ה. מאי 23rd, 2024

כמה ימים לפני התחלת האולטרה, היה דיון בפורום ריצה לגבי ריצת ה 100. היו כאלה שאמרו שגם מי שמסיים עם DNF, צריך לקבל מחיאות כפיים. אני אמרתי אז שאם אהיה DNF, ממש לא ארצה מחיאות כפיים. כאולטראיסט שרץ למען ההנאה בלבד (מה שקרוי בלשון העם “גוגר”), המטרה שלי היא רק לסיים. להבדיל ממישהו ששואף לפודיום, שהצלחה שלו לעולם תהיה על חשבונו של מישהו אחר, ההצלחה או הכישלון שלי תלויים רק בי. לצערי, נכשלתי. אבל יהיו לי עוד הזדמנויות למכביר לסיים מאה, כאשר אני מתכוון לא לחזור על אותן טעויות שעשיתי.

ומצד שני, אחוז המסיימים בזמן הנמוך (25%) מעיד על כך שיוזמי התחרות נכשלו בבניית תחרות מאוזנת. אני בטוח שהליקויים יתוקנו עד השנה הבאה, כאשר השינוי החשוב ביותר הוא הארכה משמעותית של זמן הסיום (במידה והמתכונת של השנה לא תשונה).

אני טוען שיש משהו משותף לתחרות אולטרה ותחרות סקס- לא משנה אם גומרים בתחרות. העיקר זה להנות באימונים. ואכן, אני נהנתי. הצטרפתי לקבוצת הריצה של קובי ודורון בצפון. לזכותם יאמר שהם מקבלים בזרועות פתוחות פודיומיסטים כמו עידן, ורצים איטיים כמוני. השעות ההזויות, הזריחות הנפלאות והחברה המדהימה- אלו הדברים שגרמו לי להתמכר לריצות הללו.

נחזור לקו הזינוק- אני והשותף שלי לריצה, סיימון, מגיעים כשעה לפני, ונרשמים. החושך הוא מוחלט, ואי אפשר לראות את שאר הרצים. חבל, כי זו בהחלט הייתה החמצה. זינוק, ויוצאים לדרך עם המון התרגשות. כבר דיברו על בעיות הסימון, לכן לא אחזור על כך. אחרי 20 ק”מ אני נופל לבור מנטלי. אני כבר מכיר אותו מהאימונים, ועדיין, זה קשה לצאת. לשמחתי, היה לי שותף שליווה אותי, ועזר לי לצאת משם. לצערי, זו הייתה הנקודה האחרונה שהשותף שלי לקח את המושכות קדימה.

אחרי 34 ק”מ אנחנו מגיעים לתחנה הראשונה,ורן שילון עומד שם ומחלק מרק עוף מחייה. אכלתי כמו מטורף, והמשכנו. מאותה הנקודה, השותף שלי החל להאט, ולא הצליח לשמור על הקצבים. הדבר היה מתסכל במיוחד בירידות המעטות בהן היה אפשר לצבור מהירות יחסית. מאותה נקודה,  שלפוחיות בעקב החלו להרים את ראשן. כל צעד כאב, אבל ידעתי שזה לא משהו שיגרום לי להפסיק.

אחרי 52 קילומטר, התחלתי להתייבש. איפה לעזזל התחנה של הקילומטר החמישים?

היא הייתה אחרי 54 קילומטר. כאשר הערתי על כך לרן, הוא נתן תשובה מעצבנת (ולא רק לי), “מה, רצתם רק 54 קילומטר?”. זה היה מעצבן, כי אני חושב שהיינו אמורים לקבל התנצלות, ולא תשובה מתחכמת. ניהול המשאבים היה לפי 50 קילומטר וקצת. דבר נוסף היה המחשבה על זמן הסיום. ארבעת הקילומטרים הללו הוסיפו לפחות חצי שעה, וזאת בנוסף לתוואי שלא איפשר ריצה.

נכנסנו לאוהל התדלוק, שתינו מים ואכלנו. החלפתי גרבים, ושמתי קרם באיזור השלפוחיות. לפתע רן שילון נכנס, ומודיע שאחד מהחבר’ה שלו כבר מתחיל את המקטע של ה 20 ק”מ, כחמישה רצים מצטרפים אליו. אני גם רוצה, אבל השותף שלי מבקש לנוח עוד. אחרי עשר דקות יצאנו, והשותף שלי היה די גמור. הוא לא הצליח לרוץ כמעט, והמעבר היה בין הליכה איטית למהירה.

כאשר הגענו לקצה העליה הראשונה, ראינו נוף מהמם. השותף שלי ביקש לשבת על ספסל, והוא אמר לי להתקדם, והוא כבר יחבור אלי. אחרי שהתקדמתי עשר דקות, הסתכלתי אחורה, והוא היה עדיין על הספסל. ניסיתי להתקשר אליו, ולא הצלחתי להשיג אותו. התקשרתי לחבר טוב לבקש עיצה. למזלי, השותף שלח סמס, בו הוא עודד אותי להמשיך, ושהוא יסתדר.

אפשר לומר שמאותה נקודה המראתי. ניסיתי להחזיר את כל הזמן שהפסדתי. ידעתי שאני חייב להאיץ אם אני רוצהלהספיק להגיע לפני סגירת השערים. אחרי עשרה קילומטר הבנתי שאני מתחיל לשלם על הטעות שביצעתי בשלב ההחלפה: לא מילאתי איזוטוני במנשא הגב, אלא מים, וגם מהם לא לקחתי מספיק. ועוד טעות שעשיתי הייתה שלא לקחתי כדורי מלח. במהלך הריצה הצלחתי להשיג מים מרוכב אופניים, וקבוצת מטיילים, אבל המחסור במלח החל לתת את עונשו- בחילה שהלכה והתגברה, ומנעה ממני לאכול את הג’ל. זו גם הייתה הבחילה הראשונה שהייתה לי מאז הריצה המסכמת לטבריה, שבעקבותה שיניתי את מרכיבי התזונה שלי.

אז מצד אחד נלחמתי בבחילה ובחוסר יכולת להשלים מלחים, ומצד שני נלחמתי בשעון. בתווך, רצתי על עקבים לוהטים. היו גם קטעים שתרגלתי ריצה על קדמת כך הרגל, כדי לצמצם את הכאב.

כאשר הגעתי לאוהל אחרי כמעט 75 ק”מ, לא הרגשתי מיובש. הרגשתי כאילו אני בסערת חושים. המחסור במלח יצר בתוכי סערה רגשית שגרמה לי רק לרצות לבכות. כאשר נכנסתי לאוהל, לא יכולתי לדבר. הרגשתי כאילו אני לכוד מאחורי מסך המונע ממני לתקשר. פניתי אל האדם היחיד שיכולתי לתקשר איתו באותו רגע- דורון, ולחשתי “קולה”. במהלך הריצות עם קובי ודורון, התחברתי מאד לתפישה הלא תחרותית של דורון, כך שהיה לי יותר קל לתקשר איתו. דורון ראה את מצבי, וישר הביא לי קולה. הוא קרא לרן שילון, שמייד בא לעזור לי. אני חייב לציין שכאדם, התנהגותו של רן הייתה פשוט מעל ומעבר, והנוכחות שלו במהלך הריצה הייתה תרומה אדירה לרצים. רן ישב לידי, והחל לחלק פקודות לנוכחים: “תמלאו לו משקה איזוטוני”, “תביאו לו כדורי מלח”. הוא גם הביא לי מרק עוף עשיר בתפוחי אדמה, ועודד אותי לאכול.

אחרי כעשר דקות, הוא ניסה לעודד אותי לצאת לעוד מקצה. ניסיתי לעמוד, ולא הצלחתי. בנסיון השלישי הצלחתי לעמוד, אבל רעדתי בכל הגוף. ואז החלטתי שאני לא ממשיך. בתור אחד שעסק שנים רבות בספורט שבו כאב הוא חלק אינטגרלי, ידעתי מתי כאב הוא משהו שטחי שניתן להתעלם ממנו (כמו שלפוחיות), ומתי הגוף אומר “עצור”. אני יודע שיהיו עוד הזדמנויות, ואני אשלים את המרחק הזה. ואולי, אם הבורג יסתובב עוד קצת, אני אגיע גם ל 100 מייל.

כמה ימים לאחר הריצה, עשיתי עם עצמי שיחת סיכום. המסקנות היו שלא סיימתי בגלל שעשיתי טעויות של טירון. אבל הי, אני באמת טירון (-:

אז באימונים הבאים אוסיף ריצות בחום, ואוודא שאני יודע להתנהל בכל מזג אויר. והכי חשוב- אני מתכוון להמשיך להנות באימונים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *