ב. אפר 15th, 2024

אל קצה היכולת וחזרה

יומיים בעמק המוות בקליפורניה , במרוץ האולטרה הקשה בעולם

בדווטר (Badwater) הוא אחד מארועי הספורט האכזריים, המזוכיסטים והקשים בעולם. כל שנה ( כבר 33 שנים רצופות), נעמדים 80 מתחרים על קו הזינוק ב‘ עמק המוות‘ שבקליפורניה (Death Valley), ומתחילים מסע ריצה רצוף ומפרך של 217 קילומטרים. המרחק עוד היה נסבל, אלמלא הוגי המרוץ החליטו להתפרע לחלוטין ולקיים את המרוץ באמצע הקיץ, בטמפרטורות ממוצעות של 45 מעלות. מארגני המרוץ לא מספקים ציוד או עזרה כלשהם, וכל רץ אחראי לארגן לעצמו או לעצמה צוות עזר שילווה אותם לאורך המסלול, ויספק מזון, שתיה, ומה שצריך כדי להגיע לקו הסיום. כבר יותר מעשור שאני משתתף במרוצי סבולת ארוכים, אבל שום דבר לא הכין אותי לקיצוניות של בדווטר.

ב-12 ביולי 2010, ב-8 בבוקר, עמדתי על קו הזינוק, הישראלי הראשון שאי פעם התקבל ומתחרה במרוץ. לבוש בחליפת ריצה לבנה המותאמת במיוחד לריצה בשמש, מצויד בבקבוק משקה איזוטוני, ונתמך ע” י 4 אנשי צוות אמריקאים שגייסתי דרך פורום רצי אולטרה באינטרנט, ללא הכרות מוקדמת. כל הסיטואציה צעקה ‘ טירוף‘ בקולי קולות.

פרק א ‘ –ההכנות

בניגוד למרוצים רבים שמנסים למשוך כמה שיותר משתתפים, בדווטר מפעיל מערכת סינון קפדנית וקשוחה. מתוך מאות מועמדים נבחרים 80, חצי שכבר רצו את המרוץ קודם ( כן… הם חוזרים שנה אחרי שנה) וחצי חדשים למרוץ. דרישות הסף להגשת מועמדות הן או סיום מוצלח של בדווטר קודם, או סיום מוצלח של לפחות 2 תחרויות של 160 ק” מ (100 מייל). מגישים מועמדות בינואר, מקבלים תשובה במרץ, והמרוץ מתקיים באמצע יולי. בין מרץ ליולי אין מספיק זמן להתאמן למרוץ בכזה סדר גודל, מה שאומר שמאות אנשים מתחילים להתאמן באוקטובר– נובמבר, בתקווה שיקבלו תשובה חיובית.

בנוסף, כל מתחרה צריך לארגן צוות עזר שיעזור לו/ לה לצלוח את המרוץ בהצלחה. מכיוון שהמרוץ לא מספק כלום, ומפאת התנאים הקיצוניים, ישנה תלות מוחלטת של הרצים בצוותים שלהם. לי לא היתה אפשרות להביא מישהו מהארץ, ולכן התחלתי לחפש בקהיליית רצי האולטרה 4 אנשים ( החלטתי שזה המינימום הנדרש, רוב הצוותים הם בין 3-6 אנשים) שיתנדבו לעזור. המרוץ סיפק פורום שאיפשר לרצים ומתנדבים למצוא אחד את השני, וזה בהחלט עזר. אחרי 3 חודשי חיפושים, בניתי צוות:

  • צ‘ רלי ברקוסקי – בן 30 מניו– יורק, רץ אולטרה כ-5 שנים. עוזר כומר בכנסיה.
  • שריל קולמר – בת 50 מקליפורניה, רצת מרתונים וותיקה, רואת חשבון במקצועה.
  • סמנתה פרויט – בת 40 מקליפורניה, מנהלת קבוצת טריאתלון ומארגנת מרוצים.
  • דייב אלסברנד – בן 55 מאורגון, רץ אולטרה וותיק, עובד בחברת מכשור רפואי.

במהלך נסיעות לחו” ל הצלחתי להיפגש עם צ‘ רלי ושריל, כך שהיתה לי איתם הכרות שטחית. כדי ליצור אווירת צוות ולהבין גם עם מי יש לי עסק ערכנו מספר שיחות טלפון שבהם ניסיתי להבין איך הקבוצה תתפקד. בסוף התקבלה ההחלטה שכולם בפנים, רשימות הציוד והמטלות חולקו, ונשאר לי רק להחזיק אצבעות שיהיה בסדר.

מימין לשמאל: סמנתה, שריל, אלעד, צ‘ רלי, דייב.

חצי שעה לפני הזינוק, עדיין אופטימים ומלאי שמחה

פרק ב ‘ –המרוץ

חלק 1 – ק ” מ 1-67 (Badwater – Stovepipe Wells)

הזינוק היה ב-8 בבוקר בבדווטר, הנקודה הנמוכה ביותר בארה” ב – 86 מטר מתחת לפני הים. השמש טרם עלתה מעל הרכס, כך שהטמפרטה היתה עדיין נוחה. קטע זה הוא קטע שטוח בלב חלקו החם ביותר של העמק. התחלתי בקצב מהיר מידי של 6:30 דקות לק” מ, אבל אחרי מספר קילומטרים האדרנלין עבר וירדתי לקצב יותר סביר של 8 דקות לק” מ. הצוות גם השתמש בקטע הראשון כדי לבסס שיגרה, ולהבין כל כמה זמן אני מחליף בקבוק, מתי להביא לי מלח, מתי ג‘ ל, וכו‘. חלק בסיסי באסטרטגית מרוצי אולטרה שלי הוא לא לעצור… בשום מקרה. הזמן שמתבזבז על עצירות באולטרה יכול להגיע לכמה שעות טובות, ולכן עדיף להאט להליכה, אבל להמשיך לנוע קדימה כל הזמן.

דייב מגיש לי ספוג קר… אני עדיין רץ מהר מידי

השמש התחילה להפגין את עוצמתה מהר מאוד. ב-11 בבוקר הטמפרטורה היתה 45 מעלות. בבסיס המרוץ הזה יש מאבק כוחות בין האדם לטבע, והשמש החליטה להראות לנו למי יש את הכוח האמיתי. כל 500 מטר השתמשתי בספוג כדי להרטיב את הראש, הכובע והידיים. הכל התייבש עד הפעם הבאה, וברגע שהייתי יבש, התחלתי מייד להרגיש את חום הגוף עולה.

ב-2 בצהריים הטמפרטורה הגיעה ל-53 מעלות. להזכירכם, טמפרטורה נמדדת בצל.

היה חם. היה סופר, אולטרה, מגה, אקסטרה חם. כמו לרוץ על מחבת בוער אינסופי בתוך כבשן עצום. כמו לרחף מעל לוע של הר געש בעודו יורק לבה בוערת. כמו להתכרבל בתוך גריל ולבשל את עצמך על האש לאט לאט. חם.

נקודה לבנה נעה לאיטה בלב מדבר

הגוף לא הצליח לקרר את עצמו, והמערכות הפסיקו לתפקד. ב-3:30 אחה” צ, אחרי 53 ק” מ, הקאתי את נשמתי. לא משהו סמלי שמרוקן מעט את הקיבה, אלא 5 דקות רצופות של ריקון מערכות טוטאלי. הסנדוויץ‘ עם הקוטג‘ שאכלתי בגן, כל ארוחות הצהריים של 5 השנים האחרונות, ונדמה לי אפילו כמה אברים פנימיים שלא עמדו בסחף ויצאו גם הם. כשסוף סוף נעמדתי, הרגשתי אמנם יותר טוב, אבל צלצלו לי האזניים והרגשתי מאוד חלש. נשקלתי וגיליתי שאני שוקל 7 ק” ג פחות ממה ששקלתי בזינוק.

פעמוני אזהרה ודגלים אדומים החלו מייד לפעול – התייבשתי, והיה צורך להשלים נוזלים ומלחים מהר.

ניסיתי להמשיך עוד מספר קילומטרים בהליכה, בעודי שותה לאט לאט, אבל הצלצול באוזניים התגבר, ולא הייתי במצב טוב. בלית ברירה הסכמתי לשים סימון בצד הדרך, ולהתפנות לצוות הרפואי שישב בק” מ ה-67, בעיירה Stovepipe Wells.

כן… הרגשתי כמו שזה נראה בתמונה

בדיעבד ההחלטה הזו הצילה את המרוץ. קיבלתי שעה של מנוחה במזגן, 3 ליטר של משקה איזוטוני מרוכז שנועד להשלים מלחים, ונתתי הזדמנות לגוף להירגע קצת מהטראומה. אחרי שהתאוששתי, נסענו חזרה לסימן שהשארנו בצד הכביש והמשכתי את הריצה. הגעתי ל-Stovepipe Wells בפעם השניה, בכוחות עצמי, ב-8 בערב. לא עצרתי, והמשכתי מיד לעליה של Towne’s Pass.

מכניס מלחים ונוזלים אצל הצוות הרפואי

שוב על הרגליים, בדרכי ל– Stovepipe Wells

מילה על הצוות – הם היו מדהימים. הם באמת היו שם בשביל לעזור, הם כיבדו את ההחלטות שלי אבל התנגדו כשהם חשבו שאני לא הגיוני, ובראש ובראשונה דאגו כל הזמן להיות במצב רוח טוב ומעודד, ולוודא שאני ממשיך לנוע. הם גיוונו את האוכל והשתייה, ליוו אותי בריצה, ובלי הגישה החיובית שלהם היום הראשון, והמרוץ בכלל, היה הופך לאסון.

חלק 2 – ק ” מ 67-116 (Stovepipe Wells – Panamint Springs)

התחלתי במעלה הרכס הראשון מבין שלושה. טיפוס מגובה פני הים ל-1,524 מטר וירידה חזרה לגובה 600 מטר בצידו השני של הרכס. השמש ירדה, ואיתה החום המטורף, הרגשתי מאושש והייתי במצב רוח טוב. כמו אצלנו בנגב, הלילה במדבר הוא זמן קסום. אלפי כוכבים בשמים, וישנה תחושת מרחב וחופש שבמהלך היום, תחת השמש היוקדת, קשה להרגיש. שמתי את האייפוד באוזניים, ולצלילי בלק אייד פיז, רד הוט צ‘ ילי פפרס, אוספי האוס ודאנס למיניהם ושאר חברים טובים צעדתי בקצב מהיר במעלה ההר. בדרך פגשתי נחש באורך מטר וחצי חוצה את הכביש, בואש מדברי שחיפש אוכל, עכברי שדה קטנים מתרוצצים אחד אחרי השני – נראה שכולם חיכו לרדת השמש, ושבלילה, עמק המוות קם לתחייה.

הפסקה קלה באמצע העליה

היה מפגש אחד לא נעים בדרך – באמצע העליה פגשנו מתחרה מברזיל, הולכת בזיג– זג על הכביש, ממלמלת בצורה לא ברורה. כשראתה אותנו היא התחננה למים, ושריל, שצעדה איתי באותו רגע, נתנה לה מהבקבוק שלה. נסיונות להבין איפה הצוות שלה ומה לא בסדר עלו בתוהו. אחרי כמה דקות הגיע הצוות שלי ברכב, והשארנו אותה לטיפולם. בדיעבד מסתבר שהיא חולת סכרת, והצוות שלה, שנאסף ברגע האחרון, ולא דיבר מילה בפורטוגזית, איבד את האינסולין שלה. צ‘ רלי וסם הזעיקו עבורה אמבולנס וחיכו איתה עד שהצוות שלה יופיע. כשהם הגיעו, במקום לטפל ברצה שלהם, הם התחילו להתווכח מי היה זה שאיבד מה. כששמעתי את הסיפור כמה שעות אחר– כך הודיתי שוב, בפעם המאה, לצוות שלי על הטיפול המסור והמקצועי שהם העניקו לי.

הגענו לפסגה מעט אחרי חצות. עצרתי לכמה דקות להתרענן, והתחלנו לרוץ למטה. ירידה ארוכה ומתונה, שנתנה לי קצת לחלץ רגליים ולהשתחרר אחרי הרבה שעות מאומצות. הגענו ל-Panamint Springs ב-5 בבוקר, 21 שעות אחרי הזינוק.

חלק 3 – ק ” מ 116-196 (Panamint Springs – Lone Pine)

חרף כל הנוזלים שהכנסתי אחרי שהקאתי, השתנתי רק 5-6 פעמים במהלך הלילה. בכל פעם כמות קטנה מאוד, ומה שיותר הדאיג – השתנתי דם. אם היה משהו שהיה גורם לי להפסיק את המרוץ, הנה הוא הופיע. עם כל הכבוד, לא תכננתי לגרום נזק בלתי הפיך לכליות שלי. התייעצנו ביננו לבין עצמנו מספר פעמים במהלך הלילה, ובסוף החלטנו שהכליות התמלאו בדם במהלך השעות הראשונות של המרוץ, ושעכשיו פשוט הכל נשטף החוצה. עוד כמה שעות הכל יסתדר. אני נתתי לעצמי עד הזריחה. אם זה לא מסתדר, אני עוצר.

30 הקילומטרים הראשונים ביציאה מ-Panamint Springs היו טיפוס על הרכס השני במרוץ – חזרה לגובה 1,500 מטרים. בניגוד לראשון, את הטיפוס הזה עשיתי במהלך היום. חרף החום, יכולתי להנות מהנופים היפים. המוזיקה עדיין הניעה אותי קדימה, ועליתי בקצב טוב. 3 שעות אחרי תחילת הטיפוס עצרתי להשתין, ולשמחתי יצא שתן בהיר – הסכנה עברה. החדשות הטובות המריצו אותי יותר והגענו לפסגה בזמן טוב. בפסגה החלטתי להחליף נעליים, לגוון קצת את התחושה. הברוקס ירדו לטובת מיזונו, והתחלתי בג‘ וגינג איטי במורד הרכס. בניגוד לרכס הקודם, הירידה כאן היתה ארוכה מאוד – כ-50 ק” מ, הדרגתית ועל כביש ישר שהשתרך לו עשרות קילומטרים אל עבר האופק.

במעלה הרכס ביום השני, בחברת מתחרה נוסף

אחרי כ-15 ק” מ השריר הארבע הראשי ברגלי הימינית פרש. הוא לא נתפס, לא כאב, אפילו לא נתן הודעה מוקדמת – פשוט פרש, והשאיר אותי מדדה על צד הכביש באמצע מדבר. ניסיתי למשוך כמה שיכולתי, אבל בסוף נאלצתי להאט להליכה. בינתיים השמש עלתה, וגם היום השני הביא איתו טמפרטורות מטורפות. בניגוד ליום הראשון, ביום השני הרגשתי שאני נצלה. יכולתי ממש להריח את העור שלי נשרף וכל הזמן ביקשתי מהצוות לשים עוד ועוד קרם הגנה. תחושת הזמן שלי התעוותה וכל חמש דקות הרגישו כמו שעה. הקצב האיטי ותחושת חוסר ההתקדמות, בשילוב הכביש האינסופי גרמו לתחושה שאני עומד במקום.

באמצע היום הרגשתי מאוד חלש, משהו לא הרגיש בסדר. ביקשתי לעצור ולנוח באוטו לכמה דקות. הצוות מדד לי חום ( כנראה נראיתי חולה, לא רק הרגשתי חולה) וגילה שאכן יש לי חום. במאבק בין השמש לגוף, השמש כבר השכיבה אותי פעמיים ביומיים. נשכבתי על מזרן שהיה לנו ברכב, והתכסיתי בשמיכות רטובות וקרח כדי לנסות להוריד את טמפרטורת הגוף. אחרי כ-25 דקות הרגשתי יותר טוב, מוכן להמשיך. לצערי, השריר הארבע ראשי עדיין כאב מאוד, ולא אפשר לי לרוץ. נשארו לי כ-35 ק” מ לסיום הקטע, ונאלצתי להשלים עם העובדה שאני אלך אותם. וכך המשיך היום.

אוהל מאולתר… כן זה אני שוכב שם

הצוות ניסה לשכנע אותי לטבול את עצמי בקולר הירוק הגדול, שהיה מלא קרח… אני סרבתי בכל תוקף

במרוצי אולטרה תמיד כואב משהו, זה חלק בלתי נפרד מהמרוץ. רצים מנוסים מבינים שצריך לקבל, להכיל, ולהבין את הכאב ואת הקושי. התנגדות, כעס או תסכול גורמים לקושי הפיזי להפוך למגבלה מנטלית, ובסופו של דבר מרוץ אולטרה הוא אך ורק תרגיל בנחישות מנטלית. באמצע היום השני הפסקתי להנות. במקום למצוא את עצמי שש להתמודד עם אתגר פיזי קשה, מצאתי את עצמי גורר רגליים בכאב על כביש לא נגמר באמצע מדבר בחום של מעל 50 מעלות. התמונה בראש היא שקובעת ומניעה את הביצוע הפיזי, והתמונה השלילית התחילה להשפיע עלי. הייתי זקוק למשהו שיעזור להתנתק מהמציאות. מכיוון ש– ל. ס. ד לא היה בנמצא ( וכנראה היה מעיף אותי מהמרוץ), אשתי והילדים הגיעו לעזרתי.

לפני המרוץ, אשתי צילמה ללא ידיעתי את עצמה והילדים בכל מיני העמדות מצחיקות, מחזיקים שלטים עם כתובות כמו ‘ אבא אתה יכול!’, ‘ אנחנו אוהבים אותך‘, ‘ אם אתה עייף, תקפוץ!’ ( אמרה זו בחסות הקטנה בת השנתיים), ‘ אתה חזק‘ ועוד ועוד. אני התבקשתי לתת את התמונות לצוות מבלי להסתכל עליהן, ובמהלך המרוץ קיבלתי תמונה כל כמה שעות. היה נהדר לקבל אותן כל פעם, אבל הן לא השפיעו בצורה משמעותית.

עכשיו, בעודי מרחם על עצמי, נדחפה לידיי תמונה נוספת, מקסימה, של שלושת הילדים. התזמון והתמונה עצמה היו כל– כך במקום – שבמשך השעות הבאות התקדמתי בקצב ( הליכה) חזק, ללא הפסקות, כשרגשות

געגוע מציפות אותי, ועוזרות לי להתנתק לחלוטין מהמדבר, מההליכה, מהכאב, מהחום, מהמרחק – הכל ננעל בתוך קופסה קטנה שנדחקה עמוק עמוק בראש. את השאר מילאו הילדים. מעולם לא נזקקתי לחפור כל כך עמוק פנימה כדי להמשיך במרוץ – והנה, מתוך הכאב והתסכול למדתי עוד משהו על עצמי, עוד נדבך באישיות נגלה בפניי, והסיבה שבגללה אני דוחף את עצמי לקצה פעם אחר פעם מעולם לא היתה ברורה יותר.

תמשיך…

זה מצחיק?

אם אתה עייף – תקפוץ!

בסוף, ב-11 בלילה, 17 שעות לאחר שיצאתי מ-Panamint Springs, הגעתי לעיירה Lone Pine. נותר חלק אחד אחרון.

חלק 4 – ק ” מ 196-217 (Lone Pine – Mt. Whitney Portal)

טיפוס אחד אחרון. 1,400 מטרים המסתיימים בבייס קמפ של הר ויטני, בגובה 2,500 מטרים. בשלב הזה ידעתי שאסיים, והידיעה עזרה קצת להשתחרר. העליה היתה תלולה מאוד, והתקדמתי לאט. ההערכה היתה שיקח לי 5-6 שעות. עברו 39 שעות מתחילת המרוץ והגוף היה שחוק, כל מה שרציתי היה לישון, ומצאתי את עצמי נרדם בהליכה. ניסיתי מוזיקה, ניסיתי לדבר עם הצוות, רק לגלות שאני נרדם באמצע משפטים. צ‘ רלי ירד לעיירה להביא לי כמה פחיות רד בול. לגמתי שלוש פחיות, ושום דבר לא השתנה – לא קיבלתי כנפיים. לאט לאט התקדמנו במעלה ההר.

ב-3:57 לפנות בוקר עברנו עיקול בכביש, וראיתי את קו הסיום. 5 אנשים עם כמה זרקורים, מחזיקים סרט, קוראים בשמי ומעודדים אותי לרוץ.

ב-3:59 חציתי את קו הסיום.

ב-4:00 חציתי אותו שוב עם הצוות, רק לוודא שזה קרה באמת.

סוף סוף.

חוצים את קו הסיום

מקבל מדליה ואת האבזם הנכסף, הניתן לאלה המסיימים את המרוץ בפחות מ-48 שעות, ממנהל המרוץ – כריס קוסטמן

פרק ג’ – סיכום

במרוץ השנה סבלתי יותר מכל מרוץ אחר שהשתתפתי בו. בדיעבד יש לי רק את עצמי להאשים. בחצי השנה שקדמה למרוץ רצתי כ-1250 ק” מ – ממוצע של 55 ק” מ בשבוע. כדי להגיע באמת מוכן הייתי צריך לרוץ לפחות פי שניים. התחייבויות החיים השוטפות לא אפשרו לי להשקיע את הזמן הנדרש, אבל מכיוון שעברתי מספיק מרוצים החלטתי שאני אצליח לדחוף את עצמי מספיק כדי לסיים. אני לא מתחרט על ההחלטה לרגע – רכשתי 4 חברים חדשים וחוויתי איתם חוויה מדהימה שאזכור עוד שנים רבות, סיימתי בכבוד, ועכשיו, שבועיים אחרי, הקטעים הנוראיים כבר בורחים אט אט מזכרוני.

במשך השנים נשאלתי מאות פעמים למה אני משתתף במרוצים ארוכים. התשובה שלי היא מאוד פשוטה – ” כדי לראות אם אני יכול“. אנשים שחולקים את אותו דחף פנימי מבינים מייד. לאחרים קשה מאוד לקבל את ההסבר הפשוט הזה. לעיתים נדירות אנחנו מוצאים את עצמנו במבחן אמיתי, מבחן ששם על כף המאזניים את ההחלטה אם להמשיך או לחדול. אני מאמין שההתמודדות עם ההחלטה הזו מלמדת אותנו על עצמנו, על אופיינו, מה חשוב לנו ובפני כמה קשיים אנחנו מוכנים לעמוד לפני שנקבל את ההחלטה, שאין ממנה חזרה – לחדול. אני מאחל לכל אחד ואחת שיעמידו את עצמם, לפחות פעם אחת בחייהם, אל מול החלטה כזו, ואני מבטיח שתצאו נשכרים ועשירים יותר מהחוויה.

אודות אלעד בנימין

אלעד נשוי לאור, אב לדור, טל ומיקה, תושב רעננה. הוא מכהן כמנכ” ל חטיבת התכנה של חברת Carestream, והוא אחד מספורטאי האולטרה המנוסים בארץ, כשבעברו תחרויות אקו– צ‘ לנג‘, איש– ברזל, תחרויות אולטרה כגון מרתון החולות בסהרה, ווסטרן סטייטס, קומרדס ועוד תחרויות רבות נוספות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *