד של קהילת הרצים על המסלול, מושפע ומוחלש מהרץ שנופל, ומקיא ומחוזק הרץ שעכשיו התעורר ורץ מהר..בהתחלה עוד ניסיתי להעיף מבט מתמשך בלוח המרחקים, אבל לאורך זמן היה לי קשה לעקוב אחר מרחקים מצטברים, לא ידעתי איפה אני מתקיים במרחב הריצה , העניין פג.

אני יכול כל רגע ביום לעצום עיניים ולהיזכר בתחושות שהיו לי שם, בזיכרונות העבר מילדותי שנפתחו לי תוך כדי כמו מי שמוצא בארגז נשכח אלבומי עבר, השקיעה המדהימה של אוקספורד עוד מעלה בי תחושה נעימה לעיתים ואני יכול כל להרגיש את הרוח הקרה שעלתה לה בעשר בערב לקראת השקיעה, עם התחושה שהנה חלף לו עוד יום ריצה.

איבחה קשה של המציאות ניתקה לי את חווית הריצה בטרם עת…ביום הרביעי לריצה בשורות קשות מהבית גרמו לי להתנתק מהביחד הזה שלי ושל הריצה שלי ולהתחיל לשקול מה הלאה ,לחזור לארץ ולהתמודד עם אובדן קשה ..או להמשיך לרוץ אבל כקובי אחר. היו רגעים שבהם שקלתי לחזור אבל בסוף נשארתי בחוויה של ריצה אחרת ,סופר את השעות לסיומה ובמקום להתענג על מה שעברתי עם עצמי עסוק במי שאבד לי בארץ.

הרומן שלי עם מרוצים רב יומיים לא ניתק באנגליה אלא הוא חלק מחולייה ארוכה שהחלה.

היה ברור לי שחלק בי מחפש התמזגות עם חוויה של ריצה וכי חוויה מתמשכת של ריצה לאורך זמן מאפשרת לי את הדבר .חבר שלי שותף לריצה באוקספורד,פסיכולוג קליני מפינלנד, אמר לי ביום השלישי לריצה שבארצו הוא לא מובן בקהילת הרצים בכלל ובקרב רצי האולטרה בפרט –”זו עבודה קשה” הם אומרים, אבל אתה מבין אותי. הוא אמר וצדק..שני אחים למפגש הזה בריצה.

לאחר המרוץ באנגליה היה לי מובן שאמשיך להתפתח בעוד מרוצים. למרות שלל הפיתויים שהונחו על פתחי על ידי מספר של מארגני מרוצים רב שלביים בעולם היה ברור לי שהשנה יוון שוב באותו מסלול באתונה תהיה מושלמת עבורי.

אז מהי ריצה רב-יומית –דמיינו את עצמכם מאוהבים, עד מעבר לראש, האם באמת אתם רואים את האחר בו אתם מאוהבים ?..או שמא מדובר במפגש הכי טוב/מעצים שלכם בדמותכם במראה ..הריצה הרב ימית דומה –היא מוחלטת ומתמשכת ,הרגעים של הביחד עם החולשות ודפיקות הלב, הצרכים והחסרים שלך, הנגיעה בתעצומות פנימיות וההתחזקות מרגע לרגע –זו ריצה רב יומית עבורי. הוויה ללא מיסוך של נוף חיצוני, ללא עליות, בלי מרחק ידוע , להיות נתון בחוויה של זמן ריצה שהוא כל כך ארוך עד שהוא נטול זמן כי הקץ כל כך רחוק וקרוב…התמסרות..