“שחר, לפי הגארמין אנחנו על ממוצע כללי של 8 דקות לקילומטר .אני אומר לך אין מצב שלא נגיע לטקס סיום ב-3 בצהריים” – תמימות של פעם ראשונה, נאיביות של שתיים בלילה.
סוף נובמבר, כבר הספקתי להתאושש מה-60 עם הפנים לטבריה כשבאופק ירושלים ו/או ת”א. החיים נראים דבש. ואז זה בא – מייל משחר קליין עם לינק ושתי מילים – “תתחיל להתאמן”. השתכנעתי.
קצת גוגלינג מוביל די מהר למסקנה שאין פתרון בית ספר לאיך להתאמן ל-100. תכניות נפח גבוהה עם ריצות פעמיים ביום ומנגד כאלה המתמקדות בריצה אחת ארוכה מאד. מגוון של גישות ואסטרטגיות.
האילוצים די הכתיבו לי תכנית מינימלית של 4 ריצות בשבוע. שתיים קצרות של שעה וחצי-שעתיים ושתיים ארוכות. עיקר התכנית התבסס על חודש ינואר החל מטבריה. שלשה שבועות של מרתון ביום שישי (הדליק אותי הקטע של לרוץ מרתון בתור אימון…) ועוד שלש שעות למחרת ושבועיים בהם עשיתי בחמישי שעתיים בבוקר (לעבודה), מרתון בערב (מהעבודה) ושעתיים למחרת בבוקר. כל הריצות בעצימות נמוכה, בפארק הירקון ובטיילת (פלוס העמסת סמבוסק באבולפיה כסימן לסיבוב חזרה הביתה). ברור לי שללא אימוני עליות אני הולך לחטוף ביג-טיים. אבל זה מה יש. עם הלידה והמעבר להגנת בוקס-אנד-וואן (אני על הבוקס, רוית על הוואן), עם הפיזורים בגן/בי”ס וכד’ לא היה מצב שאצא לריצות ביער-ביער. בכל מקרה גם ככה הרגשתי שאני על הסף שלי ושלשת שבועות הטייפר די הצילו אותי. הגעתי לטייפר שחוק פיזית ונפשית, ריצות של שעה הרגישו סיוט. לא חושב שיכולתי להעמיס עוד באימונים.
“שחר, נראה לך שאנחנו נרוץ עם מקל סבא ביד?”. ככל שמועד התחרות התקרב הפאסון והביטחון החלו להיסדק. שבועיים לפני, בתדריך בחנות, שאלתי את רן שילון אם יש לי מה לשקול מקלות, עכשיו שאנחנו בדקה התשעים ללא אימונים. “כן!”. אז הצטיידנו במקלות. מסתבר שגם במקלות יש קרבון, בולמים ומותגים. קשה להחליט. הלכתי על דגם של LEKI, בעיקר כי הן אדומים. האימונים איתם התמקדו בצפייה ביו-טיוב ובשעה בשדות של מרוץ איל (הרגשתי די מגוחך והתנחמתי שלא רואים…). בדיעבד, המקלות היו מתנה משמיים. יד אחורית ומרפקים עדיין כואבים, אבל הברכיים – פיקס!
בימים שלפני, עיקר העבודה הייתה בלילות, ליטוש האקסל והרשימות. ציוד, תזונה, פתקים של מה לעשות בכל תחנה. תכננתי לצרוך כ-400 קלוריות בשעה, חצי באיזוטוני (שתיתי כ-12 ליטר איזוטוני סה”כ). וכל 30 דקות לצרוך ג’ל או חצי פאור-בר. בנוסף, פעם בשעתיים כריך PB&J. כדור מלח כל 30 דקות (בלילה הסתפקתי בכל שעה) ו-BCAA כל שעה.
יום חמישי, יצאתי מוקדם מהעבודה והופ למיטה. 4 שעות(!) של שינה מתוקה (יש יתרונות לעייפות כרונית…) ובשמונה בערב אני מתעורר ומרגיש פגז. רק בשביל השינה הזו היה שווה להירשם לאולטרה!
בעשר שחר אוסף אותי, 40 דקות ואנחנו בלוקיישן. קור אימים. קור של ירושלמים. “מה באת אם טייטס קצר”? רן שילון מוריד לי את המעט ביטחון שנשאר לי. לא מספיק שאני נכנס לאוהל ורואה איך כל ה-veterans באו עם צידניות וארגזים לציוד ואני כמו אהבל עם שקיות שנשפכות על הרצפה. רוצה שיתחיל כבר. קור אימים.
הכנתי את עצמי ל”סטירה של החיים”. ושזה מגיע לי. כך יעשה לרץ בטיילות.
חצות וחמישה, ויצאנו לדרך. מתחילים עם המסלול ה”אדום”. סיבוב של 50 ק”מ.
רצים בעקבות הסטיקלייטים. הגוף מתחיל להפשיר. הטקטיקה הייתה להיות סופר-שמרנים. לפי מפת הגבהים, ה-50 הראשונים מחולקים בגדול (מאד) ל-33 עליה ו-17 ירידה. מבחינתנו, ברגע שנגיע לתחנת התדלוק/פינוק של רן שילון בק”מ ה-33, ה-50 הראשונים בכיס. הגענו. כיף לראות קצת רצים אחרים. הרגשה כללית סבירה פלוס. מנשנשים, מתדלקים ולדרך. בק”מ ה-45 באחת הירידות, אני רואה את אחד הרצים שוכב על הרצפה “כמו מת”. התכופפתי אליו, דם מהפנים. מסתבר שנתקל באבן ונפל על הפרצוף. הלכה התחרות אבל סה”כ יצא מזה די בזול. כמה דקות התאוששות והחליט (בגבורה) לוותר על חילוץ וללכת רגלית ולסיים ב-50. ממשיכים. “מעכשיו לא מציצים בגארמין בירידות, עיניים לא זזות מהקרקע”. השמש עולה, מתחיל להתחמם, הגוף כבר עייף עם כאבים ספורדיים שמדלגים בין הברך לכף רגל. ל-7 בבוקר, לזינוק של החמישים, כבר לא נגיע. מת כבר להיפתר מהחולצה, הכובע, הפנסים (לא ברור למה לא דחפתי אותם לתיק) ולהגיע כבר לאוהל. גארמין מראה 50 ואין אוהל באופק. מכאן עד לתחנה היו הארבעה קילומטר הקשים ביותר בתחרות עבורי. כבר קרוב לשמונה שעות מהזינוק, הגוף עייף, ומשבר מנטלי. שחר מעיר אותי מדי פעם עם “הלו, זה מישור, מישור אנחנו רצים…”. בתוך תוכי אני מתקשה להאמין שאוכל למשוך עוד 50 ק”מ. לא מחשבות על פרישה חו”ח, אבל דיכאון כללי. מגיעים לאוהל. מתדלק את הקאמל-בק, משאיר את הציוד לילה, טוען ג’לים וכדורים. דורון, אותו לא הכרתי קודם, מציעה כוס קולה, שכמו בפרסומות מחזירה אותי לחיים (איך עם כל הרשימות שלי לא לקחתי קולה?!?). האפקט של קולה קרה במצבי בונק מדהים אותי כל פעם מחדש. חזרנו על אותו טקס קולה גם ב-70 וב-85, דורון – שיחקת אותה!
יצאנו ל-20, ל”שחור”. סינגלים עם נוף מדהים. שיפועים מטורפים (שוב מודה לאלוהים שברא את המקלות). חלפו כבר 9 שעות, הגוף עייף אך סוחב, המצב רוח גבוה. על מה כבר מדברים אחרי לילה שלם של חפירות? על אותם הדברים אבל לאט. דיונים שלמים של “תגיד, אז מה אמרנו, 15 שעות מביא אותנו ל-3 בצהריים או ל-5? כמה זה חצות ועוד 15?” . פוגשים ילדים חמודים מהצופים שמצילים אותנו עם מים. רחוקים מאד מהחלום של להגיע ל-70 בעשר בבוקר ולפגוש את המזנקים ל-30. בסביבות 11 גם השחור נגמר.
אוהל, תדלוק, ויוצאים ל-15 של ה”כחול”. בראש זה כבר מחולק ל-פעמיים 7.5. בתחילת העלייה פוגש את חבורת “אריאל היפה והדוגמניות” שמכניסים בי מנת אדרנלין. תמונה קבוצתית וממשיכים., לקראת האמצע של הכחול מתברברים בכניסה ל”סוואנה”, מטפסים ומטפסים וגם זה ניגמר. נותרו 5 קמ במגמת ירידה. הגארמין מראה 85, כשנגיע לאוהל הוא כבר יהיה על 90. זוכרים שיש עוד 5 אקסטרה בסוף אבל איתם כבר נסתדר.
מגיעים לאוהל, מתדלקים,. טלפון הביתה “תגידי לילדים שיש אישור להגיע, ושיביאו 4 פחיות קולה. אדום, קר. בפחית, לא בקבוק”. יוצאים לירוק, ל-15 האחרונים! משום מה מרגיש מצוין, הגוף עייף וכואב אבל אין פציעות ויש ים של אדרנלין. מדמיין כבר את הסיום, הילדים. הקולה. בדרך פוגש בשתי בנות מה-15 שלא מצאו את הירידה לסינגל ומנסות עם רן בטלפון. מלווה אותן למסלול וממשיך. יוצא מהסלאלום אל השביל שמוביל לקו סיום. הגארמין כבר הלך לעולמו בשעה-4 אחרי 101 קילומטר (לפחות יש לי 100 בגארמין!). עוד 5 ק”מ. אני רואה את אבא שלי ואת רומי. ק”מ אחרון עם רומי יד ביד “אבא תזדרז, עוד מעט 5, יסגרו את השער”, גם דניאל מצטרפת. מגיע לקו סיום, נותן את הצ’יפ, 17:03. המדליה לעילי. נשיקות וחיבוקים מההורים. כיף גדול!
סה”כ חוויה אדירה. אני יכול להבין קצת את ההתמרמרות של כאלו שבאו ל”נטו ריצה”. אני באתי בשביל האתגר וההתנסות במשהו שונה וקיבלתי בגדול. יש כמובן הרבה הערות ונקודות לשיפור, אבל התמונה הכללית מדהימה. מסלול יפהפה, השקעה אדירה ויחס אישי של קרן ורן (אותם לא הכרתי קודם), מתנדבים מקסימים ו-וואחד חוויה!
כאחד שלו זו חווית האולטרה והשטח הכמעט ראשונה, בהחלט נפתח לי התיאבון לעוד אולטרה ועוד שטח.
עד אז.. כבר מת לחזור לריצות בוקר בפארק ובטיילת, בנמל וביפו, ולפרצופים המוכרים לאורך המסלול…
רענן
