ד. נוב 6th, 2024

מחברים:

Hoffman MD, Lee J, Zhao H, Tsodikov A

פורסם ברשות מכון המחקר של ריצת הווסטרן 100

תקציר הניסוי

המטרהלקבוע האם הצורה שבה נתפש הכאב מושפעת מפעילות פיזית קיצונית שגורמת לכאבים הנובעים מהפעילות.

משתתפים במחקר21 מתחרים במרוץ Western States 2005 של 100 מייל ו– 11 נבדקי בקרה שהיו חלק מהעוזרים במרוץ, אבל לא השתתפו בו.

אמצעי המדידה העיקרירמת הכאב של כל משתתף, כפי שהורגשה על ידו בבדיקת כאב מבוקרת, והוצגה על סקלה אחידה, לפני ואחרי המרוץ.

תוצאותסטיית התקן של תחושות הכאב גדלה לאחר המרוץ מ– mm6±3 ל– mm28±39. הרצים המהירים יותר הראו הפחתה ברמת הכאב המורגשת של mm20±15 ואילו אצל הרצים האיטיים יותר ואצל קבוצת הבקרה לא נראה שינוי.

מסקנההרצים המהירים יותר במרוץ האולטרה 100 מייל הראו ירידה מתונה, יחסית, בתחושת הכאב שלא נראה שהוגברה עקב הכאב הרצוף שקשור לתחרות. העדר ירידה בתחושת הכאב אצל רצים איטיים עשויה להיות מוסברת בכך שתחרות קשה כל כך כמו זו גורמת להתשה של המערכת הפיזיולוגית הגורמת לאבדן תחושת הכאב בגוף רק אצל רצים מאומנים מאד, או שהמערכת הפיזיולוגית הזו לא הופעלה אצל הרצים האיטיים יותר בגלל שהם לא הצליחו להגיע לרמת קושי מספקת בשלבים המאוחרים יותר של המרוץ.

כללי

מחקרים הראו בעבר שפעילות אירובית עשויה לגרום לתופעה של החלשת תחושת הכאב. עם זאת, היקף ואורך הפעילות הגופנית שנחוצה להגעה לתופעה זו לא הובהרו מספיק. החלשות של תחושת הכאב נצפתה בפעילויות בעלות עצימות גבוהה גם לאחר פרק זמן של 8 עד 10 דקות ועד 40 או 50 דקות, אולם פעילות ארוכה יותר בעצימות נמוכה יותר לא נבדקה. מחקרים אחדים טענו שנחוצה פעילות בעצימות של מעל 70% מהרמה האירובית המירבית וכי סף הכאב עולה עם התגברות העצימות מעל לרמה זו. מחקרים שאנחנו ערכנו הראו שפעילות אירובית של 30 דקות ברמה של 75% מתצרוכת החמצן גרמה לתופעה משמעותית של החלשות תחושת הכאב, אבל 30 דקות של פעילות ברמה של 75% מתצרוכת החמצן או 10 דקות ב– 75% – לא הביאו לתופעה. מכך אפשר לשער שקיים סף הן לעצימות והן לפרק הזמן שדרושים לגרום להחלשות תחושת כאב עקב פעילות גופנית.

ככל שאנחנו יודעים לא נעשה מחקר שמדד בצורה איכותית את תחושת הכאב שנובעת מעצם התרגול הגופני. עקב כך לא נבדק הקשר בין הכאב מהאימון לבין התופעה של החלשות תחושת הכאב. פעילות בתנאים קיצוניים, כמו מרוץ אולטרה מרתון מאפשרת בדיקה של תחושת כאב במצב שבו קיים כאב הנובע מפעילות. לא ידוע האם הכאב הנובע מהפעילות גורם להחלשות או להתגברות תופעת החלשות הכאב לאחר הפעילות.

מטרת המחקר לבדוק האם תחושת הכאב משתנה אצל משתתפים במרוץ אולטרה מרתון של 100 מייל. על פי הממצאים הקודמים נדרשה פעילות שמעל 50% עד 70% תצרוכת חמצן כדי להגיע להיווצרות התופעה ונראה שבמרוץ אולטרה מרתון כזה יתקיימו תנאים כאלה. להערכתנו שלאור זאת רק הרצים המאומנים ביותר, ששומרים על רמת פעילות גופנית גבוהה במהלך כל המרוץ, יחוו את החלשות התחושה. כמו כן הערכנו שתופעת החלשות תחושת הכאב אצל הרצים המהירים יותר תוגבר עקב תחושת הכאב הקיימת כמה שעות במרוץ מסוג זה.

שיטת הבדיקה

הבדיקה בוצעה במרוץ האולטרה ביוני 2005, שהוא מרוץ מנקודה לנקודה בהרי הסיירה נבדה בצפון קליפורניה, הכוללים עליות כוללות של יותר מ– 5,500 מ‘ וירידות כוללות של יותר מ– 6,700 מ‘. מרוץ זה נחשב לאחד מאירועי הספורט הקשים ביותר הקיימים בארה“ב. האירוע של 2005 היה קשה במיוחד לאור העובדה ששלג כיסה את הקטע הראשון של המרוץ, באורך 30 ק“מ. למרוץ נקבע מגבלת זמן של 30 שעות.

בניסוי היו שתי קבוצות של משתתפים: רצים שנבחרו במהלך תהליך ההרשמה למרוץ, משבועות אחדים לפני המרוץ ועד לימים ספורים לפניו. קבוצת הבקרה גויסה מבין חברי צוות המארגנים שהתכוונו להיות בשטח המרוץ יום או יומיים לפני הזינוק ושוב בסיומו ושהצהירו שבכוונתם להישאר ערים במהלך כל האירוע.

לא נלקחו למחקר מועמדים שהיו בעלי בעיות כאב כרוניות, מחלות המשפיעות על מערכת העצבים, נשים בהריון, משתמשים בתרופות נגד כאבים וכאלה שיש להם בעיות ידועות במערכות לב ראה או במערכת חילוף החומרים.

תכנון הבדיקות

כל המשתתפים עברו בדיקות של תחושת הכאב פעמיים במהלך היומיים שקדמו למרוץ. בדיקות אלה נערכו בהפרש של לפחות 30 דקות בין אחת לשנייה. בעת סיום המרוץ הוכוונו הרצים המסיימים שהשתתפו בניסוי לנקודת בדיקה שבה עברו בדיקת כאב שלישית. לאור ממצאים ממחקרים קודמים שהראו שתופעת החלשות תחושת הכאב עשויה להימשך עד 30 דקות מסיום הפעילות, המטרה הייתה להגיע לבדיקה בתוך 10 עד 30 דקות מסיום המרוץ. בפועל נערכו הבדיקות בפרק זמן של 14 שעות שבהן הגיעו רצים מסיימים לקו הסיום.

לפני בדיקות הכאב התבקשו הנבדקים לציין האם הם השתמשו בתרופות נגד כאבים במהלך 24 השעות שקדמו לבדיקה ולציין את רמת הכאב שהם הרגישו בסקלה ויזואלית של 100 מ“מ, שנעה בין “ללא כאב” ועד “כאב הכי גרוע“.

שיטת בדיקת הכאב

בדיקת הכאב התבצעה על ידי מכשיר המפעיל לחץ קבוע על הפרק האמצעי של האצבע המורה ביד הלא דומיננטית של הנבדק. הנבדקים נחשפו ללחץ הקבוע במשך 2 דקות והתבקשו לדרג על הסקלה את רמת הכאב.

ניתוח הנתונים

במקור היו 25 רצים ועוד 13 אנשי בקרה שהסכימו להשתתף בניסוי. 21 מבין הרצים אכן השלימו את המרוץ – 2 לא סיימו, 1 טופל בתום המרוץ באהל העזרה ראשונה בתום המרוץ ולא הגיע לניסוי ו– 1 שכח להגיע לחזור ולהיבדק בסוף המרוץ. מתוך אנשי הבקרה השלימו את הניסוי 11, הואיל ו– 2 שכחו להגיע לבדיקת הכאב הסופית.

כל הרצים שהשתתפו חולקו לצורך הניתוח לשתי קבוצות איכות – מהירים ואיטיים.

התוצאות מראות בצורה ברורה שההשפעה המשככת של המרוץ הייתה חזקה יותר אצל הרצים המהירים יותר. יתכן שהסיבה היא שהרצים המהירים יותר הם גם צעירים יותר ורצים מרחקים יותר ארוכים באימונים, מאשר הרצים האיטיים. נתונים אחרים שהשוו בין הקבוצות היו די דומים – BMI (יחס גיל–משקל–גובה), ההערכה הראשונית של הכאב (לפני המרוץ) והשימוש בתרופות נגד כאב במהלך המרוץ. בשתי הקבוצות נרשם גם גידול דומה ברמות הכאב הכלליות אחרי המרוץ.

הפעלה של מנגנון שיכוך כאבים פנימי נמצאה בעבר קשורה לתופעה של ירידה ברמת כאב לאחר מאמץ. בעבר היו ניסויים בבעלי חיים שבדקו את ההשפעות הללו ובשניהם נמצאו השפעות של מנגנון שיכוך כאבים פנימי.

הערות לניסוי עצמו

ניסויים בשטח מתבצעים פעמים רבות בתנאים שקשה לשלוט בהם. הואיל ומדובר בתחרות מאד תובענית, לא יכלו מבצעי הניסוי לשלוט בכמות התרופות נגד כאבים שהמשתתפים נטלו במהלך הריצה וחלקם אף דיווחו על נטילה של תרופות לפני התחלת הניסוי, כלומר לפני ביצוע בדיקת הכאב הבסיסית הראשונית. משתתפי קבוצת הבקרה, שלא השתתפו בתחרות, לא נטלו כלל תרופות כאלה.

משתנה אחר עליו לא היה למארגני הניסוי שליטה הוא פרק הזמן שעבר מסיום הריצה ועד לביצוע בדיקת הכאב הסופית. למרות הכוונה לבצע את הבדיקות עד 30 דק‘ לאחר הריצה, חלק מהרצים המהירים סירבו להיבדק מיד לאחר הריצה והבדיקה שלהם התבצעה בין כ– 50 דק‘ עד שעתיים ו– 45 דק‘ לאחר סיום הריצה.

משתנה אחר שלא הייתה עליו שליטה היא הטמפרטורה – הרצים המהירים סיימו מוקדם יותר מבחינת השעה ביום ולכן הטמפרטורה בעת הסיום שלהם היתה נמוכה יותר מזו שבשעה שהאיטיים יותר סיימו. המשמעות חשובה, הואיל וידוע שקרירות גורמת להאטה במהירות האותות העצביים. עם זאת, לא ברור האם ההפרש בטמפרטורות בין הבדיקות יכול להשפיע בצורה משמעותית על המסקנות. כדי להתגבר על ההפרשים בטמפרטורות נבדקו מחצית מאנשי קבוצת הבקרה בשעות שבהן סיימו המהירים יותר ומחצית בשעות שבהן סיימו האיטיים יותר.

מסקנה

לרצים מהירים בתחרות אולטרה של 161 ק“מ הייתה הפחתה זמנית בתחושת הכאב. לא ברור מהתוצאות האם העדר ההפחתה אצל רצים איטיים נבעה מהחלשות כללית של המערכות בגוף עקב המאמץ הגדול בסוג כזה של תחרות, במיוחד אצל הרצים הפחות מאומנים (=האיטיים יותר) או בגלל שהרצים האיטיים לא יכלו להמשיך ולקיים רמת מאמץ גבוהה מספיק בשלבים המאוחרים של המרוץ.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *