ש. יול 20th, 2024

100 מייל.

אני הולך לרוץ 160 ק”מ.

כל היום, כל הלילה ועוד כמה שצריך מחר.

רק שברך ימין תחזיק. רק שלא אתייבש.

רק שלא יגמר לי האייפון באמצע.

רק שאקבל את ה-BUCKLE!


רגע לפני הזינוק. מנומנם, קפוא מקור, וטיפ טיפה לחוץ (בסדר, מאד!)

מאה מייל (160.9ק”מ), הגביע הקדוש של רצי האולטרה. המרדף אחר האבזם. ה-  Belt Buckle.

   כנראה שאתחיל ללכת עם חגורות

כשמסיימים מרתון, מקבלים מדליה. כשמסיימים מאה מייל, מקבלים אבזם של חגורה. הגיוני.

במיוחד למשהו שהתחיל במקרה ב-1974 כשקאובוי אחד מקליפורניה החליט לעשות בריצה מסלול שבזמנו שימש לתחרויות רכיבת סוסים למרחק 100 מייל. הוא סיים ב-23 שעות ו-47 דקות ובמו רגליו ברא את מרוצי המאה מייל.

לפני שבועיים זכיתי להשתתף במרוץ ה – Long Haul 100 בפלורידה. להלן כמה מילים על החוויה.
(לא קצר… אבל בכל זאת, זה היה יום די ארוך…)

מסלול התחרות הנו מסלול שטח שטוח בתוך שמורת טבע ענקית בצפון פלורידה. 6 סיבובים של 27 ק”מ. רובו בנוי מסינגלים העוברים ביו עצים עם מספר מעברי מים/בוץ/מכשולים. למרוץ זמן גג של 28 שעות. את מקצה ה-100 מייל (היו גם מקצים של 100ק”מ ושליחים) התחילו 52 מתחרים מתוכם 11 נשים. 50 מתחרים מרחבי ארה”ב פלוס צרפתי וישראלי. סה”כ סיימו 28 (8 נשים). סיימתי במקום העשירי בזמן של 23 שעות 22 דקות ו-49 שניות .סה”כ שרפתי כ-20,000 קלוריות. במהלך התחרות שתיתי כ-20 ליטר משקה ספורט (גטורייד) בתוספת של פחיות קולה ומאונטיין-דו. אכלתי בארים וג’לים, פיצות, בננות, תפוזים, בייגלס עם חמאת בוטנים, אבוקדו, בייגלה, M&M ועוגות. בנוסף צרכתי 50 כדורי מלח, 75 כדורי BCAA, 4 אדוויל.

אבל אתחיל בהתחלה…

כשאין ברירה, אין ברירה

לרוץ 100 מייל לא היה לי בתכניות השנה. אבל כחודשיים לפני התחרות הגיעו הסימנים. נסיעה לחתונה משפחתית בחו”ל, שתוכננה לסוף ינואר, קיבלה תפנית. הטיול שתכננתי לסופ”ש שלאחר החתונה – בוטל (“אנחנו באים להיות עם המשפחה, לא נעלם להם בסוף שבוע, תבטל!“), אז עליתי אונליין, ביטלתי את הטיול. משם קצת גוגלינג על מה קורה באזור כשאנחנו שם (יכול להיות שהייתה גם המילה “אולטרה” בתיבה הקטנה…) ופתאום זה הופיע:  Ultra-Marathon Long Haul 100

100 מייל, בפלורידה, בסופ”ש הפנוי. וכל זה בשבוע היומולדת שלי… 

טלפון מהיר לשחר-אחיתופל-קליין וקיבלתי את ה-“ברור שאתה יכול… אתה בכושר שיא… הרגע עשית 90 ק”מ בסובב…  אתה כבר בפלורידה איך לא תעשה?…”

משם מצאתי את עצמי מתכתב עם הרייס-דירקטור של התחרות, אישה מדהימה, אולטרהמרתוניסטית,  אמא ל-4 שלפני שנתיים החליטה יחד עם בעלה להרים את המפעל הזה שכל הכנסותיו מנווטות לשיקום האיטי משם אומצו שניים מילדיה עוד לפני האסון. “אין לי בעיה להאריך את הדד ליין לרישום עבורך, בכל זאת כמה רצים יש לנו מישראל?…“.

טוב אין תירוצים, זה מלמעלה. כל הסימנים מכוונים לשם. אני הולך על זה.

מאחורי כל גבר שרץ

רק צריך עוד שני דברים קטנים ואני נירשם:

  1. תכנית אימונים שתביא אותי לרוץ 160 ק”מ בעוד חודשיים.
  2. קבלת אישור היעדרות מחופשה מהגברת הראשונה.

נתחיל בקשה,

“אני עדיין מבואס שביטלנו את הטיול… באותו סופ”ש יש איזה אולטרה… נראה לי שארשם… אולי גם אחיך יצטרף… זה בטמפה… את יכולה גם לבוא עם הילדים, מה אומרת?..”

“אין מצב שאני מטרטרת את כולם עד לטמפה, אתה רוצה תעשה, אנחנו במיאמי. רגע! כל השבוע לפני תתעסק עם הרשימות והשקיות שלך? יומיים נאכל רק פסטה? ויום אחרי זה תהיה במיטה?”

“מה פתאווום… הכל אני מכין עוד בארץ, בקטנה, אני כבר מתורגל. אין סטרס ואין אריזות. אוכל?.. זה אולטרה, אוכלים הכל, אין בעיה. ויום אחרי?.. זה אולטרה, רצים לאט, לא קורעים את הגוף, יהיה סבבה”.

יש אישור ממישן קונטרול

יאללה לתכנית
 training to run 100 miles is like training to get hit by a truck”- l Escobar”

כבר שנה שעברה, במאה ק”מ בפרו ספורט שאין תכניות “בית ספר” לאימונים לאולטרה. יש שמגיעים לממוצע שבועי של למעלה מ-150 ק”מ ויש את אסכולת ה- (LMT (Low Millage Training שמאמינים שאפשר לעשות 100 מייל ולהתאמן פחות מ50 ק”מ בשבוע.

האילוצים די הכתיבו לי את הכיוון: היו לי רק חודשים עד התחרות שמאפשרים בעצם 4-5 שבועות אימון נטו לפני הטייפר (הורדת נפח אימונים להתאוששות הגוף לקראת התחרות). אין לי עוד זמן להשקיע באימונים ואני לא ארוץ יותר משלוש-ארבע פעמים בשבוע. בכל זאת רציתי להגיע לקילומטראז שבועי שיכניס בי ביטחון שה-100 מייל אפשרי.

התכנית התבססה על עיקרון ה-“תיפטר מהאוטו ותרוץ לעבודה”. זהו, מעכשיו זה ריצה או רכיבה למשרד וחזרה. שלש פעמים בבוקר הלוך ריצה של שעתיים ובערב חזור שעה, בנוסף בסופ”ש בבוקר מרתון (שגדל ל-50) ובערב עוד שעה. ועוד שתי רכיבות. הכל עם תיק מים על הגב. אוכל בעיקר בננות וסנדוויצים (לא נוגע בג’לים או ברים באימונים).

לא יהיו ריצות של 70 או 80 ולא ריצות הרים. זה יצטרך להספיק. גם ככה הקפיצה המידית בקילומטראז השבועי מ-50 ל 120-140 היא מתכון בטוח לפציעה.

לא אידיאלי, אבל אין ברירה. יש לי כולה חודש כזה וזהו. אני כבר יותר משלש שנים בלי פציעות. מה זה עוד חודש. נקרע את הגוף חודש ואז יש לי 3 שבועות להתאושש. אני גם אוריד איזה 3-4 קילו מיותרים כדי להקל על הגוף ולפצות על התיק גב שאסחוב בתחרות. אולי אפילו אמשוך את זה עד שבועיים לפני. בקטנה.

האימונים והכחשה

שבוע ראשון – סה”כ עובד מצוין. ריצה למשרד זה אחלה אימון על חשבון זמן פקקים. החזרה בלילה קצת מבאסת אבל לא סוף העולם. גם המרתון השבועי עובר ברגוע, מרגיש משהו קטן בחלק הפנימי של ברך ימין. שום דבר דרמתי, קצת לחץ שמופיע בזמן הריצה. אולי בגלל שאני לא עושה מספיק מתיחות (לא עושה בכלל). מחליט מעכשיו מתיחות בסיום כל ריצה.

שבוע שני דומה רק שאת הארוכה מגדיל ל-50 ק”מ. הלחץ בברך הופך לכאב. מתחיל להציק. מחליט להחזיר את הרולר לסלון ומתחייב ל-15 דקות רולר כל ערב.

בשבועות השלישי והרביעי הכאב בברך רק מחמיר. מתיחות, רולר, קרח אבל זה רק מחמיר. אחרי ה-50 ק”מ של השבוע הרביעי הכאב כבר בלתי נסבל. כואב גם כשלא רץ. אין טעם להמשיך עם הדינייל. טלפון לאדם ואני בדרך למדיקס. יותר משלש וחצי שנים לא ביקרתי שם, אפס פציעות, כבר הרגשתי בלתי פציע. ערן מברך אותי ב-“כולם בסוף חוזרים, כולם חוזרים…”.

אדם בודק, שולל את הדברים הדרמטיים ומסתבר שאני סוחב דלקת בחלק הפנימי של ברך ימין. “לא דרמה אבל דלקת מעצבנת, במקום בו אין כמעת זרימת דם, יכול לקחת הרבה זמן להעלים אותה לגמרי, נשים אותך גם על ארקוקסיה”. אני, צמחוני מגיל 3 ואחד שלא נוגע בתרופות פתאום מתוודה בכניעה מוחלטת למי שעומדת להיות חברה טובה שלי בחודש הקרוב – גברת ארקוקסיה. כמה טלפונים לחברים ופתאום אני מגלה שהגברת מאד פופולרית, יש הרואים בה מאין סוג של תוסף תזונה… יאללה ארקוקסיה, עוד קו אדום שהגדרתי לעצמי נחצה בקלות, מוכן הכל, רק שהברך תחזור לנורמל.

Not all pain is gain

עושה הערכת מצב. אני אחרי 4 שבועות עמוסים. נשארו לי בדיוק 4 שבועות לתחרות. תכננתי עוד שבוע אחרון של עומס. 130ק”מ עם ארוכה של 50. מצד אחד, אני עם תכנית אימונים סופר מצומצמת וכל שבוע יכול לתרום משמעותית (בעיקר לביטחון העצמי). מצד שני אני סוחב את הפציעה (בהכחשה) כבר חודשיים, היא רק מחמירה.

עוד שבוע עמוס יכול להיות בדיוק הקש שיגרום לכל האימונים, הכאבים והחלומות להיזרק לפח ולגניזת ה-100 מייל.

ההחלטה בלתי נמנעת. נגמרו האימונים. 4 שבועות מנוחה. מעכשיו המטרה שהברך תחזור ל-100%. חייב 100%. זה מאה מייל. ריצה של יממה.  אין מקום לתיכמונים. אפשר לגנוב מרתון עם פציעה, 50 מייל או 100קמ אולי גם אפשר איכשהו לסיים אם מוכנים לשלם ת’מחיר. אבל לא 100 מייל. גם ככה אחוז המסיימים בתחרויות אלה נמוך מ-50%. חייב ברך 100%. אז מצאתי את עצמי עם חודש “הבראה”. קצת ספינינג, 2 ריצות קלות בשבוע (רק כדי לראות שזה עוד לא עבר) וטיפוח הכרס.

שבוע לפני, הברך השתפרה אבל “זה” עדיין שם. אבל גמרנו. יש עוד שבוע. מכאן חוזרים להדחקה ורק מחשבות חיוביות.

“בא לך ללוות אותי איזה 100 מייל?”

במרוצי 100 מייל מאד מקובל שלכל מתחרה יש איש/צוות תומך שמלווה אותו בריצה, דואג שהוא רץ בהתאם לתכנית (PACING) ובעיקר שומר על שפיותו הנפשית. הצעתי לתמיר, גיסי הברזלון, להצטרף אלי לחלק האחרון של המרוץ.

“ייצא לך מצוין, עשית PR  שבוע שעבר במרתון דיסני וזו תהיה ריצת התאוששות מעולה בשבילך. הסתדרת. תביא תיק מים, פנס ראש והרבה אוכל.”

וואלה הסכים.

התחרות מתחילה בשבת ב-7 בבוקר ומסתיימת אחרי 28 שעות  ב-11 בבוקר למחרת. תמיר יגיע בטיסה ממיאמי ויצטרף אלי ב-9 בערב, כשאני כבר אהיה אחרי 14 שעות ריצה. ירוץ איתי את השליש האחרון (50-60 ק”מ). ואחרי הסיום יסיע  אותנו 5 שעות למיאמי. בקטנה.

  גם פייסר גם רופא גם נהג

יומיים לפני, זה הזמן לעשות שטויות

יום לפני שאני יוצא לטמפה לתמיר יש הברקה.

“תגיד, מה עם הברך?..” / “לא מדברים על זה”

“שמע, יש לי רעיון, קניתי באקספו האחרון טייפ מעולה, בוא ניכנס לאתר שלהם, הם מראים איך לחבוש לפי סוג הכאב. אני אחבוש לך לתחרות”.

מי שרץ מכיר את זה, הימים שלפני התחרות ראשונה הם ימי ה”כל עצה זוכה”. לא יודע איך אבל נשמע לי מאד הגיוני לחבוש את הרגל בעזרת יוטיוב יומיים לפני התחרות. תמיר מביא ת’סחורה, פותח לפטוט ויאללה לעבודה. אחרי שני ניסיונות כושלים, החבישה השלישית זוכה “נראה מעולה! ממש כמו באתר!”.

  עכשיו בטוח הברך שלי תחזיק

 ג’ן, מנהלת המרוץ המדהימה התעקשה שמישהו מהצוות יבוא לאסוף אותי מהשדה בטמפה “אנחנו מאד מתרגשים שיש לנו רץ מישראל!”. באים במיוחד לאסוף אותי מהשדה. מעריצים את ישראל – “מה שהמשלחת חילוץ הישראלית עשתה בהאיטי נחרט בלב התושבים שם לנצח”. 45 דקות נסיעה ואני במלון התחרות. כולם באים לראות את היזראלי. חיבוקים ונשיקות עם הצוות. אוסף את ערכת המשתתף ויאללה לחדר. מתחיל בארגון התיקים ומזמין פיצה אקסטרה לארג מהפיצריה מול המלון.

 אין אחרת מלבדה!
3 סלייסים ללנץ’, 3 לדינר ושניים למיניבר, מחכים שאחזור עם הבאקל

הכנתי שלשה תיקים, אחד עם בגדים חמים בו אשתמש בלילה ושניים נוספי עם אספקה של אוכל, כדורים, עזרה ראשונה, פנסים, ומה לא. התיקים יופקדו בשתי נקודות הביקורת שבמסלול.

מכוון שעון ל-4 בבוקר והופ ב-10 אני במיטה. נרדם די מיד. משום מה אני תמיד (חמסה חמסה) ישן מצוין לפני תחרויות.

ילדון בין גברים

4 בבוקר, מתעורר, מקלחת, קפה גטורייד. מתמרח בגלייד כמו שלא התמרחתי מעולם ויורד לחדר אוכל. בייגל עם חמאת בוטנים וריבה (בכל זאת אמריקה..) ועוד קפה ואני מסודר. פוגש את סרג’יו, מתחרה ב-100 מייל שנודב להסיע את היזראלי לנקודת הזינוק. ביממה לפני זינוק הכרתי לא מעט מהמתחרים. מסתבר שאני “ילדון” ליד הרזומה שכל אחד מביא לפה. סרג’יו, החבר החדש שלי, סיים לפני 3 שבועות טריפל-איירונמן בהוואי (כמו שזב נשמע. 12קמ שחייה, 540 קמ אופניים, ושלשה מרתונים. ברור שברצף. 49 שעות של תענוג). בהמשך השנה יש לו ביומן קומרדס כפול (הלוך-חזור) ובדווטר. נמצא פה גם מחזיק השיא העולמי בריצה על מכונה ל-12 שעות, מנצח אולטרה ה-200 מייל בפלורידה ועוד בוגרי מרוצי אולטרה מפורסמים באכזריותם HARDROCK, LEADVILLE, HURT,Wasatch  . בקיצור, מכה קשה לביטחון העצמי הגם ככה ברצפה שלי לקראת המאה מייל. איך בכלל חשבתי שאני ראוי להירשם לזה?…

מגיעים לנקודת זינוק. קור אימים. מסביב לנקודת הזינוק מתחילה פריסה של אוהלים, שקי שינה וערסלים של צוותי הליווי של הרצים.

תדריך לפני זינוק. “אתם רצים בתוך שמורה פראית, כשתתקלו בחזירי בר, בארמדילו או בתנינים פשוט אל תתקרבו ויהיה בסדר” – טוב…

ספירה לאחור ויוצאים לדרך. לא מאמין שזה באמת קורה. 100 מייל!

יוצאים לדרך! בתמונה: בריטני (מתחרה מספר 202 בשבילכם) מנצחת מקצה ה-100 קילומטר.
וכן… מסתבר שהיא נועצת מבטים בישבן הישראלי.

בתכנית הריצה שלי הגדרתי לעצמי 3 תסריטים:

1)      מתחת ל-28 שעות (הזמן גג) – “שיחקת אותה, איכשהו לקחת אבזם!”

2)      מתחת ל-26 שעות – “לא יאמן, גם אבזם, וגם מסיים יפה!”

3)      מתחת ל24 שעות – היעד האוטופי והלא מציאותי מבחינתי של ה –  “100 miles, one day

במרוצי מאה מייל, בניגוד למרתונים, נגטיב-ספליט (חצי שני מהיר מהחצי הראשון) לא רלוונטי. סטטיסטית, במרוצי מאה ראשון יחס הזמנים בין החצי ראשון לשני של המרוץ הוא בין 1.3 ל-1.4 (אם אין פציעות או תקלות מיוחדות) . כך שכדי לסיים בזמן הגג של 28 שעות אני צריך להגיע לחצי בסביבות ה-11 וחצי שעות. בתכנית הריצה חילקתי את התחרות ל-4 מרתונים, עם הפסקות הליכה מתוכננות המיועדות להתאוששות ולאכילה של אוכל מוצק בהתאם לחוק האולטרה הראשון

“Eat before you are hungry, drink before you are thirsty and walk before you are tired.”

חמור נשאר חמור

4 שעות ראשונות אני רץ צמוד לסרג’יו הטריפל-איירונמן. רצים על ממוצע של 6:30 דקות לק”מ. מהר מהתכנית. לא הפסקות הליכה ולא נעליים. אני צמוד לסרג’יו. אין מה להגיד, חמור גדול. אני לומד את הספורט הזה כמו מדען, מתכנן את אסטרטגיית הריצה כמו קספרוב אבל מטר אחרי קו הזינוק חוזר להיות חמור. “מרגיש חזק!”. משכנע את עצמי שאני “צובר דקות לבנק הזמן” שיפצה על ההמשך. גם ככה סרג’יו אמר שבמאה מייל כל התכניות שוות לתחת אחרי 12 שעות. אז זה לא באמת ישנה.

“בוקר טוב, כאן ברך ימין שלך”

אחרי שעה, מתחיל להרגיש את ברך ימין הבעייתית. ידעתי שזה יגיע אבל לא כל כך מוקדם. מפחד שהסיפור שלי עם המאה מייל יסתיים לפני שאגיע למרתון. תמיר צריך להגיע בערב, חייב להיות על הרגליים לפחות עד שהוא מגיע. דיכאון כללי.

להפתעתי, הברך לא מחמירה ואחרי שלש שעות אני מרגיש מעולה. השמש עלתה, נפטרתי מהשרוולים. משקפי שמש. נכנס ל”זון”. נהנה מהמסלול. הריצה בשבילים דורשת ערנות, כל הדרך רצופה בשורשים וענפים ומדי פעם חוטפים איזה שרש ברגל. אבל סך הכל מסלול סבבה. מרגיש מעולה!

 מרגיש מעולה! בינתיים…

2 בצהריים, אחרי 7 שעות ריצה, הטמפרטורות מטפסות ל-27 מעלות. אני מקפיד על שתייה של ליטר בשעה, עוקב אחרי תדירות השתן ומוודא שהצבע בהיר ויפה (צהוב זה רע לא רק בכדורגל…).

קשה להסביר את זה, אבל למרות השעות הרבות, אין רגע אחד של שעמום בריצות אולטרה. יש הרבה רגעים קשים. קשים פיזית. קשים מנטלית. רגעים של “בא לי למות רק שיגמר כבר”. רגעים של שאלות למה ומדוע. אבל אין “שעמום”. אני רץ עם האייפון, אזניות באזנים. למרות שארגנתי פלייליסט חדש של 1,000 שירים היפהופ וR&B אני כמעט לא מפעיל את המוזיקה. הילדים מתקשרים כל כמה שעות ומקשקשים, חברים מעודדים, רוית מדי פעם – “אתה שומע, אני חושבת להחליף את הג’ינס שקנינו מסמול לסמול-פטיט, מה אתה אומר?”

5 בערב, השמש מתחילה לשקוע, אני אחרי 10 שעות, 80 ק”מ, חצי הדרך. מגיע לתחנת הביקורת. מקבל את הצמיד של החצי, עוד קולה. הערכת מצב – הזמן מצוין, בקצב של התסריט החלומי. הרגליים ובכלל כל הגוף עייפים, כואבים, אבל אין פציעות. התחילו שפשפות בזרועות ובית השחי. לא יודע מאיפה יהיה לי כח להחזיק עוד 80 ק”מ אבל זה לא חשוב כרגע. המטרה של להגיע לחצי במצב “סביר” הושגה.

מחליף את התיק גב בחגורת מתנים כדי להקל על הכתפיים, מחדש מריחת וזלין, מחליף חולצה, מוציא מהתיק את הפנס ראש והנצנץ ויוצא חזרה לדרך.

90 ק”מ, יורד הלילה, “חושך של טבע”. מכבה לרגע את הפנס כדי לראות איך זה בלי. חושך מוחלט. ים של כוכבים בשמיים אבל לא רואה מטר קדימה. תשע בערב, אני אחרי איזה 14 שעות, תמיר מגיע. נפגשים בתחנת ביקורת ויוצאים לדרך. ההצטרפות של תמיר נותנת לי בוסט מורלי. מרגיש מצויין.

  פיצה ב-100 ק”מ

12 בלילה, אחרי 120 ק”מ, 17 שעות על הרגליים, חוטף עוד “קיר”. הפעם אחד עבה. הגוף עייף מאד. כאבים ברגליים, בגב. כאבים איומים בכפות רגליים. הפסקות ההליכה כבר לא עוזרות, גם בהליכה הרגליים סובלות. כל צעד כואב. מרגיש די מפורק. לא יודע איך מושכים עוד 40 ק”מ. תמיר ממליץ על אדוויל. לוקח שני כדורים. לא מרגיש שום הקלה. “היית צריך להביא אופטלגין נוזלי, קח בונק-בר במקום” אומר ד”ר תמיר. פחית קולה קרה ופיצה בתחנה הקרובה מחזירה אותי לחיים. אני מתחיל לזייף עם האוכל. מודע לזה שאני רחוק מה-400 קלוריות לשעה שתכננתי.

שתי תחנות הביקורת נראות כמו בופה – פיצות, בייגלס, M&M, בננות, תפוזים, אבוקדו, מרק, כנפיים, קולה, מאונטיין-דו, שוקו, קפה. מה לא. בלילה רק הפיצה מצליחה לגרום לי לאכול. אין כמו פיצה.

ב-1 בלילה, אני מרגיש יותר טוב, משחרר את תמיר לשעתיים שינה באוטו, בכל זאת אחרי זה יש לו נהיגה של 5 שעות למיאמי… קובעים להיפגש בשלש. אני שוב רץ לבד. מותש וכואב אבל אני בזמן טוב והחלום של  sub-24 שעות מחזיק אותי בתנועה.

 134 ק”מ, חיוך של יציאה לסיבוב האחרון

3 בלילה, תמיר חוזר, לא ממש ישן אבל צבר שעות ניקור. אני מעדכן אותו שחלום ה-24 שעות חי ושהמשימה שלו היא לוודא שאני לא עוצר ולא עובר ל”צעדות מוות”. ממשיכים. נותרו פחות מ-20 ק”מ. כל צעד כואב. כל הגוף כואב. תמיר ממש “מכריח” אתי לחזור לרוץ אחרי כל קטע הליכה. כבר לא אוכל, רק כדורי מלח ואיזוטוני.

היפוטרמיה 20 ק”מ לסיום?!?

4 לפנות בוקר, אני מתחיל להרגיש צמרמורות, השיניים מתחילות לנקוש. אני לבוש 3 שכבות, כפפות, כובע אבל קופא מקור. לא מצליח לעצור את הנקישות. הטמפרטורה 4-5 מעלות, לא דרמתי,  אבל התשישות מכריעה. הגוף לא מצליח לחמם את עצמו. אני לגמרי מודע למה שעובר עלי וקצת נלחץ. ירידה בחום גוף שיכולה להוביל להיפוטרמיה שם כבר לא משחקים והלך העסק. אין מצב שאחרי 20 שעות החלום יקטע. תמיר ממליץ שנוותר על הפסקות הליכה עד שאתחמם. רצים. אני רץ ותוך כדי משפשף את הזרועות. אחרי 30 דקות הנקישות מפסיקות ואני מרגיש יותק טוב. עבר.

FINISHER COMING IN

6 בבוקר, אחרי 23 שעות, 157 ק”מ, מגיעים לקצה של השמורה, שביל שמתחבר לכביש שמוביל לקו סיום. עולים על הכביש. מכאן רק עוד קילומטר וחצי לסיום. פחות מקילומטר לסוף עוברים לריצה שמרגישה לי כמו ספרינט. שומעים את צעקות המתנדבים FINISHER COMMING IN . הם רצים מהמדורה ומשקי השינה ומתפזרים סביב קו הסיום. מגבירים את הצעקות ככל שאני מתקרב. מדהים איך הכאבים והתשישות פתאום נעלמים והגוף פתאום חוזר לחיים והכל נפלא. עשרות מטרים אחרונים.

זהו! הרגשה מדהימה. התרגשות. הקלה. אופוריה.

 23 שעות 22 דקות ו-49 שניות. מקום 10 כללי.

שנייה אחרי קו הסיום והגוף מתקשה לזוז אפילו מטר. הגוף כולו כואב אבל החיוך לא יורד מהפנים. ג’ן מעניקה לי את האבזם. אחת המתנדבות מביאה שוקו חם. סופגים את קו הסיום עוד כמה דקות ותמיר הולך להביא את האוטו. שנייה לפני שעוזבים, אני מסתכל סביב. שקט של יער, חושך של לפני זריחה. מציץ שוב באבזם. וואלה, עשיתי את זה…כיף גדול!

רענן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *