ב. מאי 27th, 2024

השעה 17:31 וכמה שניות . אני יושב על שמיכת היוגה שלי , 3 מטרים מהים האדום , כהרגלי מדי סוף שבוע . אלא , שהפעם בדיוק לפני שבוע , היה לי דייט עם מלך . המלך ליאונידאס של ספרטה .

( השעה בישראל מוקדמת ביחס ליוון כעת בגלל הנהגת שעון החורף המוקדם )

עברשבוע . שבוע בו לא מצאתי את המילים לתאר את שחוויתי במרוץ הספרטתלון , מהאקרופוליס באתונה ועד למלך ליאונידאס בספרטה . מרחק של 246.3 ק “ מ .

כלמי שזוכה לדייט עם המלך , לוגם את מימיו הקדושים של נהר האוורטוס , מתוך גביע המוגש על ידי נערה ספרטנית , מונח על ראשו נזר מענפי עץ זית והוא מקבל מגן מזכרת מטעם העיר ספרטה .

קו הסיום הוא נגיעה בפסלו של ליאונידאס

לפניכשששניםרצתיבאולטרהמרתוןהראשוןשהתקיים בארץ . האולטרהשאירגנהקרן גולדבלט מהחנות “ פרו – ספורט “, למרחק של 53 ק “ מ . אז , המרחק הזה נראה עצום ולא רק לי .

אז , כללי המרוץ היו כי יש לרוץ בזוגות , מטעמי בטיחות . בן זוגי לריצה היה אמיר כהן ( מנהל פורום ריצה וטריאתלון וחברי הטוב ). לא ידעתי כלום ושום דבר על ריצת אולטרה , למרות שהיו כבר שני מרתונים מתחת לחגורה שלי . היות וגם הגעתי עם כל מיני מיחושים וצרות ברגליים , כמה ק “ מ לסוף פשוט קרסתי לקרקע . כמה נסיונות לעמוד חזרה על רגליי נכשלו . כל פעם שהצלחתי לעמוד , לשבריר שניה , קרסתי תחתיי כאילו רגליי עשויות ספגטי , כמו בסרטים המצויירים .

באנדרלמוסיה הפנימית שיחקו תופסת , הכאבים וגם הצחוק מהמצב שאיני מסוגל לעמוד , ביחד עם הרגשה רעה שדפקתי לאמיר את המירוץ . אמיר לא ויתר ונשאר . לבסוף הצלחתי לעמוד , ללכת , ואף לסיים בריצה . טוב , הוא הבטיח לי מתנדבות בסוף . רגע , בעצם הוא הבטיח גם שיבנה לי בית ומכונית רולס רויס , העיקר שאמשיך – אז המשכתי .

בכלמקרה , לאחר האולטרה הראשון , נשארתי עם טעם של עוד . שוטטתי באינטרנט . בעקבות מילות החיפוש “ultra marathon” נתקלתי באתר של ה “ ספרטתלון “, אולטרה מרתון מאתונה לספרטה , למרחק של 246 ק “ מ בזמן של לא יותר מ -36 שעות !

ננעלתי . את זה אני רוצה בזה אני חושק .

איןלי שמץ של מושג קלוש איך עושים דבר כזה . בטוח שצריך להיות , לפחות , סופרמן כדי לרוץ מרחק שכזה . הרי אני התפרקתי לאלף עזזאלים , כמה ק “ מ פחות מ – 53 ק “ מ ומדובר במרחק הגדול כמעט פי חמישה .

רציהספרטתלון נחזו בעיני כבני אלים , כי מי מלבדם מסוגל לרוץ מרחק כזה ?

אזזהו , מסתבר שכל אחד ואחת מאיתנו הוא או היא בני אלים .

עובדה : גם לי היה דייט עם ליאונידאס .

מאזהמירוץ הראשון של פרו – ספורט בשנת 2007 השתתפתי בכל המירוצים שקרן אירגנה . מירוצים למרחק 60, 80 ו 100 – ק “ מ . כך , עם הזמן נצבר נסיון וידע והתפתחה בי , לאט לאט , היכולת לרוץ מרחקים הולכים וגדלים . הצלחתי לרוץ 127 ק “ מ , במקצה היחידים , שהונהג לראשונה במירוץ השליחים “ הר לעמק “ בשנת 2010 . בשנת 2011 הצלחתי לרוץ את המקצה הארוך יותר , שהונהג לראשונה , לאורך 212 ק “ מ בפחות משלושים שעות . זהו המרוץ שנתן לי את הקריטריון להשתתף בספרטתלון . החלטתי , לפני המירוץ , שאני חייב לרדת את ה – 30 שעות , אחרת אין לי ממש “ מה לחפש “ בספרטתלון . אפילו שהקריטריון הוא 200 ק “ מ בקטע אחד (LEG) ללא קריטריון זמן . איני בטוח שזה נכון אבל זו היתה ההחלטה . למזלי , אלוהי הריצה חייכו אלי והצלחתי לעמוד בזמן שקבעתי לי לסיום המירוץ . ( בעיקר בזכות צוות המופלאים : גבי אור ואלי גל שתמכו בי עד רמת הכנת שקשוקת דרכים מעולה שאין דברים כאלה )

מרוץ הר לעמק היה אמור לסיים תקופה טובה ועמוסה של ריצות ארוכות שקדמו לו . ריצת 62 ק “ מ ב “ סובב עמק “ הראשון , שבירת שיא אישי במרתון טבריה , מרוץ פרו – ספורט בהרי ירושלים במקצה 100 ק “ מ .

אולם , פנו אלי בבקשה לרוץ ריצה של 92 ק “ מ , מקיבוץ ארז בגבול עזה עד לתל אביב , לטובת גלעד שליט . זו היתה ריצה שלא בתכנון או מוטב לומר בניגוד לתכנון . החלטתי להשתתף בה , לא בלי לבטים כאלו ואחרים . ריצה זו היתה אחת יותר מידי עבור גופי והיא גרמה לי לפציעה בברך ימין . פציעה שכמעט ומנעה ממני את החלום .

כפיתיעל עצמי מנוחה , אחר כך ניסיתי מעט ריצה , ושוב מנוחה .

ניסיתי דיקור סיני , טייפינג , תרגילי פסיותרפיה והזמן עבר והפציעה לא .

לבסוף , כחמישה חודשים לפני הספרטתלון , לאחר כמה נסיונות לייצר ריצות אימון ספורדיות ולא מאורגנות , הנטורופתית שלי – דגנית מקא , אמרה לי שאני חייב לבנות תוכנית אימונים מסודרת .

במקביל , נפגשתי בקיבוץ הרדוף עם הארי פינקביינר , שהציל כבר לא מעט אנשים מניתוחים על ידי הבאת חוליות ועצמות אחרות למקומן . הוא איבחן שהשוק הימנית שלי סוטה אחורה ביחס לירך . הראה לי תרגיל להחזירה למקום וכן תרגילי חיזוק להשאירה במקום . אכן הגיעה הקלה והטבה . עם הזמן מצב הברך השתפר . אולם , אפילו כרגע טרם ניתן לומר שהיא 100%.

בכל מקרה , הזמן כבר היה ממש קצר והמלאכה מרובה , למירוץ שכזה . אבל , נאמן להרגלי להקשיב לעצות של דגנית – זה תמיד השתלם , התיישבתי ל “ שולחן השרטוט “ ובניתי תוכנית . לא תוכנית אופטימאלית למרוץ הספרטתלון כלל ועיקר , אולם היא היחידה שמצאתי , שתוכל להתאים לזמן הקצר העומד לרשותי , למצבי הפיס , לזמן הפנוי שבידי ומתוך הסתמכות על הנסיון שכבר יש לי . נסיון שרוכבי האופניים מכנים : “ עומק ברגליים “. עומק שנבנה , או לא , לאורך שנים .

כך , יצאתי לדרך עם תוכנית ללא הנחות . תוכנית שמתחילה בקטנה אך כדי להגיע לנפח מתאים , כל שבוע המרחק עולה , כאשר אמצע השבוע משמש להתאוששות . תחילת התוכנית בריצות מינוריות וסופה בריצות ארוכות , ארוכות מאוד . נאמן לתפיסתי כי ריצות יום אחרי יום הן המפתח , התוכנית התפתחה לריצות
“ גב לגב “ של 50 ק “ מ והסתיימה בשני סופי שבוע , כשבאחד ריצת 67 ק “ מ ( פעמיים אילת – מצפה חזקיהו ) ובשני ריצת “ דגל “, כחזרה גנראלית , אילת – נאות סמדר (72 ק “ מ ). למחרת כל ריצה ארוכה , ריצת 34 ק “ מ ( אילת – מצפה חזקיהו ). כל ריצה בסוף השבוע , מזה זמן , עוברת דרך מעלה עין נטפים . עוד לא היה לי מושג כמה מזל עמד לצידי שעליה זו עמדה נכונה לרשותי , בכל בוקר או יותר נכון לפנות בוקר , לקבל את סוליות נעלי , את ההלמות של משקלי ההולך ופוחת עם העליה במרחקים . זאת למרות הקפדתי לאכול כמה שיותר .

איבדתי כחמישה קילו בתקופת האימונים . ( במרוץ עוד 1.5 ק “ ג ובשבוע שלאחריו עוד 1.5 ק “ ג )

החוםבאילת היה קשה , גם כשהריצה התחילה ב 4:00 בבוקר . החום ברגיל טיפס ל – 38, 40 ואפילו 45 מעלות . כמובן שהתאמתי את מהירות הריצה לחום . בספרטתלון אין את הפריביליגה הזו .

אזעוד לא ידעתי שאלוהי הריצה ( כמו שדניאל קרן קורא לו ) בא לקראתי , עוד לא ידעתי כמה מזל יש לי להתאמן בחום האילתי . עוד לא ידעתי כמה אימוני החום יסייעו לי בספרטתלון .

יוון , יום שלישי בבוקר 25.9.12. בישראל כולם עסוקים בהכנות לצום יום הכיפורים או בתחזוק והכנת האופניים , אבל כאן , ביוון , הכל מתנהל כרגיל . התאכסנו במלון “ לונדון “ שהקצה לנו הספרטתלון , שנמצא בפרבר של אתונה בשם גְלִיפַאדַה . בלובי המלון רואה בחור ששותה מט ‘ ה ( כוס עשויה דלעת הנהוגה בדרום אמריקה ) מחליף איתי מבטים מאוד מסוימים . משהו אומר לי ששנינו באנו לרוץ בספרטתלון . מסתבר שצדקתי ובמשך הזמן הפכנו ידידים קרובים . מרטין , שהגיע כל הדרך מארגנטינה , מנסה את מזלו בפעם השניה . שנה שעברה הצליח להגיע עד לק “ מ ה -186, אולם אחרי הירידה מההר , נתפסו לו שרירי הארבע ראשי והוא נאלץ להפסיק את המרוץ . רצים רבים באים שנה אחר שנה כדי לנסות ולהשלים את המרחק , חלקם מצליחים וחלקם יאלצו לחזור עוד שנה על מנת להגשים את המטרה .

( מרטין שמאלי , לאחריו רונאלד , גלעד ופביאן )

למחרת מתחילה חלוקת שקיות המשתתף ומספרי החזה . הכל מסודר . למלווים מנפיקים תעודות זהות וגם מדבקות מחוררות לשמשות הרכבים הנושאות את מספר הרץ אותו מלווים .

הכללים הנוקשים של המירוץ קובעים , בין השאר , כי עזרה יכולה להינתן ממלווה רק ב 15- תחנות מוגדרות מראש מתוך ה – 75 הקיימות . כל ליווי אסור , לא בריצה , לא באופניים ובטח שלא ברכב . אסור לעשות שימוש במכשיר שמע כמו mp3 וכו ‘. כמו כן מי שנדרש לטיפול רפואי , להבדיל מעזרה רפואית גם כן מסיים את המרוץ לאלתר .

לכל תחנה ותחנה זמן חיתוך משלה . מי שלא עוזב את התחנה עד לשעה היעודה , מורד אחר כבוד מהמסלול ומסיים את הריצה בטרם עת . זה הקושי והאתגר הגדול במרוץ . הרצים שם מדברים על כך שהמסלול לא הכי ארוך בעולם , התוואי אינו הכי אכזרי אולם זמני החיתוך – זה האתגר האמיתי כאן . נראה שאפשר לסמוך על מה שהם אומרים כי חלק ניכר מהם השתתפו במגוון מירוצי סיבולת ידועים יותר או פחות בכל רחבי העולם . רצים רבים שפגשתי ושמגיעים לספרתטלון שנה אחרי שנה , אמרו לי פה אחד “ הספרטתלון – זה הדבר האמיתי !”

עד שלא חוויתי זאת על בשרי– לא ממש הפנמתי את שאמרו לי .

אחד הכללים הנוקשים שלמדתי עם הזמן הוא : להתחיל לאט , כדי לגמור מהר .

הספרטתלוןאינו בדיוק מאפשר זאת , היות והרץ כפוף לזמני חיתוך הקצרים בהתחלה ופחות קצרים בהמשך המירוץ . בפרט הדברים אמורים ביחס ל – 60 ו -80 הק “ מ הראשונים . לכן חשוב מאוד לתכנן את הריצה בקפדנות . אני הכנתי טבלה מסודרת עם הקצבים אותם אני מתכנן לרוץ בין תחנה לתחנה , נעזרתי בשעון הסונטו שלי על מנת לעמוד בזמן ובקצב .

יוצאים לדרך!

כך או אחרת מגיעה השעה 7:00. אור ראשון החל להפציע על האקרופוליס . שריקת הזינוק , לקול להקת מתופפים שהכניסו את כולם לקצב . לאחר צילומים , פרידות והבטחות הנישאות באויר , הכל על מנת לסיים את הספרטתלון , לחזור על צעדיו של פידיפידס שנשלח מאתונה לספרטה לבקש את עזרת הלוחמים הספרטנים .

מימין : אלעד בנימין , אביב כפיף וכותב שורות אלו

השלט של המרוץ , שכולם מצטלמים לידו כמו היה האייפל . גם אני הייתי כתייר לרגע .

ירידה ארוכה מתחילה את המירוץ , ברחובות אתונה שעדיין מתנמנמת בתחילתו של בוקר . נדרשת סבלנות ובלמי רצון על מנת להישאר במהירות נמוכה . ידעתי שהאדרנאלין , הירידה ושאר הרצים יקשו עלי , אבל אני בסה “ כ עומד בפרץ . אני יודע זאת כי רבים , רבים , עוקפים אותי ואני , אני מבסוט . לי יש את המטרה שלי , לרוץ בין 9.5 קמ “ ש ל 10.5 קמ “ ש גג . לא יותר ולא פחות . מי שרוצה לטוס – שיבושם לו . אני בשלי , למעט חריגות קלות , בסך הכל עומד ביעד .

בדרך , בכמה השניות שנעצר כדי להכניס נוזלים או להוציא נוזלים מהגוף , נעלמת לי מהירות הריצה מהשעון . שניה של פניקה כי בלי קוצב קצב , יהיה קשה ביותר לדייק ואין הרבה מקום לטעויות . קודם כל , כמו במדריך לטרמפיסט בגלקסיה : Don’t panic. כבר מתחיל לחפש רץ שנראה לי רץ בקצב הנכון לי ומתכנן להדבק אליו . מנסה ניסויים ולא אלאה בפרטים , אך לאחר נסיונות שונים וכמה חזרות לחיים ושוב השבתות , הבנתי שכנראה כשהחלפתי סוללה בפוד הרגל לא נוצר מגע מלא . כמה דפיקות לבסוף פתרו את העניין .

לא עובר זמן ארוך מדי והירידה הארוכה מתחלפת בעליה ארוכה . אני ממשיך בקצב שקבעתי לפי התוכנית , כאמור . אט , אט , זרם העוקפים פוחת ואף נעצר . לאחר זמן נוסף מתחיל טפטוף דק של נעקפים .

רץ מספר ק “ מ לצד בחור מקועקע שרץ עם תיק על הגב . לא החלפנו מילה מלבד סליחה כל פעם שבטעות נגענו אחד בשני . מן אחווה של רצים , מבינים אחד את השני גם ללא מילים . באחת התחנות הוא מתעכב ואנו נפרדים , שוב ללא מילים . החשש לא לעמוד בזמני החיתוך אינו מאפשר הוצאת זמן שאינה הכרחית ממש .

הכי חשוב לשמור על קצב , לא להאט אך גם לא למהר . הזמן דוחק וגרדומי התחנות עומדים לרדת על כל מי שלא יזדרז .

החוםמתחיל לטפס . מה שהתחיל ב – 24 מעלות המשיך ל – 30 והגיע ל – 33 מעלות כפי שנאמר שצפוי בתדריך מן היום הקודם . אני מרגיש שהחום רב בהרבה אך איני מעז לבדוק בשעון . מלבד לבאס אותי , לא תתן לי הבדיקה דבר . ממילא אין לי איך להשפיע על מזג האויר . באתי מכוסה מכף רגל ועד ראש כנגד קרניה הצורבות של השמש , יותר מזה אין מה לעשות .

אתהגוף אני מכיר . אם העומס יהיה רב מדי אדע זאת גם בלי השעון .

בכלזאת פעם אחת אני מציץ ורואה 38 מעלות . האויר רווי , כאמור בתדריך , ב 50% לחות .

בדיעבדהסתבר ששיא החום עמד על 45 מעלות וממוצע שש השעות החמות היה 38.3 מעלות צלסיוס .

גרף הטמפ כפי שתועד בשעון ה T6 של סונטו

המסלול יוצא מאתונה לאזור התעשיה של העיר . רואים את הים ואני שמח – תמיד עושה לי טוב לראות את

הים .

.

עליה רודפת ירידה והשעות חולפות . בסביבות הק “ מ ה – 25 פוגש את אלעד בנימין , שרץ כברת דרך לפני . מחליפים שלום ורצים בשתיקה . כל אחד מתמודד עם החום , עם המרחק . אלעד רץ ותיק ובוגר מרוצים ותחרויות סיבולת שאפשר רק לחלום עליהן . יש הרבה מה ללמוד מן השלווה ומדרך ההתנהלות שלו .

הדרך עוברת לדרך נוף ים , כפרים קטנים ובתים על המים . יוון היפה , הנעימה . רק מה קורה עם החום הזה ?

המיםנראים כה מזמינים . כמה טוב היה לטבול בהם . אין זמן ולא יעלה על הדעת להמשיך לרוץ עם כל המלח מהים . עדיף שלא לפנטז , להמשיך להקצות את משאבי החשיבה לריצה .

חולפיםליד דוכנים עמוסים בפירות ים , צדפות , קונכיות ודגים , כך סתם בארגזי עץ ללא קרח .

אנילא מתאפק וזורק לאלעד “ הכי טוב בלי קרח “. לא יודע מאיפה יש לו את הכוח אבל הוא מחייך .

טוב , בעצם אלעד הוא בחור חזק . הישראלי היחיד ( ככל הידוע לי ) שסיים את מירוץ ה bad water שמתקיים ב 55 מעלות צלסיוס , סיים את מרתון הסהרה ( כ -250 ק “ מ ), השתתף בשני אקו – צ ‘ לנג , רץ באולטרה מרתון סביב המון בלאן ועוד ועוד . כבוד לי לרוץ לצידו וכפי שהסתבר בכלל להכיר אותו .

לאחר זמן אנו מגיעים לאביב כפיף , הישראלי השלישי במירוץ . שגם הוא ביחד אם אלעד למעשה גרמו לי להצליח לסיים את הספרטתלון . בישיבה משותפת של שלושת הרצים הישראלים , עם כל המלווים שלהם ביום שלפני , בין השאר , אביב המליץ לי לרוץ עם בקבוק מים . מעולם לא רצתי עם בקבוק . תמיד עם תיק ובריצות הארוכות עם מעל 6 ליטר של נוזלים .

קונה בקבוק אבל הוא לא מרגיש טוב , גדול ולא גמיש . אלעד משאיל לי בקבוק נוסף שיש לו מעבר לזה איתו הוא רץ . איזה מזל שהיה לי את אביב להמליץ ואת אלעד להשאיל .

שלושתנו רצים יחד . כל ה “ משלחת “ הישראלית . יש משהו מנחם בריצה המשותפת .

קיוויתישנשבור את הססטיסטיקה שקובעת כי רק אחד מתוך כל שלושה רצים יסיים את המרוץ ( ברגיל 35% מסיימים ). הפעם רק כ -21% סיימו את המרוץ . קיוויתי ששלושתנו נגיע לספרטה . על כך נאמר – אז קוויתי .

אביבאיש גבוה ומרשים , גדול מאלעד ובטח ממני , לכן גם קשה לגופו לסלק חום . בשלב מסוים אביב מאט ואלעד ואני ממשיכים לרוץ באותו הקצב .

עוברות עוד תחנות ובאחת מהן אלעד מתעכב , אני בטוח שכמו בתחנה קודמת הוא ידביק אותי אך מסתבר שמשהו ננעל לו בגוף והזמן הקצר שזמני החיתוך מאפשרים , לא אפשרו את השחרור .

אלעדבחור חזק , חזק מאוד . בדיעבד הוברר לי , שהוא המשיך עוד כ – 30 ק “ מ לרוץ “ על אדים “ אך זמני החיתוך לא אפשרו לו להמשיך . כמו שכתבתי כבר , הוא לא רק בחור חזק , אלא בהמשך הסתבר לי שהוא גם גדול נפש .

ליהיה יותר “ קל “, היות וגופי הוא הקטן מבין השלושה וכידוע ככל שגוף האדם קטן יותר , יכולת סילוק החום שלו גדולה יות . גם המזל הגדול שלי שהתאמנתי באילת , מקום מגוריי .

בסביבותהק “ מ ה -60 משבר . מה זה משבר , קטסטרופה .

כמה ק “ מ לפני כן אני רואה רץ בצד השני של הכביש , יושב , אוחז ברגלו ונאנק , שלא לומר זועק מכאבים . הרץ המקורקע , מנסה נואשות לעצור רכב בתנועת יד נואשת . הרכב לא עצר ולי , כמו לשאר הרצים , אין הרבה מה לעשות . קולט שוטר כמה מאות מטרים קדימה , מגיע אליו ומבקש ממנו להזמין אמבולנס ומכוון אותו לאותו רץ . השוטר מבין ואני רואה אותו מתקשר . אני ממשיך .

המשבר

זהו . לא יכול להמשיך .

לא יכול אפילו להצביע על נקודה מסוימת של כאב , לא יודע אם זה בגלל שהכול כואב או אם בגלל ששום דבר לא כואב בצורה מסוימת ופשוט הנפש דואבת . נדמה כי כל תא ותא , כל ריקמה בגוף כואבת . לא יודע . מעולם לא חשתי דבר שכזה . פשוט קשה , ” fucking קשה “. לא יכול לתאר אחרת .

לאשנגמרה הנשימה כמו באיזה אינטרוול , לא שנגמרו הרגליים כמו באיזו עליה . פשוט קשה . קשה מאוד .

זהאפילו לא הרצון לעצור כמו כשנתקלים בקיר במרתון , אלא פשוט קושי , קושי אמיתי להמשיך לזוז , לנשום לרוץ . לחיות ?

הקושיכה חזק שלוחץ על הנוירונים המוחי . אני נאבק להמשיך לחשוב , חייב למצוא פתרון . לא יכול להיות שכה מוקדם במירוץ ( אני רק ברבע הראשון ) אני חווה דבר שכזה . התאמנתי , אני מכיר את המרחק הזה . באימונים רצתי יותר , ועם משקל נוזלים על הגב ובלי האנדרנלין של המרוץ . לא יכול להיות שזה קורה לי .

מה קורה פה ?

לא מבין בכלל .

אבל , כל אולטרה הוא עולם אחר . לכל ריצה הדרך שלה . ככה זה גם הפעם .

לפתע , מתוך הלחץ התוך גולגולתי , נחלצת מחשבה ממוחי ומגיעה להכרתי . מחשבת נגד לקושי . מחשבה שאם רק אוחז בה חזק אני יודע שאוכל לצאת מזה .

המחשבהאמרה בעיקרה שבסך הכל , כל שנדרש ממני הוא לרוץ , לא יותר מזה . זה הכל , זה כל שנדרש ממני . אז תרוץ גלעד damn it תרוץ .

אז רצתי .

וכרגיל , הפלא הזה שוב קורה . ברגע שאנו עוברים את המשבר , החיים נראים אחרת לגמרי . לאחר שנזכרתי במה שנזכרתי וחשבתי את שחשבתי , עברו דקות ספורות ביותר ואולי אפילו כמה עשרות או עשיריות של שניות , אבל המשבר נגמר . זהו .

אני רץ . ואני רץ אפילו ביתר קלות מאשר לפני המשבר .

וואו – זה הדבר בגללו אני רץ . לבחון את עצמי מול עצמי . הגוף הזה , זה הכלי המשוכלל ביותר והנכון ביותר להעברת חוויות לתוך הנפש .

לזהותאת הגבול ולשלוח אצבע או במקרה זה רגל מגששת מעבר לו , בתקווה שהדבר יצליח . הפעם התמזל מזלי והצלחתי .

לא מפסיק!

תעלת הקורינטוס ואני כבר משתוקק להגיע לתחנה הגדולה הראשונה , שם גם אפגוש את הנטורופתית שלי , מלבד ל “ היי “ ו “ ביי “ ועידוד מרחוק ( לפי כללי המרוץ ), שקיבלתי ממנה בדרך .

חוצהאת התעלה . ממש כמה ק “ מ קצרים מגיעה התחנה הגדולה הראשונה .

שם , פוגש לא רק את דגנית , אלא גם את אלעד והמלווה המסור שלו יריב נורנברג . שניהם מסתבר התגייסו לסייע לדגנית לסייע לי עד סוף המרוץ . כך נוצר צוות מלווה מנצח שבלעדיו לא הייתי מסיים את הספרטתלון . פוגש גם את אביב וצוות הליווי שלו שהתמידו לתמוך בדרך .

מגיע לספסל בתחנה ותופס את הראש . אחר כך דגנית מזכירה לי שמילמלתי שוב ושוב כמו מוכה ירח : “ זה fucking קשה “.

אמבטיית קרח לכפות רגליי הדואבות , בירה קרה לנפשי המבעבעת מרוב חום

אני מובל למיטה , מקבל מסג ‘ בארבע ידיים ממעסים מקצועיים שיודעם מה הם עושים . פשוט מלאכים . מתח רב מתפרק מהגוף והנפש . שליש עבר . השליש האימתני מבחינת זמני החיתוך וכמו שקרה גם מבחינת החום .

כמושנאמר “ אז בוא הלילה בוא אליי …”

נשארו “ רק “ עוד 100 מייל .

אח , איזה עיסוי , רק משה ברטר היה חסר

במחשבה לאחור קיבלתי את התובנה שהספרטתלון סוחט אותך כמו שסוחטים לימון עד תום , במשך 81 ק “ מ . ואז אומר לך : “ יופי לך , ועכשיו תרוץ 100 מייל “.

וזה כל מה שנותר לעשות .

כמה שעות והלילה יורד . סוללות מיוחדות שקניתי לאור הבטחת המוכר כי הן מחזיקות פי 3 מאחרות , קרסו לאחר כשעתיים . איזה יופי – NOT.

מבקש אישור ממנהל תחנה לקבל סוללות חדשות , אני מקבל אישור והאור חוזר לדרכי .

עליהשל 20 ק “ מ מתחילה . בסופה אני יודע יש עליית שטח לקצה הר הפרטניון המנשא לגובה של כ – 1,200 מטר .

הדרך היורדת מהר הפרטניון – זו הנוחה , דרך 4X4

כל הדרך בהר , מסומנת בסרטים , בנצנצים , באורות ופסים מהבהבים , לרבות בחצים מהבהבים . הכל כדי שאף אחד לא יפול ולא יתבלבל בדרך .

בנוסף , כשישה אנשים פזורים בעלטה , לאורך העליה , רק למקרה שמישהו ידרש לעזרה וסיוע . ואכן אני מתקדם ומגיע למישהי שלפי בגדיה נראה שנפלה והיא מובלת אחר כבוד על ידי אחד מ “ אנשי ההר “, כפי שנקראים כאן . כולם מתנדבים ביחידת חילוץ ההרים ביוון .

מעלגובה מסוים , מתחילה רוח חזקה וקרה לנשוב , אבל הצעידה הנמרצת בשיפוע החד מפיגה את הקור . ממילא , אני אומר לעצמי , כשארד בצידו השני של ההר , בטח הרוח תשכח מתחת לאותו גובה מסוים . כך אמנם קרה .

הירידהאיכשהו מדכאת . סתם דרך 4X4 תלולה שמונעת ממני ריצה . אלא אם ברצוני לשרוף את הארבע ראשי . אני בוחר שלא ומחפר את רגליי בקרקע , על מנת שלא לפתח מהירות בדרך התלולה , תלולה מאוד .

בסופושל יום נשארו עוד 80 ק “ מ , לא דבר של מה בכך .

מסייםסוף סוף את הירידה והרגשת ה “ תיכף מקיא “ שמקוננת בקירבי כבר כמה שעות טובות ( באיזון בין לאכול כמה שיותר לבלי לפלוט ) מעצבנת אותי עד כדי כך שאני מחליט שזה הזמן וזה הרגע להיפטר ממנה ואני מחליט להקיא .

חושבלדחוף 2 אצבעות במורד הגרון , בנוהל הרגיל כשצריך להקיא , אבל לא היה צורך , די היה בהתכופפות כדי לשחרר פרץ של כליטר וחצי מים מן הקיבה המוצפת .

נראהלי שהייתי בשלב מסוים של היפונטרימיה . המוח שלי תפקד כמו גבינה שוויצרית – מלא חורים . יחסתי זאת לעייפות אך נראה לי שעודף המים סייע לפעילות לא תקינה של המוח .

אחריההקאה , לפחות תחושת הבחילה מזה שעות , נעלמה .

עדייןחושך וממשיך להתקדם .

מנקרבדרך , מה שלא השתנה גם בכמה שעות הסמוכות שלאחר הזריחה . זו כבר הפעם הראשונה שאני מנקר תוך כדי ריצה וביום להבדיל מן הלילה . כל יום לומדים דבר חדש .

מגיעלכפר שבו עליות תלולות , כולם ישנים . רק אנחנו – הרצים עושים “ בלאגאן “ ברחובות .

השחרעולה ואני משאיר שתי חולצות שלבשתי על חולצת הריצה בלילה , באפ וכן את פנס הראש באחת התחנות .

אלדאגה , אנשי המירוץ כבר ילקטו את כל הציוד של כל משתתף , יחזירו אותו למחרת בתוך שקית אחת מסודרת .

ארגוןבלתי רגיל , כבר אמרתי .

הכובענמצא אצל המלווים שלי והשמש מתחילה לחרוך שורות חריש בפני . “ לא נורא “ אני מעודד את עצמי , עוד תחנה או שתיים אוכל לקבל את הכובע .

אלעד מימין ויריב במנוחת לוחמים , מוכנים עם הציוד לפריסה מהירה

רק דלי היריקות של רוקי היה חסר

שלטי התחנות . מספר תחנה , המרחק מאתונה , מספר התחנה הבאה , המרחק לתחנה הבאה והמרחק שנותר לספרטה .

בינתיים השדות המעובדים , הכרמים הרבים והמטעים חולפים להם בצידי הדרכים הכפריות בהן אנו רצים .

מבטלשעון מבהיר לי שאני בבעיה קשה של זמן . נראה שלא אעמוד בזמן החיתוך של המירוץ .

אנימחליט , כאסטרטגיה , להמשיך הכי מהר שאני יכול , הכי רחוק שאני יכול . רק אם יורידו אותי , אני עוצר , לא שניה לפני כן . אם לא אעמוד בזמנים – שאיש מירוץ יוריד ממני את המספר . אני לא עושה זאת עצמונית . אני ממשיך כל עוד אני יכול .

הראששלי כבר לא תפקד בצורה הכי בהירה שיש . לא נכנסתי לחישובים של זמני חיתוך התחנות אלא משהו כללי ביחס למירוץ . לא יודע עד היום אם עשיתי טעות בחשבון או שקרה לי נס אבל כ -50 ק “ מ לסיום אני מבין שאני יכול לעשות את זה , לסיים את הספרטתלון . זה משנה את כל חוויית נפשי .

כשנשאר “ רק “ עוד מרחק של מרתון ( או בערך ) אמרתי לעצמי , כי “ נותר רק עוד מרתון לרוץ . שטויות , זה לא הרבה (!?!)”. זאת , תוך כדי שאני מבהיר לעצמי שמדובר במחשבה אבסורדית , בכל זאת מרחק של מרתון הוא לא דבר של מה בכך , כלל וכלל לא . יש לי ספייר איזו שלושת רבעי שעה . אבל , די מהר אני מבין שלמרות זאת אם לא אלחץ , אאחר לדייט . ולדייט למדתי – לא כדאי לאחר . כלומר גם את הקילומטרים האחרונים אני חייב לזרז כדי להגיע בזמן .

כפותהרגליים כבר מזמן זועקות עם כל צעד . ההרגשה דומה לזו שמקבל מי שכפות רגליו מורמות , חשופות מוכות במטקה של ים עטופה במגבת דקה משהו בין רבע וחצי מליון פעמים ברצף . מן כאב קשה אך ללא אותה “ צריבה “ של סטירה מצלצלת , בכל צעד .

אנימחליט לרוץ חצאי ק “ מ וללכת ביניהם . פשוט עניין של כמה אני מוכן שיכאב לי .

גםבהליכה הכפות דואבות . אבל , כמו שפוליקר שר “ כואב אבל פחות “.

אז , מגיעה העליה הגדולה השניה . עליה ארוכה של כביש אשר נעלם מאחורי רכס . אני משוכנע כי מאחורי הרכס תחל הירידה לספרטה .

אזחשבתי .

אזזהו – שלא . לאחר הרכס מתגלה עוד עליה ולאחריה עוד עליה ועוד אחת ושוב הדבר קורה ושוב ושוב .

כשכבר מתחילות הירידות לספרטה , הכאב בכפות הרגליים הופך לעינוי סיני . עד כדי כך שגם עכשיו , שבוע אחרי , כפות הרגליים עדיין כואבות . אמנם בעיקר לאחר שינה ולא ברגיל אבל בכל זאת .

בק “ מ ה – 212, מבקש ומקבל אמבטיית קרח לכפות הרגליים . צוות לעניין , מדהים , כבר אמרתי .

הכאבבכפות הרגליים נסבל למשך 5 הק “ מ הבאים ואחר כך חוזר למלוא העוצמה כאילו לא שהו הכפות 5 דקות בקרח מעולם .

אך איזה כיף שקרחת לי הבוקר , אך איזה כיף

כך או אחרת , הקילומטרים מתחילים להיעלם :30, 20, 10. עוד תחנה ועוד תחנה ואני עוד מעט בספרטה .

מגיעלתחנה 2 לפני ספרטה כתוב עוד 3.9 ק “ מ לספרטה ו -3.1 ק “ מ לתחנה האחרונה לפני המלך .

רץ , רץ , רץ , ומגיע לתחנה האחרונה לפני המלך . מגלה שהיא במעיין “ שום מקום “. 900 מטר לסיום כבר צריך לראות משהו .

שואלאת המתנדבים בתחנה “Where is my king?”, הם משיבים לי עוד 2 ק “ מ .

בולעהצפרדע . היה אמור להיות 900 מטר . פונה למתנדבים ואומר להם בקול ילדותי “ אבל 2 ק “ מ זה הרבה “ לוקח להם כמה שניות לקלוט אותי , שאני אחרי 244 ק “ מ ריצה ואני לא ממש מתכוון ששני ק “ מ זה הרבה . הם מתגלגלים מצחוק ואני איתם . כשהם קצת נרגעים , מספר להם שאני “ כועס “ כל פעם שזוגתי מחנה לא בדיוק בדיוק ליד המקום אליו אנחנו צריכים להגיע כי “ זה הרבה ללכת “. כולם נקרעים מצחוק . אני נפרד לשלום ומתחיל להגביר לקראת הדייט שלי .

ברחובהראשי של ספרטה , לאט לאט נכנס לאזור יותר ויותר מאוכלס . עוד ועוד אנשים מוחאים כפיים , צועקים לי בראבו מהמרפסות . אני מרגיש כמו בקבלת פנים של איזה מצביא שחוזר הביתה , מחייך ומנופף לשלום . מרגיש קצת מוזר אבל נראה שזה מה שנכון לעשות על מנת להוקיר לאנשים היקרים הללו את עידודם .

ואזהפניה ימינה לרחוב שבקצהו עומד ניצב המלך .

המלךליאונידאס אותו כה רציתי לפגוש . איתו רציתי ללגום גביע מים זכים .

עכשיו , שאני כבר לא רק יודע אלא גם רואה את הסוף מתקרב , ממש קרוב , אני מגביר עוד ועוד .

לפתעאני רואה את מרטין בצד השני של הרחוב והוא קורא לי בהתלהבות , למרות שהוא לא סיים מפרגן ביותר .

אנשיםבבתי הקפה העמוסים מוחאים כפיים ומריעים .

דגניתמופיעה לצידי עם דגל ישראל . אני נוטל אותו ומוסר לה את הכובע שלי , הכל ללא מילים , תוך כדי ריצה . זה נותן לי עוד כוח להגביר .

ממש רק מאות מטרים שהולכים ומתקצרים ועם כל צעד הקריאות והעידוד מתגבר וקצב הריצה איתו . אלו כבר לא האנרגיות שלי אלא של האנשים שמזרימים לי אותן ישר לוורידים ומפעמות ברגליי . והן פיעמו , זורק מבט לשעון , המהירות מראה 17 קמ “ ש ואני עוד מגביר . אמנם כבר כמה עשרות מטרים אבל אני עובר אותם בשעטה .

דילוג זריז על 3 מדרגות , מחפש ומוצא את רגלו של המלך . מחבק אותה שלא תברח .

לאמעניין אותי שכבר חמישים שנה לפחות היא לא משה ממקומה , אני מחזיק – שלא תברח לי .

מה שבטוח– בטוח .

מר צ ‘ יזקיריס – יו “ ר איגוד הספרטתלון , מופיע לפתע , אוחז את ידי בידו האחת ואת השניה מנחית רכות על לחיי בכעיין צ ‘ פחה סבאית ומודיע לי כי עשיתי היסטוריה , שאני הרץ הישראלי הראשון שסיים את הספרטתלון . הייתי בשוק שהוא יודע , שהוא זוכר , שבכלל איכפת לו . אבל בעצם זה מה שמייחד את הספרטתלון – לכולם איכפת , לכולם חשוב . אני מודה לו מקרב לב על המירוץ ועל המתנדבים המדהימים שהם לא רק כאלו אלא ממש בדרגת קוסמים . הוא לא נותן לי להודות לו יותר מדי ומקדם אותי לקדמת הפסל של ליאונידאס , לשתות מן הגביע שבידי הנערה הספרטנית . גביע ממנו אני לוגם , כמו כל מי שמסיים את הספרטתלון , ממימיו של הנהר הקדוש אוורטוס . נציג העיר ספרטה מצמיד לראשי נזר מענפי זית ומוסר בידי מגן מטעם העיר .

גם לחיוך מאוזן לאוזן זכיתי , לאחר שאמרתי לנערה הספרטנית “ תודה “ על המים , ביוונית

צילומים , ואישה גברתנית מראה לי את הדרך , ספק מובילה אותי באחיזה דומה לזה של סוהר את אסירו .

מסתברשכך נמנעות נפילות מיותרות , יש גם מדרגות לרדת וכמה מטרים משם ערוכות מיטות טיפולים .

אניבסך הכל בסדר , איני זקוק למיטה ומתיישב על כיסא . לא נותנים לי להוריד נעליים לבד . לאחר שעושים זאת עבורי , טובלים את רגליי בחומר חיטוי ומקרצפים . מכסים את כפות רגליי בכיסוי דומה לזה שיש בחדר ניתוח ואז אחר כבוד לתוך כפכפי בד של ספא .

שואליםמה אני רוצה לשתות , לאכול . אם אני בסדר אז המונית מחכה 2.5 מטר משם לקחת אותי למלון הנמצא כ -200 מטר בלבד ממקום מושבי . כאן לא לוקחים סיכונים מיותרים – איכפת להם ומהכל .

כל העיר עומדת סביב הרצים ומביטה במסיימים .

חלק מהרצים זקוקים לטיפול רפואי , ניקוז שלפוחיות ענק שצמחו על רגליהם , עירוי , מנוחה .

אני בסדר ומעדיף להישאר ולחוות קצת ממה שקורה .

לבסוףנכנס למונית שלוקחת אותי למלון , הנהג כל כך נרגש להסיע רץ ספרטתלון והוא מדליק מוסיקה יוונית בקולי קולות .

מקלחת . אושר גדול , אבל השפשפות במקומות שלא ידעתי שאפשריים מונעים ממני קרצוף הגון . הכל למרות מריחה הגונה של משחת מריקוריאליס ולמרות הכנה , מסתבר כי יש צורך להסיר כל גורם חיכוך כלשהו באזורים המועדים .

צריךלמהר , יש טקס בשעה 20:00 ואליו מוזמנים כל מכובדי העיר ספרטה , ראש העיר והתושבים . נאומים וחלוקת מגנים עליהם תעתיקי מגל מלחמה ספרטני , ועצי זית בעציץ למנצחים ומנצחות .

וגם , זה דבר מיוחד מאוד , מוענק מגן לרץ שהורד אחרון מן המסלול . לא מי שהגיע אחרון , בוודאי לא ראשון , אלא לרץ שהחזיק מעמד אחרון לפני שהורד אחר כבוד מן המסלול .

הוסבר כי הוא מקבל כבוד זה , היות והוא מסמל את רוחו של המירוץ – לעולם לא להיכנע , להמשיך עד הסוף יהיה אשר יהיה . להמשיך כמה שניתן לא משנה מה .

אותורץ כבר ידע בוודאות מלאה שלא יגיע לסוף המרוץ , אולם המשיך להתקדם כמה שיכול . על כך מוקירים אותו ובגין כך ניתן לו המגן .

למחרתארוחת צוהריים מפנקת בנוכחות ראש העיר , שתיה חופשית והשמחה פורצת בעיקר מהאזור של דרום אמריקה . אלא מה .

לאט , לאט כולם נסחפים לעניין ומארוחה מסודרת ומאופקת המקום הופך להילולה אחת גדולה .

חזרה לאתונה . בערב יום המחרת , ארוחת ערב והענקת מדליות מטעם איגוד הספרטתלון . כל אחד , לא רק המנצחים עולה לבימה על פי קריאה , לקבל מדליה ותעודה בה גם זמני הביניים . יותר מזה לא ניתן ולא צריך לבקש .

את המדליות ליפנים , להולנדים ולגרמנים מעניקים השגרירים של ארצותיהם ביוון . הרבה כבוד יש כאן למרוץ הזה .

כל אחד מקבל מקום

חוויה בלתי רגילה של מרוץ בלתי רגיל מלווה באנשים בלתי רגילים .

תודהגדולהליריב נורנברגשהגיע לסייע לאלעד ונותר שעות רבות מאוד לסייע לי . הקים את צוות ההווי והבידור על המסלול , עודד ותמך וצעק לי שאני נראה טוב גם כשהרגשתי זיפת .

תודהמיוחדתלאלעד בנימיןשהראה גדלות נפש אמיתית שנשאר לתמוך ולסייע שעות כה רבות והכל לאחר שהוא עצמו סיים את המרוץ , בטרם עת . בזכות השלווה הפנימית החזקה והמיוחדת שלו , הניסיון העצום בתחרויות אולטרה בכלל ותחרויות ארוכות בפרט , הוא הקנה לי ביטחון במהלך הריצה שהכל בשליטה . הוא מדד לי זמנים בתחנות ולא נתן לי “ להתפנק “, אפילו ברגעים הקשים בהם הייתי חייב עיסוי או מנוחה , הוא הכניס אותי למציאות של המרוץ ודחק בי להמשיך ולרוץ .

האלופים האמיתיים : אלעד בנימין , יריב נורנברג ודגנית מקא , שעשו את העבודה הקשה והמורכבת כל כך בצורה טובה כל כך שכל שנותר לי הוא לעשות את הדבר הפשוט ביותר : לרוץ

לחברתגרביטישתומכת במספר רצי אולטרה בארץ ואני זכיתי להיות ביניהם , בנעלי השטח Vasque, בגרביים המדהימים Teko שבגינם יצאתי מהמרוץ עם מספר זניח של שלפוחיות קטנות וכן בביגוד נוסף .

לרענן אלכסנדר – יבואן GU שפניתי אליו לצורך רכישת כמות “ חצי מסחרית “ של ג ‘ לים ולאחר ששמע עבור מה , פשוט נתן לי כמות נכבדה ומספקת ויותר מכך של ג ‘ לים , אבקה איזוטונית ועוד כמה צ ‘ ופרים שסייעו לי מאוד במהלך הריצה .

לאביב קולין שדאג להנחה ברכישת נעלי אדידס לכביש .

לרוכבי האופניים שהיה כיף לפגוש בכביש 12.

היערכות בחדר המלון

לכל המאחלים בלב ובכתב , למי שעקב ותמך בליבו , עזרתם לי להגשים חלום כבן 6 שנים . במיוחד לאילן אייזנשטט שקולע בניבוייו למטרה ולדניאל קרן על המילה הטובה והאיחול המוצלח .

היה לי מזל שהתאמנתי בחום האילתי , היה לי מזל שעליית “ עין נטפים “ עומדת לרשותי . היה לי מזל גדול להיתמך על ידי צוות ליווי כה משובח .

למישיאמר שלא מדובר במזל , אומר כך : תוכנית טובה , הכנה מנטאלית נכונה וכל מה שאנו עושים לפני המירוץ זה בדיוק כמו לרכוש עוד ועוד כרטיסי לוטו . הסיכויים לזכות בפרס , כלומר להגיע למטרה שהוצבה , עולים עם כל “ רכישת כרטיס “ שכזה , אך למרות התפיסה ההכרחית של כל רץ , שהוא מסוגל , שהוא יגיע לקו הגמר , לעולם , בעולם האולטרא לא ניתן לדעת באמת מה יקרה , אם נסיים ואיך נסיים .

את תודתי הענקיתלדגנית מקא , הנטורופתית האישית שלי , מסרתי כבר למחרת המרוץ למרגלות פסלו של המלך . המלך ליאונידאס , שהיה לי את הזכות והמזל לצאת איתו לדייט .

רק טוב

והערה / הארה אחרונה :

בקשה אישית לי מכל קורא וקוראת : נא חיתמו על כרטיס אדי .

אם אני יכול לרוץ 246 ק “ מ בלי כליה וכיס מרה , כל אחד יכול להתהלך מעדנות בגן עדן ללא עוד כמה איברים 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *