ש. יול 20th, 2024

פוסט על איך עברתי את המרחק אבל לא סיימתי את המירוץ- י-ם לים, 125 ק”מ

מאת מיכל דוידסון על 4/10/13 • תחת קטגוריות כללי,סיפורים אישיים,תחרויות

528428_10151516285488624_1205164360_n

הגעתי למירוץ הזה מוכנה.

למירוץ כזה צריך להגיע מוכנים בשלושה אספקטים:

פיסי– על אף שאין זה המקום לפרט על הדרך, האימונים, החברים לריצות הארוכות ועל המאמן (“הצוות“) רק אומר שהגעתי מוכנה בגוף להרבה מעבר מה שחשבתי וידעתי. זו גדולתו של מאמן שמכיר מתאמן שלו ויודע בדיוק מה צריך.

מנטאלי– בכל ריצה למרחק ארוך , החלק המנטאלי , החוסן המחשבתי, חשוב לפחות כמו החלק הפיסי אם לא יותר אבל ככל שהמרחק מתארך כך מתאזנת החלוקה בין גוף לראש ולטעמי, להגיע מוכן בראש ועם זאת ללא יהירות המובילה לשטויות, זו חוכמה גדולה ולא פשוטה בכלל וגם כאן, החלק שלהצוות גדול מהחלק שלי. הצוות ידע הרבה לפניי שאני מוכנה. בחלק הזה לאורך כל הדרך, הרווחתי בעיקר מזה שמרבית שותפיי לריצות הינם רצי אולטרה בכירים, מנוסים שידעו גם הם לכוון ולומר את הדברים הנכונים בזמן הנכון.

לוגיסטי– אמנם היה זה מרוץ שאמור לספק לרץ האולטרה כל שנדרש אבל היות ואני למדתי שלא מנסים שום דבר לראשונה במרוץ, דאגתי שיהיה לי הכל מהכל. שתיה, מזון מכל סוג כי לא ידעתי מה יתחשק ויותר מזה מה אצליח לאכול, ביגוד מכל סוג להחלפה, נעלי הוואסק שלי שאני רגילה אליהן (3 זוגות להחלפה) ו“ספיירים” מכל מה שאפשר. יצאתי מוכנה למלחמה. בפן הזה, חשוב לא פחות מהציוד הוא רכב מלווה אותו פגשתי מדי תחנה בו נהגה חברת לב ונפש שחיכתה לי וקיבלה אותי באהבה ועידוד אין קץ (גם כשכולי רטובה מגשם שוטף, מלאה בבוץ ומקללת…) ודאגה לכל צורך שהתעורר. מהמרוצים הקודמים למדתי שאני אמנם סוליסטית ולא רצה בקבוצה אבל מלווה חזק יכול לשמור על נפש איתנה גם כשהגוף כבר עייף וזה יכול להיות ההבדל בין לוותר או לסיים ולכן האסטרטגיה היתה להתחיל 60-75 ק“מ עם יורם , יהל מחליף אותו או מצטרף ב-60 ק“מ ואחי יוביל אותי לסיום מנק‘ ה-100 +\-. לאורך כל המרוץ, מלווי הנדירים הם אלו שסחבו את השתיה והאוכל כדי לא להכביד עלי. מדהים שיש כאלה אנשים ותודה להם.

537391_10151516285668624_444596027_n

יומיים לפני המרוץ, יורם שלח טבלת אקסל של הקצבים הנדרשים כדי לעמוד בזמני הקאט אוף. במבט ראשון הטבלה ניראת מאיימת אבל לאט לאט זה נראה אפשרי. משננת את הטבלה,נלחצת ממנה ואז נרגעת ושוב נבהלת אבל מבינה שזה אפשרי.

ערב, ירושלים, גן חיות תנכי,קצת לפני הזנקה. יורם ואני מתארגנים לצאת.מנהלות אחרונות, חיבוקים לאבא ורותי ויאללה יצאנו לקטע שהיה ברור שהוא חלק מה-25 הקשים ואז נתחיל להתייצב. הרגליים טריות מהטייפר, מזג אוויר קלאסי, רוח נעימה, רצים עם רענן ומקשקשים ואפילו ירידה נעימה. אנחנו מתייצבים על קצב שנוח לי וזה מרגיש טוב. ככה זה נמשך גם ב“לג” הבא, אני מופתעת לטובה אבל זוכרת את מילות השיר: The race is long and in the end it is only with yourself , מתחילים להיפתח פערים בין הרצים ואני נשארת עם המלווה המסור שלי שמוביל אותי בבטחה ובקצב יציב תוך ששומר שלא “אבזבז” כוחות…והק“מ עוברים. בדרך למצפה הראל, תופס אותנו גשם זלעפות, יש בזה משהו כיף , מזכך, מצנן ואנחנו רצים מאד בזהירות כי לא רואים מטר קדימה. פה חייכתי לעצמי בנאיביות של ילדה שעדיין לא מבינה את ההשלכות. מגיעים לתחנה, מחליפה בגדים ויאללה….לכיוון כרמי יוסף\יער מגינים. איך אמרו אסי וגורי פה חשדתי. פה התחיל הקושי. ביום יום אני גרועה בבוץ תוסיפו לזה את ההמולה והלחץ של המרוץ ואנחנו מילימטר מהיסטריה, וכמה בוץ היה….בוץ שנדבק ומערער את היציבות של הרגליים שלא לדבר על המורל ולא מצליחה לרוץ….הרגליים נזרקות בתוך הנעל ומבינה שאני בבעיה…יורם מנסה בבלוף עיקבי לעודד שהבוץ תכף נגמר וזה לא קורה. מנסה לרוץ ומשום מה לא מצליחה…לא יציבה, כואב לי. ( אולי הראש לא חזק כמו שחשבתי?). ממשיכים כמו שאמר פעם מישהו שאם אי אפשר לרוץ – הולכים, אם אי אפשר ללכת– זוחלים העיקר שנתקדם…וזה ממש מרגיש זחילה. מאבדת את כל ה“פור” בזמן שצברתי למול הקאט אוף ומבינה שזה עלול לסכן את סיום המרוץ בזמן. אחרי הרבה הרבה ועוד הרבה בוץ, (ואחרי התברברות מיותרת בהחלט בשל סימון לקוי) מגיעים בתחילתו של בוקר שישי לישפרו, מודיעין. 60 ק“מ מאחורי. הבוץ נגמר…בן שמן זה כורכר ושבילים מוכרים ובטוחים. יהל מצטרף. מפגש זריז עם החלק השני של הצוות , מנסה לעשות “RESTART” , נשיקה מאבא שטוען שאני נראית מצוין ( מעניין למה התכוון…) ויאללה עוד חצי וזהו. פה מבינה שקצב לא יהיה החלק החזק אבל מה שהרגליים יתנו. רצים\הולכים שלושתינו לסירוגין, והחיוך חוזר. די לבוץ המייאש והמתעלל. בסיום מקטע זה, יורם שניהל הכל עד כה, מפקיד אותי בזרועותיו החסונות של יהל ( זרועות שנחזור אליהן בהמשך…) ויאללה…הלאה. ידעתי שהקושי יגיע, ידעתי שהסבל יגיע, הם תמיד באים וקיוויתי שיגיעו מאוחר ככל שניתן. הם מתחילים לחלחל אבל…הנפש איתנה וממשיכים. בעליות הולכים, מישור מה שאפשר ובירידות מנסים לרוץ טוב. טוב ביחס לזה שהרגליים מיובלות לגמרי וכבר תכף 80+ מאחוריי. הקטעים הבאים עוברים, חלק מורל גבוה, חלקם רק רוצה שזה יגמר ומגיעים לאפק. מגיעה וכולם מוחאים כפיים, נו בטח, אבא שלי ואחי,גיא, כבר הסבירו לכולם שאני מגיעה ואני עושה “את המלא” ואז אומרת שזה המקום שאף דוידסון לא היה בו עדיין ומחייכת. (באנגלית נשמע טוב יותר, The place where no Davidson has ever been before , הייתי ב92 ק“מ טופ עד כה) , מצטיידים, קובעים עם גיא ואבא בהוד השרון ויאללה…מיד שיוצאים אני מבהירה ליהל שהכול היה הצגה ושאני מפורקת, הוא לא מתרגש וממשיכים, מצליחים לשלב טיפטיפונת ריצה אבל פה זה כבר כואב. יודעת שיש שני מעברי מים במקטע הזה וחוששת איך לעבור בלי שהחבישה הפרוביזורית על היבלות תפגע ושאוכל להמשיך אבל ליהל הפתרונים. זוכרים את הזרועות…אז נעמדים לפני המים ויהל מניף אותי כמו סצינה מהסרט קצין וג‘נטלמן וחוצה את המים ביציבות מפחידה ומוריד אותי כאילו כלום….פעמיים! מגיעים להוד השרון כ-20 דק‘ לפני סגירת התחנה אחרי ברבור לא קל ומתלבטת מה הלאה. הבחורה בתחנה מודיעה שעוד שעה סוגרים את התחנה הבאה ואת המרוץ ובעידוד עיקש של אחי אנחנו מחליטים לצאת ולסיים את המרחק גם אם זה אומר שלא אסיים את המרוץ. סה“כ המרוץ הוא עם עצמי אז…נסיים כשנסיים. מקבלים הכוונה מבחור בתחנה (שמתבררת שוב כלא ממש מדויקת וזה קריטי כשנצברו ברגליים כה הרבה ק“מ) ויוצאים. מנסים לשמור על קצב יציב כלשהו, אחי מתעקש שזה קצב טוב, אל דאגה הוא ידעך… אני מנסה לא לעשות בושות, סה“כ זה אחי ויש לשמור על פאסון…זה נעלם אחרי מחצית מהדרך ואני מתחילה לשאול כל כמה דק‘ Are we there yet וזה לא נגמר….אחי מנסה כל טקטיקה שמכיר לעידוד וזה לסירוגין מצליח לו ופתאום הוא אומר, כבר עברת מעל 120 ק“מ….וואו. זה באמת הרבה כבר…לי לפחות. וממשיכים…ממשיכים עד שנכנסים לעתידים. עוברים לריצה עד הספסל שאבא יושב…וזהו. זה נגמר.21 שעות בדיוק מההתחלה. עברתי 125 ק“מ בשעון, התחנה סגורה, המרוץ נסגר, עברתי את המרחק אבל…..לא סיימתי את המירוץ.

482377_10151516285118624_447401697_n

מה עכשיו?

עכשיו זה מתנדנד בין כיף גדול שזה נגמר ( עם כל מיחושי הגבורה של סיום מרוץ) לבין תסכול גדול שככה זה נגמר: לא חציתי את קו הסיום. היום, הייתי אמורה לסיים, אבל אמרתי פעם למישהו שהמהות של אולטרה היא לקחת אחריות על הכל ואני יודעת שהאחריות היא עלי ולא סיימתי .

עכשיו לתודות. זה מרוץ שהתכוננתי אליו הרבה ולאורך הדרך היו רבים שסבלו אותי ועודדו אותי ותמכו ולהם התודה. חברים מהמשרד שהפכו יותר, חברים וחברות מהבית (פרחוש, לימור, נעמי ועוד רבים) שידעו לפרגן למרות שהרבה שלא תמיד היה קל. חברים שתמכו ונתנו מניסיונם כמו דורון מחנות RUNWAY אשר עזר ומצא פתרונות ציוד לכל צרה שצצה. לספונסרים שלי– GRAVITY, מטיו ויעלי, שמעבר לנעליים, גרביים ותיקים, ציידו אותי בכמות בלתי נגמרת של אהבה ותמיכה לאורך השנים. ליוסי ,חבר\מאמן שמציל,מדריך ומלווה אותי כבר כמה שנים בכל טירוף שאני לא מפילה עליו בזרוע קשוחה ותוכנית בטוחה והיד נטויה. למלווים שלי– רותי, חברת אמת, קסם של אישה, אימא ברמ“ח אבריה ונפשה. למלווים שלי לאורך כל הדרך, האימונים, הבכיינות, הקשקשת שלפני ותוך כדי, חברים שמוצאים רק בעולם הזה של האולטרה וכאלו שדרכם אפשר ללמוד רעות אמת וערבות מהי, יורם ויהל…אתם האבירים שלי! לאחותי הקטנה שחיכתה בסיום, למיני שתמכה כל הדרך ופרגנה. לאחי שתמך ופרגן למרות שחלק מהזמן זה נראה לו מטורף , שהתרגש איתי לאורך כל הדרך , שהוביל אותי לסיום ושסבל את ההתבכיינות הבאמת קשה לקראת הסוף.

אחרון ברשימה ,לאבא שלי. אבא שלי שמלווה אותי מהמרתון הראשון בכל מירוץ בארץ ובחו“ל, הזוי ככל שיהיה לדעתו, בדרך, במשברים, מכריח את כל הרצים סביב לשמוע עלי ולעודד כשמתקרבת, מפרגן לכל הרצים סביב ולי בעיקר, שיודע לומר תמיד את מה שצריך ( או לא צריך ” בואי הביתה, עשית כבר מספיק” גם אם טרם נגמר אבל עדיין להמשיך ללוות אם מחליטה להמשיך..). אומרים שאימא יש רק אחת, זה פשוט כי לא מכירים את אבא שלי– אבא כמו שלי, באמת יש רק אחד. אם היתה לי מדליה, אבא, היא שלך!

58512_10151516285348624_556400341_n

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *