ב. אפר 15th, 2024

( בתודה לגבי אור ואלי גל, צוות השלוחים שעשו עבורי הכל, כך שכל שנותר לי לבצע הוא את הדבר הפשוט ביותר – לרוץ)

” הר לעמק“, מרוץ שליחים בבסיסו, אירח זו השנה השלישית רצי אולטרא מרתון, רצים שאוהבים את אתגר הריצות הארוכות, לפעמים ארוכות מאוד.

קצת היסטוריה:

במרוץ הראשון שהתקיים בשנת 2009 התארח מקצה אולטרא מרתון לזוגות במרחק של 208 ק” מ. במרוץ השני שהתקיים שנה מאוחר יותר, התווסף מקצה יחידים מאתגר אף יותר, למרחק של 127 ק” מ. השנה הגדילו המארגנים והוסיפו מקצה יחידים למרחק המלא שתפח לכדי 212 ק” מ. במקביל התקיים גם אולטרא מרתון במקצה יחידים למרחק של 129 ק” מ, שגם בו ניתן לקבל מנה גדושה של סבל ואתגר.

ניתן לחשוב – בטעות, שמדובר במקצה של אדם אחד. אדם אחד הלוקח את גופו, את עצמו ומעביר אותו מנקודה אחת לנקודה שניה בכוונה לעבור את קו הסיום בפרק הזמן הקצר ביותר ( ורצוי גם המהיר ביותר).

אולם הדברים אינם בדיוק כך.

למה לרוץ212קמ לבד???

אופייה של התחרות בנוי על קבוצות הרצים שמתחרות אחת בשניה במרוץ שליחים מאתגר ומעייף. על כל קבוצה לדאוג בעצמה לשתיה, מזון, ביגוד וכל צורך קיומי אחר לאורך המסלול. ואילו המארגנים דואגים ( ויש לומר בצורה הטובה ביותר), לכל נושא הבטיחות, הסימון וההכוונה לאורך 212 ק” מ.

אין מדובר במשימה של מה בכך, כשזוכרים שמדובר בסימון רגיל, בסימון לילה, לאורך 212 ק” מ מנקודה לנקודה ובכ-1800 משתתפים, על רכביהם, מעודדיהם וטפיהם.

השנה השתתפתי יחד עם אלי גל, חבר מאילת וגבי אור חבר ממצפה רמון במרוץ. הנטורופטית, דגנית מקא, סייעה לי בהכנת תוכנית ההזנה שלי לריצה ארוכה זו. ( למען הסדר הטוב יצויין כי לא היה לה כל חלק בנושא שתיית 3 בקבוקי בירה לבנה לאורך המרוץ ואם תשאלו אותה היא תכחיש כל קשר).

הסיבה בגללה היה חשוב לי להשתתף באירוע, היתה השגת קריטריון למרוץ הספרטתלון ביוון, אולטרא מרתון למרחק של 246 ק” מ. היתה לי מטרת זמן ראשית דמיונית ומטרת זמן מישנית ארצית מבחינתי. המטרה המשנית אמרה לי שיש לי מה לחפש בספרטתלון, כלומר סיכוי ממשי לסיים אותו במגבלת הזמן של 36 שעות.

על המטרה הראשית אין מה לספר, כיוון שהייתי רחוק מלעמוד בה.

איך מתאמנים לכזו תחרות ?

כשאני מביט אחורה, נראה שהתאמנתי בלי כוונה, במשך כ-9 חודשים למרוץ הר לעמק. התחלתי את האימונים בחודש ספטמבר 2010 לקראת תחרות המטרה שלי, האולטרא של קרן גולדבלט בעלת החנות PRO-SPORT, למרחק של 100 ק” מ שהתקיימה בתחילת חודש מרץ 2011, זו כבר מסורת אצלי.

עד לאולטרא של קרן, השתתפתי בחודש נובמבר 2010, במרוץ סובב עמק הראשון, למרחק של 62 ק” מ והשגתי תוצאה טובה– עבורי. למעשה אני יכול לומר שזו היתה הריצה הטובה בחיי. ניסיתי לחשוב ולשחזר את הנסיבות שהביאו אותי לריצה זו, לא הצלחתי, עד לאחרונה. ניסיתי לחשוב על מזון ולא היה משהו שונה ממרוצים אחרים. כרגיל, מרק עוף ואטריות בערב לפני והשתדלות להעמיס פחמימות בשלושת הימים שלפני המרוץ. ניסיתי לחשוב על שינה אבל גם כאן לא היה דבר חריג, דווקא כרגיל לפני מרוצים, השינה היתה די טרופה וקצרה, מה שבוודאי לא אמור להיות גורם חיובי לריצה.

הדבר היחידי שעלה על דעתי וכן מתקשר למה שאני חושב היום הוא, שהגעתי למרוץ סובב עמק ” על הדרך” כלומר ללא ציפיות, ללא תוכניות ומטרות חלופיות. הגעתי פשוט לרוץ כמיטב יכולתי. באופן מפתיע כך היה.

היום, אני סבור שרכיב חשוב בריצה מוצלחת של אולטרא מרתון היא הגעה וריצה שלווה. להבדיל ממרוצים קצרים ואפילו מרתון, בהם לטעמי יש להגיע עם מה שמכנים סוג של ” רעל בעיניים“. איזו שהיא תכונה של התלהבות, אדרנלין והתרגשות.

גיליתי, שלפחות עבורי, מה שעובד לי בריצות ארוכות היא השלווה והנינוחות. אולי בגלל זה אני מקשיב לעיתים בריצה לבוב דילן, אריק איינשטיין ודומיהם.

לכן כאשר בגין תקלה טכנית הצוות שליווה אותי נאלץ לאחר, נקרתה בדרכי, עוד לפני תחילת המרוץ, הזדמנות לבחון האם אני מסוגל להישאר שלו, להתמודד עם שינויים ומשברים בנינוחות.

השתדלתי לעשות כן כמיטב יכולתי. בסופו של דבר הגענו לקלעת נמרוד – נקודת הזינוק בדיוק כאשר שאר הרצים זינקו, לאחר שכבר חיכו לנו 5 דקות.

גדעון גל מראשי מארגני המרוץ הודיע לי כי יזניקו אותי מאוחר יותר ושאני יכול להתארגן בשקט. דורון שלמון, הבעלים של חנות RUNWAY הצפונית, שזינק גם כן, הספיק לזרוק לי מילת עידוד לפני שנעלם עם שאר הרצים. זה סוג האחווה הרצויה וכאמור המצויה בין רצי האולטרא, הגם שהם מתחרים בינם לבין עצמם.

גדעון עזר לי להתארגן בנחת ובזריזות וכולו, כמו שאר בעלי התפקיד והארגון במרוץ, גילה מקצועיות ואכפתיות עניינית. בדיוק במידה שנכון ורצוי.

לזנק15דקות מאוחר יותר

באיחור של כ-15 דקות מהזינוק הראשון, הוזנקתי קבל עם ועדה. כל האנשים שהטריחו עצמם לקו הזינוק עבור שאר הרצים, נאותו ונשארו לעודד ולאחל לי דרך צלחה. כך קרה שיצאתי לדרך, לבד מצד אחד ומקבל את מלוא תשומת לב המעודדים מן הצד השני.

כך או אחרת, הירח וערפילים קידמו את פני ולאט לאט, עם הירידה מקלעת נמרוד, המבצר קיבל מראה של טירה ישנה בבעלותו של רוזן מתבודד.

תחנה ראשונה בבניאס ואלי וגבי מחכים לי עם השתייה והמזון. בתחנה השנייה הכל כבר היה ערוך כפי שהתאים לי וכך הכל היה ערוך בצורה מדויקת בכל תחנה ותחנה. העבודה שאלי וגבי ביצעו היתה לא פחות ממקצוענית ובהנתן העייפות המצטברת והטרטור של דילוג מתחנה לתחנה, פתיחת הציוד, הכנה וקיפול וחוזר חלילה 23 פעמים, מדובר בביצוע לא קל כלל ועיקר.

יורדים סוף סוף מהכביש וטרקטורון עם מיה הפרמדיקית המלבבת, מלווה אותי מאחור.

מדי פעם עוד זורק מבט לאחור רק כדי לראות מבצר הולך ומתפוגג ונופים אחרים נפרשים לפני.

לפתע עטלף מגיח הישר ממולי וחולף מול פני, תוך כדי שבירה ימינה ( שלו). במרחק של כ-15 ס” מ מעיני השמאלית. ממש מפגשים מהסוג השלישי. כיף גדול. בהמשך שפן סלע הגיח ומשום מה בחר לרוץ על השביל לפני, לאורך כמה עשרות מטרים וישבנו הבשרני מקפץ לו מעלה מטה ומעלה חיוך משועשע על פני.

הק” מ חולפים וכך גם הלילה.

את העלייה למתקן ספיר מלווה אילת השחר ובעליה לחוקוק השמש החיווריינית שולחת קרניים לגבי.

הכאבים בכפות הרגליים ובברכיים, עקב שימוש בנעליים גמורות, טעות של טירונים, מקשה על הריצה.

מכלא צלמון ירידה לפני עליה אבל את המסלול מכאן ( למעט שינויים קלים אבל משמעותיים לטובת הרצים) אני מכיר. יש איזו נחמה בהגעה למסלול מוכר. את פני מקדם עדר פרות גדול שממש חוסם את הדרך. פעם לימד אותי רועה להניף ידיים ולצעוק ” הההררררר” ” הההרררר” גרוני לעבר הפרות. זה כרגיל עובד. הפרות מפנות לאיטן את הדרך ואני ממשיך בדרכי ללא הפרעה.

בנקודה בעלבון חסר לי סימון, טלפון קצר למרשל הצפוני והעניין נפתר. הדרך נמתחת לאורך המוביל הארצי בתוך עמק בית נטופה. החום מתחיל לעלות וביציאה מהבקעה, בחנתון, אני נעצר על ידי מיה הפרמדיקית המקסימה עד לקבלת אישור להמשיך עקב חשש לעומס חום. מיה מודדת לי חום בזמן העצירה ונראה שחום גופי נמוך ממה שאמור להיות (35 מעלות – ממש פינגווין)

בינתיים מחליף זוג נעליים. לא רק בגלל שנרטבו במעבר מים אלא בעיקר היות וביצעתי טעות של מתחילים, שכמעט ועלתה לי במרוץ. יצאתי לריצה עם נעליים גמורות. חשבתי לא בצורה מושכלת, ארוץ איתן עוד 200 ואזרוק. אז זהו, שלא. כבר בתחילת הריצה התחילו כאבים בכפות הרגליים ובברכיים, ככל הנראה בגין הנעליים. לפחות היו לי נעלי כביש חדשות להחלפה. כך עשיתי, רק כדי לגלות שנעלי כביש – טוב לרוץ איתן, כן, באופן מפתיע– בכביש. שקע ענק בסוליה שנועד לחסוך משקל עושה עבודת סיקול אבנים טובה ולא פעם נתקעת שם אבן בגדול של כחצי כדור פינג פונג או בוץ שמצריך מקל/ אולר כדי לסלקו אחרת מתקבלת משקולת של עוד כמה עשרות גרמים לפחות בכל צעד. לא כיף.

מילא, זה מה יש.

אני מציין לעצמי לרשום על הלוח 212 פעם: ” לא לצאת למרוץ עם נעליים גמורות , לא לצאת למרוץ עם נעליים גמורות 

מאיה חוששת שהמדחום לא תקין ולבסוף מודדת לעצמה את החום והרי זה פלא חומה והמד חום תקין. החלטתי שלא ממש מטריד אם חומי 35, כל עוד הוא לא גבוה מדי ואני מרגיש טוב, אני ממשיך. מאיה מאשרת ואני יוצא מן התחנה.

לא קלה היא לא קלה דרכינו:

צוות השלוחים שלי מכין שקשוקה הורסת, אבל עכשיו אין זמן, התעכבתי כבר מספיק. אל דאגה, את השקשוקה בפיתה אתקוף בתאווה גדולה בבית שערים בצוותא חדא עם בירה לבנה. החיים הטובים באמצע המרוץ. כמו שאומרים ” לפנק, לפנק, לפנק“. פשוט מושלם הצוות הזה.

בבית שערים פוגש גם את ליאור אחד המלווים המרכזיים של קובי ודורון שמתגלה כאדם נדיר ומקצוען.

המשפחה הגרעינית שלי מפתיעה אותי בבית שערים, לרבות אחייניי. המון כיף אבל אני די מרוכז בענייני הריצה, התזונה והמנוחה.

שפשפת החלה לפשות בין החלקים העגולים של מעלה רגלי – בקיצור וללא כחל ושרק, בין לחיי הישבן. בלי חשבון פושט מכנסיי ( טוב נו, מכנסי צביקה פיק או בעברית טייץ. לא ממש מחמיאים אבל עובדים נגד שמש ושפשפות), משחת הפלא מירקוריאליס בין הלחיים ותוך דקה נפתרת הבעיה.

עליה ל” אלכס“, כינוי חיבה שלי לשומר האגדי אלכסנדר זייד. כן, הייתי צריך שם קצת הומור. מקווה שמר זייד לא נפגע. הדרך ממשיכה ואת הטייפון אני מסיים ממש ממש לפני החשיכה.

מן הזורע מצליח לשמור על קצב אחיד ממוצע 8 קמ” ש. גבי גילה לי זאת לאחר המרוץ. דבר שמאוד שימח אותי לגלות. הצלחתי לשמור על קצב אחיד, הגם שהוא איטי.

אלי מלווה אותי באופניים ובשלב מסוים, כשהיה לי קשה, היססתי ולבסוף ביקשתי אותו לקחת מטר וחצי אחורה. הייתי צריך את הפוקוס. הייתי צריך לחזור להיות לבד. לא לראות אף אחד מלבד הנעליים והשביל. כמו רטיות לעיני הסוסים, שתפקידן למרכז את הסוס, למנוע ממנו הפרעות, כך נהגתי.

אלי לא נפגע כלל, הסתבר לי אחר כך. וטוב שהעזתי לבקש למרות החשש שאפגע בו. אנשים גדולים לא נפגעים מדברים קטנים.

בעיני, גבי ואלי מהווים דוגמה למלווים/ תומכים שבאים אך ורק לטובת הסיוע לרץ שלהם. זאת נאמר בלי לפגוע חלילה, במלווים אחרים שנתנו את נשמתם לרצים שלהם.

לפני המקטע האחרון, אלי מדרבן אותי בשיטות משלו. מדליק אותי. זה עובד. אחרי המרוץ, הוא מתוודה ומספר לי ש” קצת” עבד עלי. היות שמילותיו עשו את העבודה אין לי ולא יכולה להיות לי כל טרוניה.

בקטע האחרון אני מלווה על ידי אחי. משום מה זכרתי שהדרך לתמרת קצרה יותר, עוד גיא לשמאל ועוד אחד ואין עליה. אבל אין דאגה היא לבסוף מגיעה. זו העליה אחרונה. משם הכל ירידה. אמנם מסולעת אבל ירידה. אני מתחיל להגביר ולבסוף מגיע לחניה של הסיום משנה שעברה רק כדי לקלוט, סוף סוף, שהזיזו את הסיום. שכחתי. פוגש את גדעון גל ברכב והוא אומר שהסיום כבר פה. והוא עובר את הפינה. אני מגביר, עובר את הפינה רק כדי לראות את רכבו בהמשך. ” או יופי הנה הסיום” אני אומר לעצמי, כולי ריצה, אחי אי שם מאחור, הוא ילד גדול וחזק , יכול לדאוג לעצמו. ואז הרכב פתאום נוסע. מה קורה פה, אני כבר על אדים. הרכב נעמד ליד שער היישוב. או עכשיו זה נגמר. לא, לא, לא. אני מגיע ואין כלום לא שער סיום ולא זרקורים. לא איכפת לי רק את קו הסיום אני חומד. מגיע לגדעון ואז שומע ( שוב) ” רק ??? עוד ק  מ“. אני נקרע מצחוק, כבר כמה פעמים הייתי בטוח שכאן פה או שם זה הסיום. ממשיך לרוץ, מוריד הילוך כי אני קולט שזה לא כל כך קצר כמו שחשבתי. פשוט שכחתי שהסיום עודכן למרגלות תמרת.

לבסוף רואה את הסיום, ומבין שיש עוד לעבור כמה סרפנטינות. מקווה לסיים לפני חלוף 30 השעות. השעון מראה קצב של 4 דקות לק” מ. יכול להיות, בירידה הארוכה ניתן לצבור תאוצה, בכביש ניתן לשחרר רגליים ובלי מאמץ רב להגיע למהירות גבוהה ללא סיכון רב של נפילה.

ספרטא!!!אני בא!

על קו הסיום, גדעון גל, זוהר ספיבק – רכזת המרוץ, הצלם גלעד, אימי, אחותי וצוות השלוחים אלי וגבי.

בדרך אמרתי לעצמי שאם אעמוד במטרה המשנית שלי, אצעק ” ספרטא“. אם לא אז לא.

הצעקה הושמעה.

נתתי את הצעקה ( כמו שרובין וויליאמס כינה זאת Yelp) ובאיזה שהוא מקום שמחתי שלא היו צופים רבים מדי, הסיכוי שאחד מהם עובד באברבנל היה גדל וסופי היה יכול להיות מר.

נשכב לי, מניף רגלי מעל ראשי, לשחרר מתח כללי.

איזה יופי. סיימתי. המשכתי לאכול במרוץ ולכן כנראה לא התפרקתי. היו קטעים שהרגליים קידמו את הגוף שנושא את הראש, לאחר מכן היו קטעים שהראש הוא זה שלקח את הגוף שמעל הרגליים.

בהחלט חוויתי בעוצמה רבה את האימרה הידועה שמרתון רצים 80% בראש ו20% ברגליים ואולטרא רצים 80% בראש ו20% בראש.

אני זוכר שבחלק הלפני אחרון של המרוץ ההתקדמות היתה בראש. הפקודות ירדו עבור כל צעד. כל פסיעה קיבלה את היחס המגיע לה. ההתחלה אחרת, לגוף יש את האנרגיה שלו, זו גוברת לעיתים על הראש וגורמת לפתוח מהר מדי, ובסוף המרוץ הראש עולה לבד על הגוף. באמצע, זה שלב ההחלטה. החלטה על כל צעד, על כל שעל. שם הקושי, ושם כמובן, כרגיל, גם ההתפתחות. בריצה כזו עולות מחשבות, רגשות, תחושות, לעיתים נעימות לעיתים פחות. מה ששווה בעיני אלו התובנות היותר עמוקות שמגיעות. נראה לי שכמו שבויפסנה של 10 ימים מגיעים עמוק יותר מאשר בתרגול יומי, כך בריצת אולטרא הדברים קורים, ביחס לריצות אחרות, בהן גם כן עולות מחשבות, תהיות ופתרונות.

יש מי שאומר שלא מדובר בריצה. הקצב הממוצע הוא של הליכה מהירה. זה לא בדיוק כך. כדי להגיע לקצב של הליכה מהירה במרחקים הללו יש לרוץ ברוב רובו של המסלול. בקיזוז עליות קשות, עצירות וקשיים אחרים הממוצע יוצא כפי שיוצא. למרות שאין ספק שיש וניתן לרוץ את המסלול בקצב הרבה יותר מהיר. בוודאי יגיעו כשרוניים ממני בכושר או חזקים יותר מנטאלית ויגמעו את המרחק מהר יותר.

האמת לא ממש איכפת לי שאומרים שאולטרא זו לא ריצה.

עבורי לפחות, היא כל כך הרבה מעבר לכך.

קצת נתונים:

לבוש: טייץ שנקנה לפני כמה שנים בפרו– ספורט ועדיין מחזיק מעמד. תחתוני מכנס כותנה 100%

כובע רחב שוליים ביותר.

חולצה חדישה ומשוכללת של אדידס.

גרביים – כרגיל ולא מוותר עליהם: TEKO 3302

והכי חשוב – הנעליים שמצליחות להחזיק מעמד ולא להתפרק גם בנחל גשרון: VASQUE

אני מאוהב בדגם BLUR. חבל מאוד שלא השכלתי להכין לי זוג כזה להחלפה ועוד יותר מכך, שלא השכלתי לצאת לריצה עם זוג חדש ולא עם זוג שכבר נגמר ע” י הק” מ והבולדרים בהלוך ושוב בנחל גשרון.

תזונה: * משקה בית היפרטוני:

3 ליטר מים מינרליים

+ גביע מיץ פריגת קפוא

+3 מנות ” אבקת כוח” ( קרי – מלטודקסטרין)

+ כפית שטוחה של מלח אטלנטי אפור מצרפת.

* כריכים: לחם עם ריבה ( שני סוגים)

לחם עם שוקולד מריר – ממרח יקר אבל לפחות לא מאוד מתוק

* 2.5 ג‘ לים.

* 3 בקבוקי בירה לבנה

* 1-2 בקבוקי קולה ( ליטר וחצי)

* 4 מנות משקה חלבון כפול (750 סמ” ק עם שתי מנות חלבון)

* פיתה אחת עם שקשוקה הורסת שהוכנה על ידי השלוחים

* 4 מרק עוף עם אטריות

וכן אני מוכרח להודות שטיפה ויתרתי לעצמי ונטלתי כדור אדוויל אחד לקראת הסוף.

נזקים:

מספר שלפוחיות לא גדולות, הורגשו רק לאחר הסיום, נוקזו למחרת ולא שבו.

כאב בגיד אכילס ובברכיים. כאבים שפחתו עד שנעלמו וכך ביום רביעי שבוע אחרי, כבר יכולתי לרוץ יחף בכיף על חוף הים כ-10 ק” מ.

אובדן משקל של איזה שני קילו – שטרם הצלחתי להעלות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *